בית שערים אורח חיים שצב

מג"א דתשביתו כל שעתי' עובר על מצוה דילי' ומילה אינו עובר על מצוה דילי' רק ביום ח' וכמוש"ל

ולפ"ז נ"ל דה"נ במצות טומאת מת מצוה או טומאת קרובים אם יושב ואינו קובר כל שעתא עובר עליו דכל שעתא בעמוד וקבור קאי וכל שעתא מצוה בפ"ע ואינו תשלומין דשעה ראשונה משא"כ מצות פסח אפילו אם נימא דטהור שיושב בע"פ אחר חצות ובטל מעשיית הפסח כל שעתי' עובר עליו דאינו תשלומין של שעה ראשונה אלא כל שעתא מצוה בפ"ע. אבל אם מטמא עצמו אחר חצות נהי שבמה שטימא עצמו עבר באיסור כרת אבל אח"כ שוב אינו עובר כיון שא"א לתקן וא"כ אם יטמא לקרובים יעבור על מצות פסח פ"א ואם לא יטמא ויעשה הפסח יעבור על מצות טומאת קרובים כל שעתא וא"כ מצות טומאת קרובים חמור מפסח כמ"ש מג"א הנ"ל דתשביתו חמור ממילה ועיין בר"ן יומא סוגיא דקל קל. וגם י"ל דפסח כיון דחזינן דיש לו תשלומין בשני שוב אמרינן דבראשון נמי לאו כל שעתא מצוה בפ"ע רק החיוב חל בחצות י"ד ואח"כ כל שעתא הוא רק תשלומין של שעה ראשונה וא"כ מצות פסח אינו מבטל אלא פ"א משא"כ מ"ע דטומאת קרובים עובר בכל שעתא. וזה שכתב רש"י. דקסבר לה יטמא מצוה ואין לה תשלומין רק כל שעתא מצוה בפ"ע ועובר בכל שעה הלכך מטמאינן לי' וממילא אזיל כרת ואינו עובר אח"כ בכל שעתא דהו"ל טמא רק בשעה שטימא עצמו הלכך מצות טומאת קרובים עדיפא דעובר בכל שעה, ואח"כ כתב רש"י טעם ב' שכתבנו ופסח יש לו תשלומין בשני ולפיכך אמרינן דגם בראשון אינו עובר בכל שעתא רק בשעה ראשונה ואח"כ כל שעתא תשלומין דראשון

ולפ"ז לק"מ מה דדחי פסח עשה דהשלמה דהא עשה דהשלמה ודאי אינו עובר רק פ"א ושפיר דחי לי' מ"ע דפסח דחמיר שהוא בכרת. אלא דלפ"ז צ"ע למה באמת טומאת קרובים אינו דוחה פסח מטעם הנ"ל. אמנם לק"מ דהרי לא קי"ל כמ"ד תשלומין דראשון. וצ"ל רק דהא דאינו עובר רק פ"א משום דאחר שטימא עצמו שוב אנוס הוא וא"כ הקולא הוא רק משום שמטמא עצמו וזה הוא קו"ע ולהכי עדיף שיהי' בשב וא"ת ולא יטמא לקרובים משיטמא עצמו בקו"ע ויבטל ממצות פסח שהוא בכרת ועדיף מטומאת קרובים. ואי דאינו מבטל רק פ"א הלא זהו רק מחמת קו"ע שלו שמטמא בידים ועדיף להיות בשב וא"ת וכמו שמסקינן שב וא"ת שאני

ולפי"ז מיושב קושית הצל"ח בתרתי על סגנון הנ"ל דרש"י לא כתב סברתו רק בס"ד דפסחים דברייתא דמלאחותו הוא כר"י ואז שפיר י"ל דלר"ע טומאת קרובים דוחה פסח מטעמי' שכתב רש"י אבל לפי המסקנא דאתי כר"ע ע"כ מדטומאת קרובים לא דחי פסח מוכח דלא קיי"ל כמ"ד תשלומין דראשון. וגם סברא ראשונה שכתב רש"י ליתא משום דהוי קו"ע וע"כ הא דמת מצוה דוחה היינו משום גדול כבוד הבריות ופריך שפיר ונגמר מיני'. ושנית י"ל דהמקשן בזבחים לא ס"ל לחלק בין קו"ע לשב וא"ת ושפיר כתב רש"י סברתו. אבל למאי דמסקינן הכא שב וא"ת שאני וידעינן לחלק בין קו"ע לשב וא"ת שוב ליתא לסברת רש"י וכמו"ש לכן לא משני לחלק בין מוציא כלאים לפסח כחילוק רש"י דקושטא משני לי' שב וא"ת שאני וממילא ליתא לחילוק הנ"ל

ולולי דברי רש"י הא אפשר לומר דהא דמשני שב וא"ת שאני אין הפירש דביטול מצות פסח הוא בשב וא"ת אלא דה"פ דכבוד של מת מצוה ביטולו בשב וא"ת וכל זמן שיושב ואינו קובר כל שעתא עובר עליו לכן דוחה מ"ע דפסח שאינו עובר עליו אלא פ"א בשעה שמטמא עצמו ואח"כ אנוס הוא וכסברתינו הנ"ל. משא"כ במוציא כלאים בבגדו שפיר פושטו אפילו בשוק דלא עדיף כבוד הבריות שאינו עובר בקו"ע אלא פ"א בשעה שפושטו ואח"כ הוא בשב וא"ת במה שהולך ערום אלא דאפ"ה מחשב מעשה מפני שהי' תחילתן ע"י מעשה הפשוטה ועיין בשג"א בדיני ציצית סימן ל"ב ובתוס' שבועות דף ט"ז ד"ה או ע"ש למידחי ל"ת דכלאים שעובר ג"כ בכל שעתא בקו"ע כיון שבא מחמת לבישה ראשונה שהי' ע"י מעשה חשיב הכל כקו"ע. ובזה יש ליישב קושית תוס' בשבועות דף כ"ט ע"ב ד"ה אבל איסורא וכו' שהקשה הא שם שב וא"ת הוא שלא ילך להעיד. ובסוה"ד הקשה אמאי לא משני בברכות על קושיא דפריך מוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' שב וא"ת שאני כמו דמשני אקושיא בברייתא דהי' הולך לשחוט את פסחו. ולפמ"ש א"ש די"ל דגם שב וא"ת אינו נדחה בדאורייתא משום כבוד הבריות. והא דמת מצוה דוחה פסח ומילה אינו משום דביטל מ"ע דפסח ומילה הוא בשב וא"ת וקיל להיות נדחה אלא משום דביטל מצות קבורת מת מצוה הוא בשב וא"ת וא"כ עובר עליו בכל שעתא ומצות עשה דפסח אינו עובר רק פ"א כשטימא עצמו וכמש"ל. וכן במילה רק ביום שמיני עובר וכמו"ש בתחילת דברינו ע"פ דברי מחה"ש משא"כ בהשבת אבידה ביטול כבוד הבריות הוא בקו"ע ואינו עובר רק עד שמגיע לביתו ועשה ול"ת דהשבת אבידה עובר בכל שעתא ושעתא כל זמן שיכול להשיב ואינו משיב ואין קץ עד כמה הוא עובר בכל שעתא. ומכ"ש בעדות דודאי אינו עובר עשה דכבוד הבריות רק פ"א ואיסור א"א לעלמא אין סוף לאיסורו בכל פעם שתהא נבעלת והבן

ובזה יש ליישב דעת הרמב"ם פ"י מכלאים הכ"ט שעמד עליו השג"א בסימן נ"ח שכתב הרואה כלאים של תורה וכו' שאין כבוד הבריות דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה ולמה נדחה בהשבת אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרע הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו ולאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה וכו' ובשג"א תמה עליו. א) אמאי לא קאמר דהשבת אבידה משום דהוי שב וא"ת. ב) מ"ש ולמה נדחה בטומאת מת מאי ק"ל אי על טומאת נזיר וכ"ג א"כ מאי קאמר הואיל ופרט הכתוב ולאחותו הו"ל למימר לאביו ולאמו דמזה גמרינן נזיר וכ"ג ולא מלאחותו ואי ק"ל מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו הו"ל לתרץ שאני התם דהוי שוא"ת כדמשני הגמרא. ג) מאי תירץ דפרט ולאחותו אכתי תקשי קושית הגמרא. ונגמר מיני' ד) אמאי לא תירץ גם בהשבת אבידה הואיל ופרט והתעלמת ע"ש. ולפמ"ש מיושב קושיא ראשונה כמו"ש דבהשבת אבידה אינו מתורץ בתירץ הגמרא שוא"ת שאני

אמנם ליישב גם שאר הקושית אקדים דברי רש"י בברכות דף כ' ד"ה שב שהקשה וטומאה גופה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה דמיעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שוא"ת הוא ה"ט דלא גמרינן מיני' דהתם לאו כבוד הבריות דחי ל"ת דידה דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים אבל השבת אבידה ופסח לכל ישראל נאמר וכו' ותוס' ורשב"א תמהו עליו א"כ בכל עשה דול"ת נימא הכי דהתם הלאו ואיך קרי לי' דחי' ע"ש. ונ"ל דעיין ביו"ד סימן קנ"ז דפסקינן להלכה דאדם צריך לבזבז כל ממונו ולא יעבור על מצות ל"ת והוא דעת הר"ן והרשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ח אבל במ"ע אפילו במצוה עוברת אין צריך לבזבז יותר מחומש כמ"ש הש"ך סק"ג ועיין בפ"ת שם אות ה' וביו"ד סוף סימן של"ד ובאו"ח סימן תרנ"ו ובמג"א שם סק"ז ובב"י משמע דא"צ לבזבז כלל ונסתפקתי במקום דעדל"ת ואם יבזבז על זה ממון רב יכול לקיים שניהם אם מחויב לבזבז. ומסברא נ"ל דכיון דהא דעדל"ת אינו מטעם הותרה אלא דיחוי' וכיון דהעשה יקיים על כל פנים שהרי דוחה ל"ת וא"כ בזבוז ממון הוא רק בשביל שלא יהא צריך לעבור על ל"ת בודאי צריך ליתן כל הונו כדי שלא יעבור על ל"ת וזה ברור לדעתי. והנה מבואר ברשב"א יבמות פ"ט ד"ה ה"נ דכהן אצל מת מצוה כשאין אחרים רוצים לקבור אלא בשכר שאינו מחויב לשכור קוברים כדי שלא יטמא אלא מטמא הוא ואינו צריך לשכור ע"ש והובא להלכה בד"מ סימן שע"ד ביו"ד ובהג"ה שם ס"ג בשם נמ"י וריטב"א ומזה נראה ברור דטומאת כהנים הותרה אצל מת מצוה ולא דחוי' דאי דחוי' הי' צריך לבזבז כל ממונו ולשכור קוברים כדי שלא יעבור על ל"ת דטומאה וא"כ דברי רש"י ברורים בטעמם דהתם ע"כ לאו כבוד הבריות דחי ל"ת דטומאה דא"כ הי' צריך לשכור קוברים אלא שלא נכתב ל"ת דטומאה כלל לענין מת מצוה משא"כ בפסח אפשר דבאמת צריך לשכור בכדי שיעור שחייב לבזבז על מ"ע כדי שיקיים שניהם וכן בהשבת אבידה מחויב לשכור כדי להשיב וישאר בכבודו בכדי שלא יהא שלו מרובה משל חבירו ועיין בש"מ ב"מ דצ"ל וכן בעדל"ת כנ"ל ולא הותרה אלא דחוי' מכבוד הבריות ופריך שפיר נגמר מיני' דכבוד הבריות דוחה ל"ת דאורייתא

ולפ"ז נ"ל פירש חדש בגמרא דעיין רמב"ן בנימוקי חומש פ' שמיני בפסוק ראשיכם אל תפרעו ופ' אמור בפסוק ומן המקדש לא יצא והיוצא מדבריו שם דאם פי' מן המקדש לא יצא רשות בכה"ג מוכח שהוא מצוה בשאר אנשים לצאת אבל אם הפי' שהי' איסור בכה"ג אינו מוכח רק שהוא רשות בכהן הדיוט אבל לא מצוה ע"ש. ולפ"ז אני אומר ודאי אי הוי כתיב קרא בלשון קו"ע שיטמא למת מצוה בהולך לשחוט את פסחו ולמול בנו שפיר הי' אפשר לומר דמצות קבורת מת מצוה דוחה עבודה ומילה או אי הוי כתיב רשות ולאחותו אינו צריך לטמאתו בהולך לשחוט פסחו ולמול בנו הוי דיחוי' מיני' אבל מצוה לטמאתו למת מצוה אבל כיון דכתיב איסור ולאחותו לא יטמא שאינו רשאי לטמאות לקרובים מפני פסח ומילה ודייקינן מיני' רק רשות דלמת מצוה מותר לטמאות אבל לא מצוה וכגון אפילו היכא דליכא מצוה כגון שמוציא קוברים בשכר דודאי מותר לו לשכור קוברים ולעשות פסח וגילתה התורה שאינו מחויב לשכור אלא יטמא עצמו ופטור מפסח דבמקום מת מצוה אינו מחויב בפסח ומילה ולא נכתב כלל משום פסח ומילה וא"כ שוב ליכא למילף מיני' דכבוד הבריות דוחה ל"ת דשאני הכי דהמצוה לא נכתב כלל בכה"ג וכמו שתירץ רש"י על טומאת גופי' של כהן ונזיר. וזהו פירש דברי הגמרא שב וא"ת שאני כיון דטומאת מת מצוה במקום פסח ומילה לא נכתבה בלשון קו"ע רק בלשון שוא"ת דטומאת קרובים שוב ליכא למילף דכבוד הבריות דוחה וכמ"ש

ונ"ל שהרמב"ם פירש כן דברי הגמרא וזה שכתב ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו. והי' די בזה. אמנם הוסיף בתוספות מרובה מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא