בית שערים אורח חיים שצא

ומחויב כרת אם אינו מזה למילה שמחויב למול ויש חיוב כרת בגדול שאינו מל עצמו וצ"ע

ועדיין יש לעיין בחקירה הנ"ל לפמ"ש תוס' בשבועות ד' ג' ד"ה אבל שהקשו מנ"ל דטעמא דלא לקי משום דאין בו מעשה דילמא טעמא משום התראת ספק שהרי יש לו שהות לאכול עוד הלילה. ותירץ דמשמע לי' דפטור אפילו נשבע על הככר לאכלו וזרקו לים והותרו בו בשעת זריקה וכתבו ומיהו הא נמי הוי הת"ס למ"ד בטלו ולא בטלו דחשיב הת"ס אפילו שיבר כנפי' וכו'. וביאור דבריהם לפענ"ד כיון שיש לו שהות לאכל כל היום א"כ עבירת הלאו אינו עד רגע אחרונה של היום וא"כ כמו דאמרינן דלמ"ד בטלו ולא בטלו לא משכחת התראת ודאי משום דבשעת עבירת הלאו הוא הת"ס והגם דמתרין בו גם בשעת ביטל העשה לא מהני דהתראה בשעת עבירת הלאו בעינן עיין רש"י מכות דף ט"ו ד"ה וכל. ה"נ מה שמתרין בו בשעת זריקה לים לא מהני דאז אכתי לא הגיע זמן עבירת הלאו רק שיודע שודאי יעבור על הלאו כשיגיע זמנו דהא זרקו לים אבל עכ"פ עתה לא הגיע עוד זמן עבירת הלאו עד לאורתא וכשיגיע הזמן לא מהני התראה דהא אנוס הוא. ועיין בהגהות הגאון רעק"א עמד על דברי תוס' אלו. ולפי"ז יש לחלק ולומר דודאי אין חיוב כרת מתחיל על מי שאינו עושה פסח עד רגע אחרונה של סוף זמן עשייתו. וא"כ בשלמא כשיכול להטהר וישב בטומאה עד סוף הזמן שפיר מחויב כרת יען שלא טיהר עצמו לעשות פסח בסוף זמן עשייתו שגם בסוף הזמן לא הי' אנוס בזה ובמזיד לא עשה פסח. אבל אם מטמא עצמו אחר חצות ביום י"ד בטומאה שלא יוכל ליטהר היום אין כאן כרת הגם דכשטימא א"ע ברור שלא יעשה פסח היום מ"מ לא עדיף מזרקו לים הנ"ל דעכשיו אינו עדיין זמן ביטול העשה וכשיגיע זמן ביטול העשה כבר אנוס הוא שהוא טמא ואין כאן חיוב כרת

אמנם דאפילו אם נאמר כן מ"מ נהי דכרת ליכא אפילו אם טימא עצמו בטומאת הרשות מיהו הא פשיטא לי דאסור לטמאות עצמו בטומאת הרשות ולהפקיע א"ע ממצות פסח ועיין פסחים דף מ"ח ע"ב חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקע לה מחלה ומכ"ש הכא נהי דחיוב כרת אין כאן עד זמן רגע אחרונה אבל מ"מ חיוב קיום המצוה כבר חל עליו בי"ד אחר חצות מיד. ולפי"ז נהי דאין כאן חיוב כרת אם טימא עצמו כנ"ל אבל עכ"פ אינו רשאי לטמא עצמו לכתחילה ולהפקיע עצמו מחויב מצוה דכבר רמי' עליו. אבל כל זה בטומאת הרשות אבל בטומאת מצוה ודאי מותר לטמאות עצמו לכתחילה דמאי אולמא האי עשה דפסח מהאי עשה דטומאה בשלמא אם הי' חייב כרת על ביטל מ"ע דפסח כשמטמא עצמו בטומאת הרשות ודאי הי' אסור לטמאות עצמו אפילו בטומאת מצוה דהוי אמרינן יבא עשה דפסח שיש בה כרת וידחה עשה דטומאה שאין בה כרת עיין פסחים דף נ"ט אבל כאן דאפילו בטומאת הרשות אין בה כרת ממילא לא עדיף עשה דפסח משאר עשה ומותר לטמא עצמו בטומאת מצוה

ועדיין אני אומר נהי דמותר לטמאות עצמו בטומאת מצוה אבל עכ"פ מצוה ליכא לטמאות עצמו והברירה בידו שלא לטמא עצמו ולקיים מ"ע דפסח ואמרינן נמי מאי אולמא האי עשה דטומאת מצוה מהאי עשה דפסח. אמנם הא ליתא דכיון דמותר לטמא עצמו אף מצוה נמי איכא דהא מצות טומאת קרובים לית לי' תשלומין ופסח אית לי' תשלומין בשני ומוטב לקיים שניהם עכשיו מ"ע דטומאת קרובים ומ"ע דפסח שני משא"כ אם יקיים מ"ע דפסח ראשון ידחה מצות טומאת קרובים לגמרי. וזה כונת רש"י ותוס' בזבחים דף ק' הנ"ל. דקסבר לה יטמא מצוה ואין לה תשלומין הלכך מטמאינן לי' וממילא אזיל לי' כרת דהו"ל טמא וזהו אפילו בטומאת הרשות אזיל לי' כרת כנ"ל וממילא במצוה של טומאת קרובים שרי לכתחילה, וממילא לענין פסח אפילו מצוה נמי איכא לטמא עצמו כיון דלמ"ע דטומאה אין תשלומין ופסח יש לו תשלומין בשני. ולפ"ז מבואר שפיר החילוק בין עשה דהשלמה דאתי פסח ודחי לי' משום דאתי עשה דפסח שיש בה כרת ודחי עשה דהשלמה שאין בה כרת משא"כ כאן דאפילו בטומאת הרשות ליכא כרת על ביטול עשה דפסח שפיר אתי עשה דטומאת קרובים שאין לו תשלומין ודחי עשה דפסח שיש לו תשלומין

ובהכי ניחא מאי דקשה על דברי רש"י ותוס' זבחים הנ"ל דמשו"ה נדחה עשה דפסח לפי שיש לה תשלומין הלא אנן קיי"ל כרבי בפסחים צ"ג דשני רגל בפ"ע הוא ולא תשלומין דראשון וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מק"פ. ואפילו את"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו. מ"מ הלא גם לר"נ תיקונו לראשון לא מיתקן לי' עיין בגמרא שם ובכ"מ הק"פ הנ"ל. ומה בכך שפסח שני תשלומין דראשון כיון דלא מיתקן לי' למה יודחה. ולמ"ש א"ש כיון דעכ"פ כרת ליכא אפילו בטומאת רשות וממילא בטומאת מצוה הי' הברירה בידו לקיים איזה מצוה שירצה וכיון שאם יעשה פסח ראשון לא עלתה בידו רק מצוה אחת ואם יעשה מצות טומאת קרובים יעלה בידו שתי מצות עשה דטומאת קרובים וא"ע דפ"ש מוטב לקיים שניהם

אמנם יש להוכיח דלא כמ"ש ומתיבנא תיובתא כלפי דסנאי' דרש"י ותוס' דהלא דרשינן ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה בהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו א"כ מוכח דטומאת קרובים א"נ דוחה פסח ולפי סברא הנ"ל תקשי מדוע לא ידחה טומאת קרובים עשה דפסח. אלא ודאי מוכח דלא כמ"ש רק אי מטמא א"ע בטומאת רשות בע"פ אחר חצות באמת מחויב כרת ולהכי שפיר דחי עשה דפסח עשה דטומאת קרובים אף שיש לו תשלומין בשני משום דאתי עשה שיש בה כרת ודחי עשה שאין בה כרת וכמו שדוחה עשה דפסח עשה דהשלמה מה"ט אף שיש לו תשלומין. ואפילו למ"ד שני תקנתא דראשון הוא ואם עושה פסח שני אינו מחויב כרת על הראשון מ"מ הוי הראשון עשה שיש בה כרת שהרי עיקר הכרת על הראשון והראי' דבשגג בראשון והזיד בשני פטור להאי מ"ד כדאמרינן בפסחים צ"ג ואי עיקר הכרת על השני אמאי פטור הא בשני מזיד הי' והוא גמר העבירה שא"א לתקן עוד. בשלמא אם עיקר הכרת על הראשון מ"מ ניחא דהזיד בראשון ושגג בשני דפטור משום דכשלא עשה הראשון במזיד הי' בידו עוד לתקן. אבל אם עיקר על השני והזיד בשני אף ששגג בראשון הא צריך להיות חייב ועיין שבועות כ"ז ברש"י ותוס' אע"כ דעיקר הכרת על הראשון ולהכי בשגג בראשון אין כאן חיוב כרת כלל. ואפילו מילה מקרי עשה שיש בה כרת אף דגבי אב לא משכחת כרת רק בגדול שאינו מל עצמו מ"מ מקרי גם לגבי אב מ"ע שיש בה כרת ועיין ברש"י ותוס' ברכות כ' ומכ"ש פסח ראשון דמקרי עשה שיש בה כרת גם למ"ד שני תקנתא דראשון ושפיר דחי מצות טומאת קרובים כמו דדחי עשה דהשלמה וקשה לרש"י ותוס' שם בזבחים

אך זה חוכא דהרי רש"י ותוס' פירשו כן למאי דבעי למימר שם בזבחים דהאי ברייתא דולאחותו אתי' כר"י דטומאת קרובים רשות. ולר"ע דס"ל מצוה באמת טומאת קרובים דוחה פסח וכטעמים שכתבנו. אבל למסקנא דמסיק שם לא ס"ד וכ' והאי ברייתא דולאחותו ר"ע הוא דס"ל טומאת קרובי' מצוה ואפ"ה נדח' מפני פסח כמו שנדחה עשה דהשלמה משום שפסח עשה דכרת וע"כ דלפי האמת יש כרת במטמא עצמו בטומאת רשות. וא"כ סברא דיש לפסח תשלומין בשני אינו מעלה ומוריד כלל וכמש"ל ואפ"ה מ"מ דוחה פסח א"כ פריך שפיר ונגמר מיני' ומיושב קושית הצל"ח דבזה לא חידשו רש"י ותוס' סברא דתשלומין כלל

ומה שנ"ל עוד בכונת רש"י דזבחים הנ"ל הוא די"ל כי לא מלבו הוציא רש"י סברא זו אלא הוא גמרא ערוכה בשבת קל"א ע"ב דקאמר דליכא למילף דמכשירי מילה דוחין שבת משופר ולולב וסוכה דמה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה ופירש תוס' שם בע"א דמילה אם עבר זמנה לא בטלה שאותה מילה עצמה שהוא מחויב בשמיני הוא עושה בתשיעי שאם מל בשמיני לא הי' חוזר ומל בתשיעי. אבל סוכה ציצית ומזוזה בכל יומא מיחייב בהם אפילו קיימם היום חייב לקיים למחר הלכך כשעבר היום ולא עשאם מצות היום לא יקיים עוד לעולם ע"ש. מבואר סברא זו דמצוה שאין לה תשלומין יש יותר בכחה לדחות ממצוה שיש לה תשלומין כגון מילה ודכותי'. אבל לדעתי סברא זו הוא סתירה לדברי מג"א סימן תמ"ד שהבאתי לעיל שכתב דתשביתו כל שעתי' ושעתי' עובר עליו דכל רגע בעמוד והשבית קאי. ולפמ"ש גם במילה ביום ח' כן הוא דכל שעתא עובר עליו דבעמוד והמול קאי אלא שאחר ח' פקע מצוה מיוחדת של אב. ולדברי תוס' הנ"ל ל"ש כלל לומר שעובר מצות תשביתו בכל שעתי' שהרי אם משבית פ"א שוב אינו משבית פעם שני' וא"כ אותה השבתה שהוא מיחייב בע"פ מחצות ואילך הוא עושה אח"כ וא"כ אין זה אלא ביטול מצות תשביתו פ"א. וכן מילה ביום ח' עצמו לפמ"ש לעיל אינו אלא ביטול מצוה פ"א ולא בכל רגע שהרי אותה מילה שהוא בשחרית הוא בערבית דאם מל בשחרית אינו יכול למול בערבית וא"כ הכל רק ביטול מצוה פ"א וא"כ מאי רבותא דתשביתו ממילה [ע"ל סי' ק"ע וקפ"ד]

אכן י"ל דס"ל למג"א דודאי אי לא הוי כתיב קרא דמכשירי מילה לר"א או מילה עצמה לדידן דוחה שבת לא הוי יכול למילף משופר ולולב וסוכה דהוי אמרינן סברא זו דשופר ולולב מקרי בטלה מצותו. אבל מילה כיון שא"א למול אלא פ"א ומה שמחויב קודם עושה אח"כ לא מקרי בטלה מצותו. אבל לבתר דגלי לן קרא דמילה בזמנה דוחה שבת שוב אמרינן דהטעם באמת משום דזה מקרי בטלה מצותו דכל שעתא עובר על מצות עשה כשאינו מל ובכל רגע הוא מחויב למול ואם אינו מל ביטל מצות עשה של רגע זו ולא אמרינן דהחיוב למול שלאח"כ הוא רק תשלומין של התחלת החיוב דא"כ מ' שהי' חרש ושוטה בתחילת יום ח' דפטור מכל המצות לא הוי חייב למול אח"כ כיון דהכל תשלומין של התחלת יום ח' ועיין חגיגה דף ב' ובאשר"י סוף מו"ק ובטו"ז יו"ד סימן שצ"ו והא ודאי ליתא. אלא ודאי כל יומא וכל שעתא חיוב בפ"ע. ולכן אם עבר יום ח' ולא מל ביטל מצות היום והחיוב של מחר אינו מחמת חיוב של אתמול אלא חיוב בפ"ע ולהכי מילה בזמנה דוחה שבת משום דבטלה מצותו והא דשלא בזמנה לא דחי אף שמבטל מצות היום הוא מטעמים דאמרינן בפראד"מ שבת דף קל"ז ע"ש. וה"נ תשביתו כל שעתא חיוב בפ"ע ולא תשלומין דשעה ראשונה וכל שעה שאינו משבית ביטל מצות תשביתו של שעה זו ושפיר כתב