בית שערים אורח חיים שצ

ומילה שאפילו מצוה דאורייתא נדחית מפני כבוד הבריות הקשה הצל"ח דילמא שאני פסח ומילה שיכול לקיים אח"כ פסח שני ומילה דכל זמן וכמו שפרש"י בזבחים ק' ד"ה דילמא. ולענ"ד נראה דממילה לק"מ ואקדים דברי מג"א סימן תמ"ד סקי"א אהא דפסקינן שם בשו"ע דמי שהולך למול את בנו בי"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם אינו יכול לחזור לביתו ולבער ולשוב למצותו מבטלו בלבו. וכתב מג"א דבמקום מצוה אוקמוה אד"ת אבל אם הוא אחר שעה ששית דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד ויבער משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ואינך. ונתחבט במחה"ש שם הא גם במילה כל שעתא עובר וכמ"ש מג"א סימן רמ"ט סק"ה. וחידש דאחר ח' אין האב מחוייב למהלו רק מדרבנן דהא דילפינן בקידושין דף כ"ט דאב חייב למול את בנו הוא מדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים וא"כ אין חיוב על האב מה"ת רק ביום ח'. אלא שהביא שעומד לנגדו דברי תוס' קידושין שם ד"ה אותו ודברי ד"מ ורמ"א ביו"ד סימן רס"א בשם הכלבו דמשמע דהוי עשה דאורייתא על אב וב"ד ע"ש. ולי נראה לקיים דבריו דהנה במילה יש ג' מצות: א') שיהי' הבן נימול וזה מהני אפילו ע"י נכרי לחד מ"ד ועיין בחת"ס יו"ד סימן רצ"ו. ב') יש מצוה על האב למהלו וכל זמן שאב רוצה לימול אין מצוה על שום אדם למהלו רק אם האב אינו רוצה אז מצוה על הב"ד וכן משמע מלשון הגמרא שם בקידושין היכי דלא מהלי' אב מחייבים ב"ד למימהלי' ועיין בלשון הטור ושו"ע סימן רס"א ולהכי כתב הרמב"ם דאין מוהלין בנו של אדם שלא מדעתו ועיין בחו"מ סימן שפ"ב לענין אם חטף ממנו המצוה ועיין אריכות הש"ך שם אם יכול לעשות שליח ובד"מ יו"ד סימן רס"ד ותבו"ש סימן כ"ח מכל זה נגלה דמצוה דאב הוא ואין לאחר עמו. ג') אם אין האב מהלו מצוה על הב"ד וכל ישראל למהלו מדכתיב המול לכם כל זכר עיין קידושין שם. ולפ"ז נ"ל דהא דיש מצוה מיוחדת על האב מה"ת למול את בנו הוא דוקא ביום ח' ואז מקיים קרא כדכתיב וימל אברהם וכו' בן שמונת ימים אבל אחר ח' כבר ביטל האב מצוה זו ואין לה תשלומין והרי הוא כשאר כל אדם שמחויב למהלו מה"ת מקרא דהמול לכם וכו' אבל שיהי' מצוה מיוחדת על האב יותר משאר כל אדם אינו אלא מדרבנן כמ"ש מחה"ש. ולפ"ז שפיר כתב מג"א דתשביתו כל שעתא עובר עליו. משא"כ מילה אינו עובר רק ביום ח' על מצוה דילי' שהוא מצוה דאב אבל אתר ח' שוב אין עליו מצות האב מה"ת רק מדרבנן ומה"ת הוא ככל אדם ותשביתו כל שעתא מצוה דילי' הוא של בעל החמץ ועובר עליו בכל שעה ועיין ב"ק דף צ"ח ע"ב וברש"י ד"ה במועד. ומעתה פריך שפיר בברכות דנגמר מדדחי מת מצוה ומילה דהרי קתני ולמול את בנו שהוא מצות האב ביום ח' ולזה אין תשלומין דמשעבר יום שמיני ולא מהלי' כבר ביטל מצותו כנ"ל ואפ"ה מ"מ דוחה אותו אעפ"י שאין לו תשלומין א"כ נילף מיני' דכה"ב דוחה ל"ת לגמרי אף שאין לו תשלומין

וגם מפסח אני תמה עליו הלא פסח ראשון דוחה שבת דדרשינן במועדו אפילו בשבת עיין פסחים דף ע"ז וא"כ חזינן דאפילו שבת דחמורה לא דחי פסח ראשון משום שיש לו תשלומין בשני דעכ"פ ביטל מצות במועדו ואפ"ה מת מצוה דוחה מצות הפסח במועדו וא"כ מת מצוה חמיר משבת א"כ נגמר מיני' דכבוד הבריות דוחה נמי שאר מצות. וגם במילה שייך סברא זו שהרי גם מילה דוחה שבת ואינה נדחית מפניה שיוכל לעשותה אח"כ. ועיין בסנהדרין ל"ה דבעי' למילף שיהי' מת מצוה דוחה שבת ומה עבודה שדוחה שבת נדחה מפני מת מצוה שבת לא כ"ש. והתם נמי קשיא בשלמא עבודת פסח נדחה מפני מת מצוה שיש לו תשלומין בפסח שני אבל שבת לא יהי' לו תשלומין י"ל דאינו נדחה. ועכצ"ל כנ"ל דגם זה בכלל הקושיא. ומה עבודה של פסח שדוחה שבת אף שיש לו תשלומין בשני ואפ"ה נדחה מפני מת מצוה כ"ש שבת שיהי'. נדחה מפני מת מצוה. ובחידושי הר"ן שם עבודה דוחה שבת פירש לעבודת צבור וכו' ואע"ג דעבודת פסח הוי קרבן יחיד. עבודת צבור מקרי כיון שדוחה שבת כתמידין ומוספין. הרי שלך לפניך כיון דפסח ראשון דחי שבת תו ל"ל דמשו"ה נדחה מפני מת מצוה יען שיש לו תשלומין בשני דאכתי ביטל מצות במועדו דאלים לדחות שבת ומצות במועדו אינו ניתקן בפסח שני לשום מ"ד ואפ"ה נדחה מפני מת מצוה אף שאינו נדחה מפני שבת ומוכח דמת מצוה עדיף משבת א"כ נילף מיני' דגדול כבוד הבריות שדוחה מצוה דאורייתא ג"כ

וסבור הייתי לומר הלא למ"ד פסח שני רגל בפ"ע ל"ק. וגם למ"ד תשלומין דראשון הוא אבל הקוני' לא מתקן לי' ג"כ ל"ק דפריך שפיר מדדחי מת מצוה פסח ראשון שהוא עונש כרת ולית לי' תקנתא בפסח שני מוכח דגדול כבוד הבריות. אלא דלמ"ד בפסחים דף צ"ג שני תקנתא דראשון הוא קשיא לצל"ח. ולדעתי י"ל דלהאי מ"ד אינו תשלומין דראשון אלא תקנתא דראשון על דרך שכתב רש"י במכות ט"ו ע"ב בלאו הניתק לעשה למ"ד קיימו ולא קיימו דהלאו נגמר מיד והו"ל התראת ודאי והעשה ניתן להיות תחת המלקות וכשיבא לב"ד או יקיים העשה או ילקה. וה"נ כן מיד שלא עשה פ"ר במזיד נגמר ביטל העשה כרת ופסח שני ניתן תחת הכרת או יכרת או יעשה פסח שני וכיון שעשיית פסח שני אינו במקום מצות פסח ראשון אלא במקום כרת ועונש של ראשון א"כ ביטול מצות פסח ראשון אינו לו תשלומין ואפ"ה נדחה מפני מת מצוה א"כ פסח שני נגמר מיני'

אלא דלא נהירא לי דמן הסברא נראה בלאו הנל"ע למ"ד קיימו ולא קיימו אפילו נאנס אח"כ ולא קיים העשה יהא חייב מלקות ואונסא כמאן דעביד לא אמרינן והרי כבר עבר הלאו במזיד וצריך ללקות או לקיים העשה וכיון שלא קיים העשה תחת המלקות נהי שהי' באונס מ"מ מלקות במקומו. וכן משמע קצת בתוס' מכות דף ט"ז ד"ה אי דקטלה ועיין בספר המצות בל"ת רי"ד וא"כ אי נימא דמיד שלא עשה פסח ראשון נגמר ביטל העשה ועשיית פסח שני הוא רק במקום עונש כרת א"כ גם אם נאנס ולא עשה פסח שני ג"כ מחויב כרת והא ליתא שהרי בפירוש אמרו שם בפסחים דלמ"ד תקנתא דראשון הזיד בראשון ושגג בשני פטור מכרת ע"ש ומ"מ צ"ע בזה

וגם אני תמה על תמיהתו מי הגיד לו דברייתא מיירי שהולך לשחוט את פסחו בראשון דאית לי' תקנתא בשני הלא דומי' דלמול את בנו קתני שאין כאן מצוה רק עליו. וה"נ פסח מיירי נמי במי שלא עשה בראשון והולך לשחוט את פסחו בשני דשוב לית לי' תקנתא ואפ"ה נדחה מפני מת מצוה וש"מ דגדול כבוד הבריות

ומה שהביא הצל"ח מרש"י בזבחים דף ק' ד"ה דילמא דלהכי דחי עשה דלה יטמא עשה דפסח אפילו אחר חצות אף שיש בו כרת משום דיש לו תשלומין בשני. נ"ל דאין ראיה דז"ל רש"י שם דקסבר לה יטמא מצוה ואין לה תשלומין הלכך מטמאינן לי' וממילא אזיל לי' כרת דה"ל טמא ופסח יש לו תשלומין בשני וכן לשון התוס' שם והוסיפו ולא דמי לעשה דהשלמה דאתי עשה דפסח ודחי לי' וכו' ע"ש. ויש לדקדק א) הנך תיבות הלכך מטמאינן לי' וממילא אזיל לי' כרת דהו"ל טמא. הם שפת יתר והא די באמרו דלה יטמא אין לו תשלומין ופסח יש לו תשלומין. ב) וגם החילוק בין עשה דהשלמה לההיא דהכא אינו מבואר יפה

לכן נ"ל בכונת דבריהם ואקדים חקירה אחת אשר נסתפקתי אם הא דחייב כרת אם לא עשה פסח הוא דוקא אם הי' טהור כל זמן עשייה דהיינו בי"ד אחר חצות והזיד ולא עשה. אבל אם טימא עצמו במזיד בטומאה רשות בע"פ אחר חצות. אינו מחויב כרת אף שעי"ז מבטל במזיד מצות פסח. דהתירה לא אמרה אלא והאיש אשר הוא טהור וכו' וחדל לעשות פסח ונכרתה אבל לא אמרה שאינו רשאי לטמאות עצמו כדי לפטור מעשיית פסח וכעין שכתב המרדכי הביאו ב"י באו"ח סימן י"ג דאם נפסק לאחד חוט של טלית בשבת מותר ללבשו ואינו עובר בעשה דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית ומותר ללבשו וגם אינו עובר כיון שהוא אנוס שאינו יכול להטיל ציצית בשבת. או דילמא אפילו אם טימא עצמו במזיד מחויב כרת משים שיבטל מצות פסח בידים ודומה כאלו הפסיק ציציותיו בידים בשבת דודאי חשיב שביטל מצות ציצית. ולכאורה נראה מדברי תוס' פסחים דף צ"ג ד"ה אלא שכתבו ואין לומר דס"ד שחייב כרת על מה שהרחיק עצמו דא"כ מה פריך למה נאמר טמא דאי בעי למיעבד לא שבקינן לי' הא שפיר קאמר דנאמר לפוטרו מכרת דס"ד דליחייב על מה שטימא עצמו ע"ש. ומבואר מדבריהם דרק סד"א דליחייב אבל באמת וקושטא דמילתא שאינו מחויב על שטימא עצמו

אמנם הא ליתא שהרי פסק הרמב"ם פ"ה מק"פ ה"ד דאפילו טמא שהי' יכול לטהר בפסח ראשון שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן חייב כרת אם לא עשה בשני והוא מגמרא מפורשת פסחים דף ס"ט וא"כ ק"ו הדברים ומה זה שהי' בשב וא"ת אלא כיון שהי' יכול לטהר עצמו לעשות פסח ולא תיקן מחייב כרת כ"ש טהור שהי' מתוקן וטימא עצמו במזיד דודאי חייב כרת וע"כ צריך לחלק ולומר דהא דמשמע מתוס' דאינו חייב כרת אם טימא עצמו היינו דוקא אם טימא עצמו קודם דמטי זמן חיובא של עשיית הפסח אבל בתר דמטי זמן חיובא דהיינו בע"פ אחר חצות אם טימא עצמו מחויב כרת ואפילו הי' טמא והי' בידו ליטהר עצמו ולא עשה נמי מחייב כרת

ומזה קשה לי עמ"ש הריטב"א בסוכה דף מ"ג דמשו"ה לא גזרו במילה בשבת שמא יעבירנו וכו' משום דהוא מצוה דאורייתא והוא ודאי שמיני ללידתו משא"כ בשופר ולולב שאינו ברור מה"ת ומגילה דרבנן והזאה אעפ"י שהוא מה"ת לעשות פסח וזמנו ברור מ"מ כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחויב בפסח עד שיזה לפיכך גזרו בהזאתו משום דרבה שאין אנו עוקרים עכשיו ממנו מצות פסחו אלא גורמים לו שלא יתחייב בו ולפי הנ"ל הוא פלא הלא מחויב ליטהר עצמו ולעשות פסח ואם נשאר בטומאתו מחויב כרת ועיין ברש"י פסחים דף ס"ט ד"ה ערל וא"כ אנו עוקרים מצותו וחיובו ממנו שמחויב להזות ומחויב כרת על שאינו מזה ומה בין זה שמחויב להזות