בית שערים אורח חיים שפז

ומ"ש די"ל דמשו"ה אין השמש עולה למנין הנרות דכיון דהדלקה עושה מצוה צריך כוונת מצוה בשעת הדלקה ובשמש לא הי' כונת מצוה בשעת הדלקה ודימה זה למדליק למעלה מכ' ולהדליקה בפנים או הדליקה חש"ו וכתב אח"כ לחלק בסברות ועפ"י דברי ר"ן פ' בתרא דר"ה דמחלק בין תוקע לשיר ובין מכוון למצוה לחנך את התינוקות דמינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה כדאמרי' בזבחים דף ג'. ויען כי לפענ"ד אין הדמיון ולא החילוקים עולי' יפה לא אפלפל בזה. אבל א"צ למדיונות אלא אי אמרי' בזה מצ"כ כיון דלא כיון בשעת עשיית המצוה דהיינו הדלקה אינו יוצא י"ח. אמנם כבר הביא המג"א סי' ס' בשם רדב"ז דבמצוה דרבנן מאצ"כ והדלקת נ"ח מצוה דרבנן היא וא"צ כונה ולומר דזה מקרי היפך כונה קשה בעיני ויש להאריך בזה עפ"י דברי הרמב"ם בסה"מ שורש א' ורמב"ן שם בהשגות ועפ"י חת"ס דלעשות זכר לנס הוא מה"ת רק מה יהי' הזכר הוא דרבנן אבל אין הזמן מסכים

ומ"ש ליישב קושי' תוס' שבת דכ"ג ד"ה מכבה שהקשו אמאי מכבה וחוזר ומדליק בהגבהה סגי כיון דהנחה עושה מצוה דאטו מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש"ו. ותי' עפ"י ר"ן הנ"ל דבהדליקה חש"ו כיון דהנחה עושה מצוה אין בהדלקה מצוה כלל והוי כנר של חול לכן מהני הנחה לשם נ"ח אבל דלוקה מע"ש שהדליקה לשם מצות נ"ח מחריב בה שלא תעלה למצות נ"ח דמו"ש ולכן צריך לכבותה ולהדליקה מחדש. הנה מ"ש דהדליקה חש"ו הוי כנר של חול אי הנחה עושה מצוה לא נ"ל דגם אי הנחה עושה מצוה מ"מ צריך שיהי' דולק שם וא"כ כשמדליקו עשה מעשה לגוף המצוה ובזה הזמנה מילתא עיין באו"ח סי' מ"ב וקטן יש לו מעשה כמבואר בחולין די"ב ע"ב וא"כ הוי נ"ח ואסור בהנאה אחרת עיין בסי' תרע"ו ס"ד

ומ"ש דהדליקה מע"ש גרע מהדליק חש"ו אין לזה טעם כיון דהנחה עושה מצוה ולא הדלקה א"כ אין המצוה במה שהדליק ע"ש רק בהנחה דע"ש וא"כ תיסגי במה שמגביה ומניחה דבהגבהה מבטל מצוה דע"ש והדלקה לא מעלה ולא מוריד. ועוד הא דמינה מחריב בה היינו בחטאת לשם עולה אבל כאן הכל מצוה אחת דנ"ח וכמ"ש הר"ן בסוגיין לענין מדליקין מנר לנר דנר מצוה אחרת אין מדליקין רק נ"ח מנ"ח משום דהוא מצוה חדא ע"ש. מיהו בזה י"ל דדוקא נרות של לילה אחת) מקרי חדא מצוה אבל נ"ח של ע"ש ונ"ח של מו"ש כיון דמפסקי לילות מימים כל יומא מצוה באפי נפשי' הוא. אלא דלמאי דקיי"ל בסי' תרע"ב דאחר שדלק כשיעור מותר לכבותה ולהשתמש לאורה א"כ אחר שדלק כשיעור כבר בטלה מצותו והו' כנר של חול מה שהוא יותר מכשיעור עיי' טו"ז שם וא"כ אין מקום לדבריו כלל

אמנם לפענ"ד נראה ליישב קושי' טו"ז שם בסי' תרע"ב על מהרי"א שהביא ב"י שם דכשנתן השמש בנר בסתם אז הוקצה למצותו גם יתר מכשיעור וצריך לעשות מדורה בפ"ע. והק' טו"ז מסנהדרי' ד' מ"ח דאמרי' למ"ד הזמנה מילתא דחזי לי' תפיס לי' ודלא חזי לי' לא תפיס לי' וה"נ לרבא בעשה מעשה לגוף הקדושה נימא דחזי לי' תפיס לי' ודלא חזי לי' לא תפיס לי' ע"ש. ולפענ"ד נראה לפמ"ש הנמ"י ב"ק כ"ב גבי אשו משום חציו דמשו"ה המדליק נר בע"ש והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת מותר משום דהוי כאגמרי' בידים בהאי עידנא דלית בי' איסור ע"ש במתק דבריו. ולפ"ז נראה דאף דאמרי' גם בעושה מעשה לגוף הקדושה דלא חזי לי' לא תפיס לי' היינו דוקא באינו עושה מעשה זו בכולו אבל כאן כשהדליק השמן הוי כאלו הדליק כל השמן בהדלקה ועשה מעשה בכולו לגוף הקדושה ולהכי כולו אסור

ובזה נכון דעת מהרש"ל שהביאו טו"ז ומג"א שם דאסור להשתמש לאורה אבל לכבותה שרי דנחזי אנן למשל בהדביק פת בתנור בשבת חייב משום אופה ואם רדה אותו קודם שנאפה פטור עיי' בשבת דף ד' ותקשי אם הניחה עד שתיאפה אמאי חייב הא אחר הדיבוק אינו עושה כלום וצ"ל נמי כנמ"י הנ"ל דבשעה שהדביק הוי כאגמרי' בידים ומ"מ אביטל מעשה ראשונה ורדה אותו קודם שתיאפה פטור וה"נ כל זמן שדולק מחמת הדלקה ראשונה הוי כאלו עשה מעשה בכולו לגוף הקדושה כסברת נמ"י ואסור להשתמש לאורה אבל מותר לכבותה ולבטל מעשה הראשונה כמו ברודה פת וישים הדברים אל לבו כי קצרתי ולפ"ז מיושב קושי' תוס' דאם אינו מכבה הוי כאלו נשרף כל השמן מע"ש בהדלקתו ואסור להשתמש לאורה מחמת מצות נ"ח דע"ש ואינו יוצא י"ח מצות נ"ח דהיום דהוא מצוה בפ"ע ומינה מחריב בה דלא בטלה מצותו דע"ש דמחמתה אסור להשתמש לאורה והו' כאלו כולו דלוק מע"ש ולכן מכבה ומבטל מעשה הראשונה וחוזר ומדליק אפילו למ"ד הנחה עושה מצוה וא"ש

ומה שהק' על טו"ז סי' תרע"ד שכתב על תה"ד שהביא שם דאם יש לחוש בקינסא שמא תכבה א"כ מנר לנר נמי יש חשש זה שמא תכבה ואיכא ביזוי מצוה ע"ש באריכות. ותמה מעלתו דמנר לנר אף אם תכבה קיים מצוה דהא קיי"ל כבתה אינו זקוק לה כבר העיר ב"י בכזה בסי' תרע"ה. ובהשקפה ראשונה הי' נ"ל דיש לחוש שמא תכבה קודם שתאחוז האור ברוב הפתילה דאז ודאי לא קיים מצות הדלקה ואיכא ביזוי מצוה. או די"ל דאפילו כבתה אין זקוק לה מ"מ אם כבתה תוך כ"ד של הדלקה ליכא היכר כלל ודאי זקוק לה דהוי כלא הדליק כלל ולשון השו"ע סי' תרע"ג כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה משמע אבל כבתה מיד שהדליק ודאי זקוק לה ואולי זה כונת רש"י שפי' כבתה נ"ח ומאי בעי רש"י בהך נ"ח הרי בזה מיירי אלא דכונתו אחר שכבר ניכר שהוא נ"ח בזה יש פלוגתא אי כבתה זקוק לה אבל כבתה מיד שהדליק דלא הי' שהות להיות נ"ח ודאי זקוק לה. עוד עלה בדעתי דהחשש הוא שמא יכבה מחמת הטלטול והוי כמו העמידה במקום הרוח וכבתה דזקוק לה כמו"ש המג"א סי' תרע"ג סקי"ב בשם ש"ג. והשתא דאתית להכא ודאי לק"מ ולא דייק בדברי טו"ז שכתב ודאי אם יכבנה הרוח יחזור וידליקנה וכיון דהחשש בקינסא הוא רק שמא יכבנה הרוח א"כ גם מנר לנר איכא חשש זה דאם יכבנה הרוח כבתה זקוק לה כנ"ל ובלא רוח גם בקינסא ליכא חשש כלל שמא יכבה וא"ש

ומה שתמה על תה"ד מדברי רש"י שפי' שמא לא יכוין במשקלותיו שמא לא ימצאם טובים או ימצאם יתירים ויחוס עליהם ופי' כונת רש"י שיש שני צדדים שיבא לידי ביזוי מצוה ולהכי חיישי' אבל לחוש בקינסא שמא יכבה דהוא ספק השקול לא חיישי'. אבל לפענ"ד אין זה כונת רש"י רק כונת רש"י דאפילו דינרי זהב קטנים שניכר שודאי אינם יתירים אסור לשקול שמא יהיו חסרים ואפילו גדולים שודאי אינם חסרים אסור לשקול שמא יהיו יתרים ויחוס עליהם וא"כ מחמת ספק השקול אסור ושפיר למד תה"ד דינו מזה אבל שתי חששות ל"ש אלא בבינונים וא"ש. ובזה אומר שלום וברכה ברכת התורה ופרנסה טובה כנפשו ונפש ידידו דוש"ת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שס"ה

שיל"ת ב' אויפאלו ה' לס' ואברהם היו יהי' לגוי גדול תרנ"ב לפ"ק

רב שלום וברכה. מאלקי המערכה. לכבוד ידידי הרב המאור הגדול. מעוז ומגדל. הותיק. מלא עתיק כש"ת מו"ה אברהם פראגער נ"י ראב"ד בק"ק טאפאלטשאני

אחדש"ת וכו' ע"ד אשר נכנס לבית הספק אם חל יום ב' דחנוכה בשבת ואין לו רק ג' נרות לפי"מ דקי"ל באו"ח סי' תרע"ח דנר שבת קודם לנר חנוכה משום שלום בית האיך הדין אם מוטב להדליק ב' נרות לשבת א' כנגד זכור וא' כנגד שמור כמ"ש המחבר או"ח סי' רס"ג ולבטל מצות מהדרין מן המהדרין דחנוכה או מהדרין דחנוכה עדיף וידליק ב' לחנוכה וא' לשבת. וכבר העיר אותי בזה בני חביבי הרב הגדול מו"ה יצחק יעקב נ"י. ובתר דבעי' הדר פשטי' מפרמ"ג שם סק"א דמהדרין עדיף ונותן טעם לשבח דמהדרין נזכר בגמ' וב' נרות דשבת לא נזכר בגמ' ואדרבה אמרינן בשבת כ"ג הרגיל בנר וכו' משמע רק נר א' וכן שם כ"ה ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת משמע רק נר א' רק הוא מדברי הטור סי' רס"ג ולכן מהדרין עדיף

הנה אף שמדברי הטור סי' רס"ג הוא מ"מ הם נובעי' ממדרש תנחומא וכמ"ש ב"י שם בשם הכלבו. ומ"מ מה שמוזכר בגמ' עדיף ועיין מג"א סי' תר"ץ סקכ"ב. וב"ב ק"ל. ועיין מבוא התלמוד למהר"ש הנגיד סד"ה סתם משנה. ועיין תוי"ט ברכות פ"ה מ"ד ד"ה ואם. ותשו' נוב"י תנינא יו"ד סי' קס"א וחת"ס או"ח סי' ל"ו וק"ג. אבל מה שהביא בני נ"י משבת כ"ג הרגיל בנר משמע רק נר א' הוא ראי' לסתור דשם פרש"י דקאי אנר שבת ונר חנוכה ע"ש. וא"כ גם נ"ח הוא רק א'. ועוד כיון דגבי נ"ח נזכר בגמ' מהדרין מוכח דשייך לומר על נרות הרבה ג"כ נר וא"כ גם מ"ש משבת דף כ"ה ג"כ אינו ראי'

אבל לענ"ד נראה להביא ראי' דקפידה בב' נרות שבת משום זכור ושמור אינו קפידה כ"כ מדברי ד"מ רס"י רס"ג שהביא בשם מהרי"ל דאם שכחה פ"א להדליק צריכה להוסיף כל ימי' על נר של מצוה שהיתה רגילה להדליק עד עתה וכו' וכתב עליו ד"מ דכל המוסיף על הנרות גורע ומפסיד הכונה של זכור ושמור אבל הנשים נוהגות כדברי מהרי"ל אלמא דאין קפידה כ"כ בהך דזכור ושמור. מיהו יש לדחות דכשמוסיף יש בכלל מאתים מנה ואין חסרון במעשה רק שמפסיד הכונה ויכול להוסיף על דבר המכון וכמ"ש ד"מ שם בשם מרדכי ואשר"י אבל לפחות אינו רשאי וכמ"ש שם בהג"ה ובלבד שלא יפחות ע"ש

ומדברי מג"א סי' רס"ג סק"ט משמע דב' נרות דשבת עדיפי ממהדרין דנ"ח דכתב אהא דפסק שם בשו"ע דנר שבת קודם לנ"ח משום שלום בית ולכן אם יש לו נר א' סגי ויקנה אח"כ לקידוש או