בית שערים אורח חיים שפד

ה"ה אם מגביה קרקע המבוי נמי כשר וכמבואר בירושלמי וכן בסוכה קי"ל בסי' תרל"ג ס"ה דאם מיעטה מלמטה שהגביה הקרקע כשירה ולא הוי תעשה ולא מן העשוי' כיון שאין הפסול בסכך עצמו רק בגובה. ובנ"ח פשוט דאם הגביה הקרקע מלמטה לא מהני דהא קי"ל הדלקה עושה מצוה וכיון שהדליק בפסול צריך לכבות ולחזור ולהדליק ואיך אמר פסולה כסוכה וכמבוי הא פסולה יותר מסוכה ומבוי. אך ז"א דהפסול כל זמן ן שהוא בו אינו יותר מסוכה ומבוי רק התיקון אינו דומה לסוכה ומבוי. ומיושב קושי' תוס' אמאי לא אמר ימעט משום דר"ל כסוכה וכמבוי לאשמעינן דינו של רבינו יואל לא הי' יכול לומר ימעט דהמיעוט אינו דומה לסוכה ומבוי כקושי' הנ"ל וא"ש

אך זה תלי' דנמ"י ב"ק כ"ג הק' למ"ד אשו משום חציו כאלו בידיו הבעירו א"כ איך שרי' ע"ש עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכו'. ותי' שאין הפי' אשו משום חיציו דחשבינן לי' דמיכן ולהבא כאלו עשה גם אח"כ אלא אדרבה אמרינן בשעה שיוצא חוץ מתח"י נעשה הכל וכמאן דאגמרי' בידים בהאי שעתא דמי ע"ש באריכות. ולפ"ז לתי' נמ"י דהוי כמאן דאגמרי' בתחילה ודאי לא מהני בנ"ח אם מגביה הקרקע מלמטה דהרי בשעה שהדליק נגמר הכל ואז הי' בפסול וא"כ כל הדלקה בפסול. אבל למאי דס"ל לנמ"י בקושי' דהוי כמדליק גם להבא ואח"כ א"כ כל זמן שהנ"ח דולק והולך הרי הוא כאלו מדליק אז וא"כ אם הגביה הקרקע מלמטה נמי כשר אם יש בו שמן כשיעור אחר הגבהה והדק"ל נימא ימעט. ומדברי תוס' שבועות ט"ז ד"ה או שכתבו דלר' אם לובש כלאים וא"ל אל תלבש אל תלבש אפילו לא פשט ולבש רק שהה כדי לפשוט וללבוש חייב על כאו"א אפילו למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה חשיב השהיי' כמעשה נראה דס"ל כסברת נמ"י בקושי' דחשבינן כאלו עשה מעשה אח"כ

אמנם נ"ל לחלק דתוס' קאי היכא דתחילת מעשה הי' בחיוב ולכן כל מה ששהה אח"כ דיינינן לי' כאלו עשה בתחילה. אבל נמ"י קאי שתחילת מעשה הי' בפטור בט"ש ואי דיינינן לי' כאלו אז נגמר הכל פטור. וה"נ כיון שתחילת הדלקה הי' בפסול למעלה מכ' אי דיינינן לי' כאלו אז נגמר הכל הרי כל הדלקה בפסול

ויש להביא ראי' לזה מהא דדריש ר' תנחום והבור ריק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור ריק א"י שאין בו מים. אלא מה ת"ל אין בו מים. מים אין בו אבל נחשי' ועקרבי' יש בו והוא פלא מאי אתי קרא לאשמעינן בזה דהי' בו נחשי' ועקרבים. ונ"ל דרמב"ן בחומש פ' וישב בפסוק אל תשפכו דם כתב בתוך דבריו לימד אותם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו ע"ש. ועיין ברמב"ם פ"ג מרוצח ה"ט דהדוחף חבירו לתוך המים וכו' אם אינו יכול לעלות משם חייב מיתת ב"ד דהוי כהרגו בידיו ובה"י פסק דאם שיסה בו כלב או נחש פטור ממיתת ב"ד וחייב עונש בי"ש דהוי רק גורם ע"ש. ולפ"ז היינו דאתי קרא לאשמעינן מים אין בו שיהי' כהרגו בידים. אבל נחשים ועקרבים יש בו והוי רק גורם וללמד יצא דאין דין הגורם כדין ההורג בידים. ועיין סנהדרין דף ע"ז דהחילוק הוא אם בשעה שעשה הוא מעשה הי' ההורג מזומן והתחיל המיתה מיד מקרי הורג בידים וחייב מיתת ב"ד אבל אם בשעה שעשה הוא מעשה עדיין לא הי' ההורג מזומן ולא התחיל המיתה מיד פטור ממיתת ב"ד ואינו חייב רק בי"ש ע"ש ברש"י ותוס'. ולפ"ז התינח אי ס"ל כתי' נמ"י הנ"ל א"כ בשעה שבאו נחשים ועקרבי' כבר הם אינם עושים מעשה השלכה לבור ועיין רמב"ן בפ' הנ"ל א"כ הוי רק גורמי' אבל אם נאמר כקושי' נמ"י וכתוס' שבועות הנ"ל ודלא כחילוק שכתבתי א"כ הוי כעושי' מעשה השלכה גם אח"כ בשעה שבאו הנחשים ועקרבים כיון שהוא מושלך ועומד מחמת השלכתה א"כ אין להם דין גורם רק כהרגו בידים ותקשי כנ"ל מאי אתי קרא לאשמעינן. אלא ודאי מוכח כתי' נמ"י וכחילוק שכתבתי. ולפ"ז א"ש דלא נקט ימעט וכמש"ל ושפיר שייכי תרי ר' תנחום להדדי דמשום דדריש והבור ריק וכו' ומוכח כתי' נמ"י וכחילוק הנ"ל לכן אמר לעיל פסולה כסוכה וכמבוי ולא אמר ימעט וא"ש: וד' יפליא חסדו עמנו. וימלא משאלותינו. במדה טובה ישופה ורחמים. עד עמוד הכהן על האורים והתומים. כנפשך ונפש אביך הדוש"ת באהבה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שס"א

שיל"ת ב' אויפאלו עש"ק ויגש תרמ"ו לפ"ק

שלום וברכה. ואורה ושמחה. ביומי דחנוכה. לנפתלי אילה שלוחה. מחותני הרב הגאון המפורסם. כגן הדסים. ראש בשמי' צדיק תמים כקש"ת מו"ה נפתלי סופר נ"י אבדק"ק פ"ח והגליל

מכתב פר"מ מחותני נ"י הגיעני וכו' ועד"ת באתי על מה שכתב לפמ"ש תוס' בשבת דף כ"ה דשריפת תרומה טמאה הוא מה"ת וא"כ בשבת דף כ"א דס"ל לרב דפתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת מדליקין בהן בחנוכה וא"כ שמן שריפה נמי בכלל ולמה לא אמרינן כל דבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין וא"כ בלא"ה צריך לשרפו. וניחא לי' דבנ"ח אין המצוה ביעור מן העולם רק הדלקה עושה מצוה ואם כבתה אין זקוק לה. הנה במחכ"ת אינני יודע איך מתורץ קושיתו בזה. ועוד דודאי המצוה שתדלק כולה ואינו רשאי לכבותה ואפילו כבתה במזיד זקוק לה כדמשמע מלשון שו"ע או"ח סימן תרע"ג ס"ב ואדרבה אי הדלקה עושה מצוה צריך שיתן שמן כשיעור קודם הדלקה כמבואר סימן תרע"ה לכן תירץ זה לא נהירא במחכת"ה

אמנם לענ"ד גם גוף הקושיא אין לה מקום לא מיבעי' למאן דיליף במנחות דף פ"ב ע"א מפסח להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח מה פסח דבר שבחובה וכו'. וא"כ ל"ש האי דינא כלל רק בדבר הבא מן הצאן ובקר ועיין תוס' שם ד"ה להקיש תימא תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנ"ל וכו' והניחו בתימא יע"ש. אלא אפילו למאן דיליף התם דפ"ג מחטאת והכי אמרינן בזבחים דף צ"ח מ"מ לא ילפינן מיני' רק קרבנות ולא שאר מצות וכן מורה הלשון בה"ז בתוס' הנ"ל שכתבו ולמאן דיליף בגמרא מחטאת ניחא וכתב עלה בה"ז ר"ל דכל הקרבנות מקיש לקמן לחטאת לענין זה ע"ש

ואף אם נימא דילפינן כל המצות מקרבנות מ"מ בחטאת גופא ילפינן התם מאשר לו משלו ולא משל מעשר ועיין בטו"א חגיגה דף חי"ת דזה דוקא למ"ד מע"ש ממון גבוה ולא שלו הוא אבל למ"ד ממון הדיוט שפיר בא ממעות מעשר ואפילו למ"ש רש"י חולין דכ"ב דאפילו למ"ד מעשר ממון הדיוט הוא נמי ממעטינן מאשר לו יתירא מ"מ כיון דמאשר לו ממעטינן הפירש הוא דלענין זה לא מיחשב כשלו וא"כ לפ"ז אין לו ענין כלל לנ"ח בש"ש

; ואי דקשיא לי' הא נ"ח בעי' משלו כמבואר סימן תרע"ז וש"ש אסור בהנאה ואיה"נ אין לו בעלים לשיטת כמה ראשונים וא"כ ל"צ להאי דבר שבחובה וכו'. אמנם גם זה לק"מ דהרי כתבו תוס' בשבת דף כ"ו ע"א ד"ה אין דאינו אסור אלא בהנאה של כילוי אבל בשאר הנאות מותר וא"כ שפיר מקרי שלו ומותר להדליק בו

ועפ"ז אמרתי זה ימים כבירים לחידוד הלכה אהא דאמרינן בשבת כ"א ע"ב אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קיבלה כי אתי רבין אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר"י וקיבלה. ועמדו בזה האחרונים מ"ט משמי' דר' ירמי' לא קיבלה ומשמי' דר"י קבלה. ונ"ל דלכאורה קשה כנ"ל אמאי מדליקין בש"ש הא אסור בהנאה ואינו שלו ואמנם למאן דיליף בשבת כ"ה דבשעת ביעורו מותר ליהנות ממנו מדכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך הרי גילתה התורה דמקרי שלך ולק"מ. אבל ר"י יליף שם דמותר ליהנות בשעת ביעורו מקרא ולא ביערתי ממנו בטמא שפיר י"ל דמכח זה לא מחשיב כשלו כמו דלא מחשיב שלו מצד שיכול ליהנות מאפרו וכמ"ש ריטב"א בקידושין נ"ו וצ"ל כתירץ הנ"ל דמחשיב שלו משום דמותר בהנאה שאינה של כילוי, ולפ"ז א"ש דמשמי' דר' ירמי' לא קיבלה משום דק"ל ש"ש כקושיא הנ"ל וס"ל דטעמי' דר' ירמי' משום דיליף מלך כנ"ל לכן מחשיב שלו ואיהו ס"ל כר"י דיליף מן ולא ביערתי ולא מחשיב שלו. אבל משמי' דר"י קיבלה כיון דלא יליף מלך רק מולא ביערתי ע"כ טעמי' משום דמותר בהנאה שאינו של כילוי ושפיר קבלה וא"ש

וכעת עלה בדעתי על דקדוק האחרונים הנ"ל אמאי משמי' דר' ירמי' לא קיבלה ומשמי' דר' יוחנן קבלה ע"ד חידוד. דהנה הטו"ז סימן תרע"ב הקשה לשיטת מהרי"א דאם נתן השמן בנר סתם אז הוקצה למצותו אפילו היתר מכשיעור אמאי לא נימא דחזי לי' תפיס לי' דלא חזי לי' לא תפיס כדאמרינן בסנהדרין דף מ"ח גבי מותר המת וכו' לאביי דס"ל הזמנה מילתא וה"נ לרבא נימא כן בעשה מעשה לגוף הקדושה. ונראה דיש להקשות בהא דסנהדרין איך אפשר לומר דלא חזי לי' לא תפיס לי' הא מעיקרא לא הי' מבורר איזהו יהא צריך להוציא למת והרי קיי"ל בדאורייתא אין ברירה ולמ"ד אין ברירה אפילו בדרבנן אין ברירה כדמוכח בכמה דוכתי וא"כ איך מותר המותר בהנאה ויש ליישב דרשב"א בתשובה ח"ג סימן צ"א הקשה אהא דב"ב ק"ז חצי שדה אני מוכר לך יד בעל השטר על התחתונה אבל מ"מ עכ"פ קנה חצי שדה ואמאי הלא הברירה ביד המוכר לברר מה שהוא רוצה וא"כ אין ברירה לומר הוברר הדבר למפרע שזו החצי הקנה לו. ותירץ דוקא בדבר שאם לא נאמר ברירה למפרע יתבטל לגמרי לא אמרינן ברירה אבל כאן אם הי' מתנה שיחול הקנין לאחר שיברר לו החצי הוי מהני אלא דלא הי' חל רק אחר הבירור בזה אמרינן ברירה גם למפרע ע"ש, ולפ"ז שם בסנהדרין קאי אליבא דאביי דס"ל בנדרים כ"ט דגם קדושת הגוף פקעה בכדי וא"כ אם הי' מתנה שתפקע הקדושה אחר שיוציא ממנו למת מה דחזי לי' הוי מהני אלא דלא הוי פקעה רק מכאן ולהבא שפיר אמרינן ברירה למפרע. וכל זה אביי לשיטתו אבל אנן קיי"ל כרבא בנדרים שם דקדוה"ג לא פקעה בכדי וא"כ א"א בלא ברירה למפרע