בית שערים אורח חיים שעט

דז"א דבהדי' אמרי' פסחים פ"ט ע"ב דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וכן פסק הרמב"ם פ"ד ממעילה ה"ח ואין זה חידוש דכבר כתבו תוס' ב"ק שם דאע"ג דהשתא נמי תורא דראובן מ"מ מקרי שינוי רשות ע"ש ויש לי בזה צ"ע הרבה ואכ"מ

; אמנם נ"ל לפמ"ש הר"ן בע"ז אהא דאמרי' בע"ז מ"ב דילמא מגבה לה והדר מבטל לה וק"ל לר"ן הא אין קנין באיה"נ וכי מגבה לה לא קנאה ותי' כיון דקודם דמגבה לה יש לה ביטול כיון דאינה ע"ז של ישראל שפיר יכול לקנות והוי ע"ז של ישראל ואין לה ביטול ע"ש וה"נ אני אומר כיון דאם אינו מחזיר בטלה מתנה למפרע והוי גזל בידו ואין ההקדש כלום דאין גזלן יכול להקדיש א"כ שפיר יכול להקנות לנותן וקיים תנאו ואיגלאי מילתא למפרע שהי' של המקבל בשעת הקדש והוי קדוש ומוחזר וא"ש

אבל קושטא קאמינא דגוף הקושי' לא ידענא מהו הרי דין זה דקדוש ומוחזר הוא רק באומר ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי דבאמר לי מידי דחזי לי קאמר וכן הוא בחו"מ סי' רמ"א ס"ז וע"כ לא קאמר הרא"ש דבעי מקבל להקנות לנותן אלא באומר ע"מ שתחזירהו לי אבל באומר ותחזירהו בלא לי שפיר מקיים תנאו גם בלא הקנאה ושפיר קדוש ומוחזר

וקושי' יריעות שלמה מחולי' קל"ח נלפענ"ד לפמש"ל בשם הר"ן דאם מקנה גוף ופירות על יום א' אמרי' כיון דפסקה פסקה אלא באומר ע"מ ע"כ צריך להחזיר לו דאל"כ ביטל התנאי ובטלה המתנה אבל שם בחולין הי' לזמן בלא תנאי ובאמת קנה ישראל קה"ג ב לשלושים יום וממילא פקע קנין הגוי לעולם ויכול הישראל לזכות בו מהפקר אלא דמזה לא מיירי התם אבל באתרוג של ישראל חבירו שפיר כתב הרא"ש דצריך להקנות לו מחדש דאל"כ לא קיים התנאי וקה"ג לשעה א"א דבמה יחזור אח"כ לנותן הא כיון דפסקה פסקה וכמש"ל

ומה שהקשית על חי' רמב"ן ב"ב קל"ו שכתב דאף דלר"י ק"פ כקה"ג דמי מ"מ ברא נמי אית לי' קה"ג א"כ איך אמרי' בגיטי' מ"ח דמתניתא מסייע לי' לר"ל הלא לר"י נמי א"ש דבכור נוטל פי שנים דנהי דלוקח שיש קנין פירות הוי כקה"ג מ"מ גם לאביו המוכר נמי אית קה"ג והוי מוחזק ולא ראוי. הנה חי' רמב"ן על ב"ב אין לי אבל אינני יודע מה קושי' כיון דיש לשניהם קנין הגוף א"כ אותו קה"ג שיש ללוקח הו' ראוי' וגם אותו קנין הגוף שיש לאב לא מקרי מוחזק כיון שיש גם ללוקח קה"ג. וכ"ז כתבתי בחפזי להניח דעתך וד' יניח לנו מכל דברי' המטרידים לעסוק בתורתו ועבודתו לשמה. עדי יבנה יגיר ד' שמה כנפשך ונפש אביך הנאמן דוש"ת באהבה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שנ"ח

שיל"ת חוסט ג' שלח תרמ"א לפ"ק

שלום וברכה מאלקי המערכה. לכבוד ידידי הרב הגדול מורג חרוץ ושנון. שמו ינון כבוד מו"ה דוב בער נ"י אבדק"ק בארלאד במדינת רומעניען

מכתבו קבלתי ואשר ביקש לתת עינא פקיחא על בנו הבחו' המשכיל יצחק משה נ"י לקרבו לתורה וכו' וע"ד תורה באתי מה שהעיר דדברי תוס' סתראי נינהו דבסוכה דל"ה ד"ה לפי כתבו להקשות דאתרוג של תרומה טמאה יופסל משום דכתיתי מכתת שיעורי' כיון דמצותה בשריפה יע"ש. והרי בסוטה דכ"ה ד"ה לאו כתב דל"א מכתת שיעורי' אלא באיה"נ וא"כ תרומה טמאה דמותר ליהנות מענה בשעת שריפה כדאמרינן בשבת דכ"ה ואינו איה"נ ול"ש מכתת שיעורי' וציין ע"ד תשו' מהר"מ שיק או"ח סי' י"ד יע"ש וכ' דתוס' סוטה קאי לב"ה דס"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי וק' מ"ט נימא הכא עומד לשרוף כשרוף וע"כ צ"ל משום דהוא ג"כ איה"נ אבל בסוכה קאי לר' אסי כדמסיק שם תסתיים וכו' ור"א ס"ל בגיטין דל"ז דשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט משום כל העומד לגבות כגבוי דמי ושפיר אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף ומכתת שיעורי' אפילו אינו איה"נ עכ"ד: הנה אף שהוא דבר שכליי' ושמעתי כן בשם או"ח בספר כתנית אור עה"ת להגאון מהר"מ א"ש זצ"ל מ"מ לענ"ד הוא רק לחדודי בעלמא אבל האמת אינו כן דאדרבה בגיטין שם מוכח דלא ס"ל כב"ש דהרי השיב לר"י אף דתני' בברייתא כוותי' דאינו משמט מ"מ לא רצה לסמוך ע"ז דדילמא ברייתא כב"ש אבל לב"ה אפשר דמשמט ואין ראי' מברייתא לדידי' דאפי' לב"ה אינו משמע וא"כ מוכח דלא ס"ל כב"ש דא"כ נהי דברייתא כב"ש מ"מ הלא ס"ל דהלכה כב"ש

וגם בגוף הדבר שכתב דמ"ד דס"ל כגבוי דמי ס"ל נמי כשרוף דמי. נ"ל סברא ישוה דלא דמי. דמ"ד דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי אפילו באינו איה"נ ה"ט כיון דמצוה לשרפו אף דמחוסר מעשה הו"ל כאלו בא ממילא וכדאמרינן בנדרים דנ"ט דמה"ט מקרי נדרים דשיל"מ אף דבעינן היתר חכם בא ממילא כיון דמצוה לאיתשולי עלה הוי כאלו בא ממילא. [והש"ך ביו"ד סי' ק"ב בהקשותו על המהרש"ל בסק"ח לא שת לבו לזאת] והוי כאלו כבר נעשה, אבל שטר העומד לגבות כגבוי דמי אינו מטעם זה דהוי כאלו כבר נעשה מעשה הגוביינא אלא הטעם כיון דהנכסי' משועבדי' למלוה יש לו קנין וזכות יותר בנכסיו מן המלוה ולהכי אין משמט עיין רש"י סוטה דכ"ה וגיטין דל"ז ד"ה אינו משמט וכתובות דפ"א ועיין קצוה"ח סי' פ"ג אות ה' דדוקא בשטר דגובה ממשעבדי הוי כגבוי. ואי מטעם דהוי כאלו כבר נעשה הא בעינן שיהי' מעשה מצוה וכמ"ש תוס' הנ"ל. ואי דהכא נמי אפילו מצוה איכא פריעת בע"ח א"כ בשטר דאינו גובה ממשעבדי נמי יע"ש בשם רמב"ן דלענין כמה דברים גם לב"ה הוי כגבוי וא"כ אף דר' אסי ס"ל כגבוי דמי מ"מ אינו מוכח דס"ל ג"כ דכשרוף דמי

וגם מ"ש דבסוטה קאי תוס' לב"ה דס"ל לאו כגבוי דמי ולכן צ"ל דהא הוי כשרוף היינו משום שהיא איה"נ נמי ליתא. דע"ז תי' תוס' שם סגי דל"א כשרוף דמי אלא היכא דאיכא מצוה משא"כ כגבוי דמי ל"א דנהי דפריעת בע"ח מצוה מ"מ אין מצוה להגבותו קרקע ומצי לסלק לי' בזוזי ומה"ט ס"ל לרבא פסחים דל"א למפרע הוא גובה

אבל מה שנלע"ד בדרך סגנון הנ"ל דתוס' בסוטה כתב להדי' דאפילו רבנן מודו משום דאיה"נ הוא והיינו רבנן דר"ש דלא ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק וכל העומד לפדות כפדוי ולשרוף כשרוף ואע"ג דהוי מצוה מ"מ הוי כמחוסר מעשה א"כ א"א לומר דמכתת שיעורא משום דמצוה בשריפה הוי כשרוף ועכ"ח דל"א כן אלא באיה"נ אבל בסוכה קאי למאי דקיי"ל כר"ש דמצוה ל"ה מחוסר מעשה ונדרים הוי דשיל"מ וכנ"ל שפיר כתב דאתרוג של תרומה טמאה מכתת שיעורא משום דמצותו בשריפה אע"ג דל"ה איה"נ וא"ש

ומה שאנכי אחזה עוד בזה לפמ"ש במג"א סי' תמ"ה סק"ה דחמץ א"א להדליק לבדו אם לא ע"י עצים וא"כ הוי זוז"ג ומותר רק בחמץ אסור משום דהוי במשהו והנאה כ"ש מיהו הוי ע"ש. ולפ"ז נ"ל דבר חדש דודאי בשמן של תרומה טמאה יפה כתב שער אפרים דל"א בי' כתותי מכתת שיעורא אף דבמצותו בשריפה ועומד לשרוף כיון שאינו איה"נ וכמ"ש תוס' סוטה דיכול ליהנות ממנו בשעת ביעורו הנאה שאסור ליהנות מאיה"נ אבל אתרוג של תרומה טמאה אינו יכול להדליק בעצמו רק עם עצים וכמ"ש מג"א בחמץ הנ"ל וא"כ אף דיכול ליהנות ממנו בשעת ביעירו מ"מ אינו נהנה רק הנאה המותר גם באיה"נ דהא גם אם הי' אסור בהנאה הי' מותר ליהנות ממנו ע"י עצים דהא הוי זוז"ג ומותר וכיון שאינו יכול ליהנות ממנו יותר מאיה"נ שפיר כתב תוס' כיון דמצותו בשריפה מכתת ש שיעורא דל"ה אלא כעפרא דארעא דעלמא וכמ"ש תוס' בסוטה באיה"נ העומדין לשריפה. ע"ש. ה"נ כיון דעומד לשרוף ולא יהנה ממנו יותר מאי ה"נ מכתת שיעורא כאיה"נ. ואף דזוז"ג אסור לכתחילה באיה"נ וכאן בשעת ביעורו מותר אפילו לכתחילה נ"ל דכאן אפילו הי' איה"נ מותר לכתחילה דלהבעיר אתרוג הוי שלכדה"נ ומותר. ועיין פנ"י פסחים דכ"ו ואף דגם שלכדה"נ אסור לכתחילה מ"מ זוז"ג בשלכדה"נ מותר לכתחילה ועיין תוס' בפסחים דף ל' ד"ה ולשהינהו ועיין ב"י או"ח סי' תרי"ב ד"ה אבל וא"ש

ועוד נלענ"ד סברא ישרה ואסברה טעמא דמילתא דתוס' בסוטה הנ"ל מ"ט ל"א כל העומד לשרוף כשרוף דמי רק באיה"נ והוא דל"א כתותי מכתת שיעורא משום דעומד לשרוף כשרוף אלא אם בכל רגע ורגע עומד לשרוף וגם עכשיו לכן הוי כשרוף. אבל בדבר שאינו איה"נ ויכול ליהנות בשעת ות שריפה א"כ אינו עומד לשרוף בכל רגע רק בשעה שרוצה ליהנות ממנו בשעת ביעורו לכן לא הוי כשרוף ולא מכתת שיעורא. אבל באתרוג שאינו יכול ליהנות ממנו בשעת ביעורו בלא עצים בשביל הנאה מועטת כזו לא משהה לי' ובכל רגע עומד לשרוף ושפיר הוי כשרוף אף דאינו א איה"נ אלא דיש לעיין למ"ש תוס' יבמות דס"ו ע"ב ד"ה לא דתרומה טמאה מותרת בהנאה שאינו של כילוי וא"כ אתרוג של תרומה טמאה מותר להריח בו וא"כ אינו עומד לשרוף דישהנו להריח בו. ויש לדחות כדאמרינן בסוכה דל"ז ע"ב אתרוג דלאכילה קאי כי אקציי' מאכילה אקציי' ע"ש ואין זה דרך הנאתו ולא משהה לי' בשביל זה וא"ש

אבל יותר נ"ל עפ"מ דאמרינן ב"ק דצ"ח ע"ב גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו ע"ש. ולפ"ז ודאי שמן של תרומה טמאה אינו עומד לשריפה בכל רגע דהא מצי משהי עד שיכול ליהנות ממנו בשעת ביעורו והתורה נתנה לו רשות לזה לזה דכתיב לך שלך תהי' להסיקו תחת תבשילך ואין אחר רשאי לשרפן וגם יכול לומר אנא בעינא למיעבד האי מצוה כדאמרינן ב"ק דצ"א ע"ב. אבל אי משהי לאתרוג בשביל להריח בו ואינו רוצה לשרפן גם אחר יכול לשרפו כיון דמצותו בשריפה ושפיר אמרינן בי' דכשרוף דמי ומכתת שיעורא וא"ש

והשתא דאתית להכי אמינא עדיפא מכולהי דדוקא באיה"נ אמרינן כל העומד לשרוף כיון דאיה"נ אין לו בעלים מותר גם לאחרים לשרפו אם לא משום חטיפת מצוה לכן עומד לשרוף בכל רגע והוי כשרוף. אבל בתרומה טמאה דיכול ליהנות בשעת ביעורו ואמר רחמנא