בית שערים אורח חיים שעו

המצוה לא הי' עבירה נעשית ובזה אפילו במצוה דרבנן פסול משום מהב"ע. אבל בס"ה מיירי שהי' גזול מכבר וגם בלי המצוה הי' העבירה נעשית אז כשר בשאר ימים אפילו לגזלן עצמו וא"ש

ומ"ש עוד לפטרו משום דקשיא הא אין הנחטף מפסיד שכר מצוה דנאנס ולא עשאה הוי כאלו עשה. וניחא לי' כיון דכבר הי' החיוב עליו לעשות המצוה קודם שחטף חבירו המצוה ולא הי' מן הזריזין והתרשל לאו אונס גמור הוא ולא הוי כאלו עשה. אבל בנ"ד שלא התרשל כלל ומה הו"ל למיעבד שפיר הוי כאלו עשאה ולא הפסידו כלום א"צ לשלם י' זהובים. אינו נראה לי דא"כ מצינו חוטא נשכר דבשביל שהתרשל צריך לשלם לו י' זהובים. ובגוף הקושי' נ"ל עוד דבגמרא דריש לי' הא דנאנס ולא עשאה מקרא ולחושבי שמו וא"כ דוקא אם חישב לעשות מצוה לשמה בלי שום עירוב מחשבות אחרות הוי כאלו עשאה אבל אם עבר עליו רגע אחת שלא חישב לעשותה או חישב גם בפני' אחרת שוב אתי מחשבה ומבטל מחשבה ועיין ברע"ב ותוי"ט רפ"ק דפסחים ולא הוי כאלו עשאה דבעשאה לא אתי מחשבה ומבטל מעשה עיין קידושין נ"ט ושפיר הפסידו שכר מעשה המצוה

ובר מן דין נ"ל עוד דלא אמרינן חישב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה אלא אם לא עשה אחר אותו מצוה אבל אם עשה אחר אותו מצוה לא חשיב כאלו עשאה הוא דא"א לזכות שטרא לבי תרי שיהי' כאלו עשאוהו גם שניהם ועיין חולין כ"ח ע"ב תרי רובא בחד מנא ליכא. וא"כ זה שעשה במעשה עדיף ושפיר משלם י' זהובים. ומה נעמו בזה דברי טו"ז סי' כ"ח דהיכי דלא עביד החוטף מצוה א"צ לשלם י' זהובים משום דאז הוי נחטף כנאנס והוי כאלו עשאה ולא הפסידו כלום

ולולי דברי טו"ז הי' נ"ל כונה אחרת בטור במ"ש שמצות כיסוי הוא כשאר מ"ע שכל ישראל חייבין בהם אלא שהשוחט קודם לכל אדם הלכך אם קדמו אחר וכיסה חייב ליתן לו י' זהובים וכו' ודקדק טו"ז מאי לשון הלכך. ולפענ"ד נראה דדוקא בכיסוי ומילה והריגת שור וקציצת האילן בב"ק צ"א שהמצוה לאו עלי' דידי' לחוד רמי' רק על כל ישראל ובכיסוי ילפינן מקרא חולין פ"ז מדכתיב ואומר לבני ישראל ובמילה ילפינן בקידושין כ"ט מהמול לכם כל זכר ובשור ואילן סברא הוא דהכל מצווין עליו לבער המזיק או הע"ז הא דבעלי' קודמי' לכל דבר אינו לעול על צוארם רק זכות הוא להם שהתורה זיכה להם ונתן להם קדימה במצוה זו לכן החוטף מהם צריך לשלם י' זהובים אבל שאר מצות דחיובא רמי' עלי' ולאו ליהנות ניתנו אלא לעול על צואריהם נהי דבאמת זכות הוא לו אבל לא נתנו לזכות רק לעול לכן המפקיע אותו מן המצוה וחוטף ממנו ומונעו מלעשות א"צ לשלם י' זהובים. ולפ"ז שפיר כתב הטור הלכך כיון שכל ישראל חייבי' בהם אלא שהשוחט קודם לכל אדם א"כ לא ניתן לעול על צוארו רק לזכות ולהכי אם קדמו אחר וכיסה צריך לשלם י' זהובים. ולפ"ז בנ"ד דנטילת לולב מצוה דרמי' עלי' הוא ולעול על צוארו ניתן לדעת הר"ן בר"ה כ"ח שחולק על בעה"מ וס"ל דגם מצות דרבנן לאו ליהנות ניתנו אפילו בשאר ימי החג אין כאן חיוב תשלומי י' זהובים כלל ואפילו תפס מפקינן מיני'

ועוד נ"ל ביישוב דברי הטור וליישב גם תחילת דברי הטור שכתב שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות שמצות כיסוי הוא כשאר מ"ע שכל ישראל חייבי' בהם אלא שהשוחט קודם לכל אדם. והקשה טו"ז למה הוצרך ליתן טעם נוסף על לימוד מהפסוק שאמרו בגמ'. ונ"ל ואקדים דברי הרא"ש בחולין פ"ז שכתב ובלא הנך טעמי דר"ת נ"ל ליפטר המוהל דאעפ"י שאמר האב למוהל אחר למול את בנו לא זכה באותו מצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה. ולא דמי לכיסוי דאמרה תורה ושפך וכיסה מי ששפך יכסה וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבי' למולו ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר אם קדמו ע"ש. ומזה למד הש"ך ביו"ד סי' שפ"ב סק"ד שאם האב מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו וחייב הוא בעצמו למוהלו דומי' דכיסוי דמי ששפך הוא יכסה ע"ש. ובתבו"ש סי' כ"ח אות י"ד תמה איך מוכח מדברי הרא"ש שא"י לעשות שליח ושלוחו של אדם כמותו. ותי' קצו"ח סי' שפ"ב דשפיר מוכח מדברי הרא"ש שא"י לעשות שליח דאי נימא בזה שלוחו כמותו א"כ זה האחר שחטף ומל ואינו שליח האב ביטל את האב ממצותו והי' בדין לשלם י' זהובים לאב אע"כ דס"ל דלא מהני בזה שליחות ע"ש. אבל עדיין תקשי גם על הרא"ש אמאי לא מהני שליחות הא קי"ל בכה"ת שליחו של אדם כמותו וכמו שהק' בד"מ יו"ד סי' רס"ד על האו"ז ע"ש ועוד הק' תבו"ש מגמרא שבת קל"ג דפריך ואי איכא אחר ליעביד אחר אלמא דיכול האב לעשות שליח למול דאל"כ לא הוי חשיב אפשר לעשות שניהם ע"י אחר דהא האב אינו מקיים מצותו ע"י אחר. ולפענ"ד נראה דהרי קי"ל בחו"מ סי' ק"ה דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אפילו עשאו שליח ע"ש. ומשום דלא גילתה תורה שליחות אלא אם בשליחות זה אינו חב לאחרים ומעתה זה רמז הרא"ש בלשונו שכל זמן שהאב רוצה למול בעצמו אין כאן מצוה על אחרים כלל אבל אם האב אינו רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו וא"כ אין האב יכול לעשות שליח למול משום דהוי חב לאחרים כמו מגביה מציאה לחבירו וזה שסיים ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה פי' האב דאינו נעשה שלוחו לפי שחב לאחרים כנ"ל לחייב לאחר אם קדמו. ולפ"ז א"ש דשם בשבת קל"ג האב רוצה למול בעצמו אלא שאין אנו מניחי' אותו כדי לקיים שניהם העשה ולא תעשה א"כ אין כאן חיוב על אחרים ואינו חב להם שפיר יכול לעשות שליח ומעתה דברי הטור עולי' כהוגן שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות מקרא קאמרו בגמרא אלא שלא תקשי ודילמא עשה שליח לכסות ושליח כמותו וא"כ חוטף המצוה מהשוחט גופא דאם יכסה שלוחו הוי כאלו כיסה השוחט עצמו וזה האחר אינו שלוחו. לזה תי' שמצות כיסוי הוא כשאר מ"ע שכל ישראל חייבי' אלא שהשוחט קודם לכל אדם וכיון שהוא אינו מכסה בעצמו א"י לעשות שליח משום דהוי חב לאחרים וכנ"ל ולכן אם לא כיסה וראהו אחר שפיר חייב לכסות

ועתה נבא לסיום דברי הטור ואקדים דברי תוס' שבת קל"א שכתבו ולה"ט דפרישית דמסוכה יליף צ"ל דציצית אם עבר זמנה בטלה דאל"ה איכא למיפרך מה לסוכה שכן אם עבר זמנה בטלה דמסתברא דמילה אם עבר זמנה לא בטלה שאותה מילה עצמה שהוא מיחייב בשמיני הוא עושה בתשיעי שאם מל בח' לא הי' חוזר ומל בט' אבל סוכה ציצית ומזוזה בכל יומא מיחייב בהם אפילו קיימם היום חייב לקיימם למחר הלכך כשעבר היום ולא עשאם מצות היום לא יקיים עוד לעולם ע"ש. הבאתי דבריהם הקדושים הגם שאינם מתאימים עם ענינינו יען מהם לקחתי ונתעוררתי בסברא זו דל"ש לשלם י' זהובים בעד חטיפת מצוה אלא במצוה שאם יעשנה אחד לא יעשנה חבירו כמו כיסוי ומילה והריגת שור וקציצת אילן ובהמ"ז והמצוה על כל ישראל או בבהמ"ז על ג' או על עשרה ויותר שיעשה א' מהם מצוה זו וא' מהם יש לו קדימה במצוה זו ובא חבירו וחטף ממנו המצוה אז צריך לשלם י' זהובים לפי שביטל חבירו ממצותו והוא עשה אותה מצוה שזכה בה חבירו אבל במצוה שכאו"א מישראל מחויב לעשותה כמו תפילין והוא חטף תפילין של חבירו והניחו ומנע את חבירו מלהניחם א"ל לשלם י' זהובים דהא הוא לא עשה מצוה של חבירו אלא מצוה דילי' והוי כאלו מנע חבירו מלהניח תפילין והוא לא הניחם דא"צ לשלם בשביל היזיקו דתשלומי' אלו הם קנסא או תקנה כמ"ש ש"מ ב"ק צ"א ולא תקנו אלא בפגם ונהנה משל חבירו כעין מעילה בהקדש במעילה י"ח ולא במזיק דמזיק הקדש דפטור כדאמרינן שם י"ט. ואולי לזה נתכוונו תוס' חולין פ"ז ד"ה וחייבו במ"ש וא' שעמד במקום חבירו לקרוא בתורה פטור וכו' משום דכולם חייבי' בקריאת התורה וא"כ מצוה דילי' עביד ולא של חבירו ולא נהנה בה שפגם עיין מעילה שם והוי רק כמזיק בעלמא ופטור כמזיק הקדש. והיינו שכתב הלכך כיון שהוא מ"ע שכל ישראל חייבי' בה. שא' מהם יעשה אותה מצוה ואם א' עושה אין חבירו יכול לעשות. אלא שהשוחט קודם. משו"ה אם קדמו אחר וכיסה חייב ליתן לו י' זהובים שכר ברכה שביטל ממנו דבזה הוי פגם ונהנה ומי שפגם נהנה ובדבר שפגם בו נהנה ופגימתו והנאתו כא'

ובזה ניחא מ"ש רבינו ירוחם שהביא הש"ך דברכת בפה"ג אינה מן המנין משום שהיא ברכת הנהנין כאו"א שנהנה צריך לברך וא"כ אם החוטף בהמ"ז מברך בפה"ג מצוה דילי' עביד ולא של חבירו ולא נהנה בדבר שפגם בו רק מזיק לו ופטור

ובהכי יש ליישב קושי' הש"ך דלמה א"ל רבי להאי מינא כוס של ברכה אתה שותה ולא א"ל בהמ"ז אתה מברך. ולפמ"ש ניחא דתוס' הק' הא הוי נו"ן זהובים דהא איכא ברכת בפה"ג שלאחר בהמ"ז ותי' רי"ו במישרים דאינה מן המנין לפי שהוא ברכת הנהנין ואם אינה שותה ונהנה אינו מברך עיי' או"ח סי' ק"ץ וכ"א כשנהנה מברך וכנ"ל. ולפ"ז כיון דא"ל למינא או מ' זהובים אתה נוטל ותקשי למין קושי' תוס' הא נו"ן הויין עם בפה"ג לזה תי' לו כוס של ברכה מה שאתה מברך על הכוס בפה"ג כמ"ש ש"ך סי' שפ"ב סק"ג הוא משום אתה שותה והוי ברכת הנהנין כנ"ל ואינה מן המנין ולכן רק או מ' זהובים אתה נוטל וא"ש. ולפ"ז בנ"ד שכ"א מחויב בנטילת לולב מצוה דידי' עביד ולא פגם במה שנהנה וגם אין הנאתו ופגימתו כא' דהא אחר שיצא הוא ונהנה הי' יכול לשלחו לחבירו לצאת בו ולא פגם עד שעבר היום ולא החזירו א"כ הוי רק מזיק ופטור

ועוד אחת אדרוש ליישב קושי' קצו"ח הנ"ל מ"ש מצוה דאורייתא מדרבנן. ועוד הא כל הברכות דרבנן חוץ מבהמ"ז וברכת התורה ונ"ל לפמ"ש האחרונים דכל איסור דרבנן אינו איסור חפצא דאין כחם יפה לעשות מהיתר איסור והוי רק איסור גברא מלא תסור או מעפ"י התורה אשר יורוך. ולפ"ז ה"נ במצוה א"א להם לעשות מרשות מצוה רק להטיל חיוב על גברא. ולפ"ז בחוטף מצוה דאורייתא נהי שאין חיוב עליו לעשות מצוה זו שהרי חבירו קודם מ"מ כיון שהוא מצוה בעצמותו שיהי' הדם מכוסה והתינוק נימול והשור נהרג והאילן נקצץ ונעשית המצוה על ידו דהא המצוה כשירה ונהנה שכר מצוה וכ"ש שכר