בית שערים אורח חיים שעה

נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ משום דא"ל אתה גרמת לי היקיפא יתירה מיחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשייתא מחייב לכ"ע בכל ועיין תוס' כתובות ל' ע"ב ד"ה ל"צ וה"נ כיון שהפסידו והפקיעו מלעשות המצוה אף שלא הפסידו שכרו מ"מ צריך לשלם כל הנאתו

ואין להקשות מדברי ר"ת שבאשר"י חולין פ"ז שפטר המוהל שחטף מצות מילה מחבירו שכבדו אבי הבן משום דענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך. הא ניהו דלא חסר לחבירו מ"מ ישלם בעד הנאתו כיון דעכ"פ גרם לו שאין ממהרין ליפרע לעונה אמן כמו למברך כדאמרינן ברכות נ"ג ע"ב. דז"א כיון שאם הי' חבירו מל הי' הוא עונה אמן וכיון דגדול העונה וכו' א"כ לא נהנה כלום ושפיר פטור

ויותר נ"ל דהנה ביש"ש פ' כ"ה סי' י"ג כתב וסוד י' זהובים הוא ע"ד כונת אלף עולות שהעלה שלמה ע"ש. ולפי פשוטו נ"ל לפרש דעיין בתשו' חוות יאיר סי' א' השגה י' דיש לפרש י' זהובים י' דינרי כסף ועיין קידושין י"ב דינר כסף שש מעה כסף מעה שני פונדיון פונדיון שני איסרין נמצא בדינר כסף כ"ד איסרין ועיין בתוס' שבועות מ"ד ע"ב ד"ה התקבלת דהכרע הוא א' מכ"ה נמצא דינר כסף עם הכרע כ"ה איסר ובאיסר ח' פרוטות כמבואר בקידושין הנ"ל נמצא בדינר כסף עם הכרע ב' מאות פרוטות ועיין ברמב"ם פ"א מחגיגה ה"ב דעולת ראי' אין לה שיעור מה"ת וכן כתב רש"י ריש חגיגה אבל עכ"פ צריך להיות שו"פ כמ"ש רש"י בגיטין י"ב ע"ב ד"ה בפחות שכתב דלא חייל הקדש אפחות משו"פ ועיין תוס' שם אבל בתוס' שבועות כ"ב ד"ה אבל משמע דאפילו קדוה"ג אינו בפחות משו"פ וא"כ בדינר א' של כסף יכול להקריב ב' מאות עולות. ולפ"ז אלף עולות עולי' חמשה זהובים כסף. ואמרינן בשבת דף ל' ובמכות דף י' א"ל כי טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום א' שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני ע"ג המזבח מבואר דשכר מצוה הוא יותר מאלף עולות שהקריב שלמה ועיין תוס' יומא פ' ע"ב ד"ה וחצי שכתבו וכיון דאפיקתי' מכביצה אוקמא אשני ביצים וה"נ כיון דאפיקת' מאלף עולות ולא פי' כמה אוקמא על אלפיים שהם עשרה דינרי כסף לפי חשבון הנ"ל

ואמנם אף שבאנו לחשבון מ"מ גוף הדבר צריך טעם אמאי נקנסי' או נתקן לשלם כלל וגברא למצוה קמכוין ואנן ניקום וניתייבי' לשלם ועיין רא"ש ב"ק צ"א. אבל הדבר מבואר בש"מ ב"ק צ"א שהטעם הוא כדי המצות חביבות על בעליהן ע"ש. ולפ"ז לק"מ קושי' חת"ס הא הוי כאלו עשאה דמ"מ צריך לשלם כדי להראות שכר מצוה שהוא כפלים כאלף עולות כדי שיהיו מצות חביבות על בעליהם. ולפ"ז מיושב גם קושי' קצו"ח דדוקא במצוה דאורייתא חששו שיהי' מצות חביבות על בעליהן כיון דלאו ליהנות ניתנו אלא לעול על צואריהם ניתנו כמ"ש רש"י בר"ה כ"ח אבל במצות דרבנן שכתב בעה"מ שם דליהנות ניתנו א"צ כלל לעשות תקנה בשביל שיהיו מצות חביבות על בעליהם

ומעתה בשתים עלתה לנו בנ"ד דפטור מי' זהובים ואפילו תפס מפקינן מיני' חדא כיון שהעמדנו הדבר על מכונו דבמצוה דרבנן פטור כדעת יש"ש וש"ך. וזאת שנית דדוקא במצוה שאם עשאה אחר הוא פטור ממנה שייך שיהי' מצות חביבות על בעליהן ולא יתרשל לעשותה. אבל במצוה דחיובא רמי' על גופו לעשותה וגם אם עשאה אחר עדיין חיובא רמי' עלי' ל"ש כלל כדי שיהיו מצות חביבות על בעליהן ופטור מי' זהובים וכיון דאתרוג בשאר ימים רק מדרבנן וגם אם חבירו קיים המצוה עדיין הוא מחויב לעשותה ל"ש שיהיו מצות חביבות וכו' שפיר פטור מי' זהובים

וגם מה שהקשה קצו"ח דכל הברכות הויין רק מדרבנן מיושב לפי הנ"ל דנהי דחיוב ברכה הוא רק מדרבנן מ"מ אם מברך מקיים מצוה דאורייתא אלא שמה"ת אינו מחויב לברך והוי רק מצוה דרשות ועיין ברמב"ם ריש הלכות תפלה ושפיר שייך בי' שיהיו ברכות חביבות

ובזה יובן היטב מ"ש תוס' ב"ק צ"א ד"ה וחייבו דאע"ג דעל מצוה לחוד משלם י' זהובים וגם על ברכה לחוד מ"מ בהאי דר"ג חולין פ"ז שכר מצות כיסוי וברכה לא הי' כי אם י' זהובים ופי' הש"ך סי' שפ"ב סק"ג דכיון דא"א לברכת בלא מצוה אינו משלם על המצוה וכ"ז מחוסר תבלין. ולפמ"ש ניחא דכיון דא"א לברכה בלא מצוה א"כ כיון שמשלם י' זהובים בעד הברכה ויהי' הברכה חביבה עליו ממילא יהי' גם המצוה חביבה כיון דא"א לברכה בלא מצוה

ובזה יש ליישב דעת מהרש"ל ב"ק פ' החובל סי' ס' דס"ל דלא כר"ת גבי' מילה דאף דבשביל הברכה א"צ לשלם דגדול העונה אמן אבל בשביל מצות מילה גופה צריך לשלם כמו בב"ק צ"א דצריך לשלם בשביל המצוה. וש"ך סי' שפ"ב תמה עליו הא מ"מ כיון שענה אמן יש לו שכר י' זהובים ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דהא דשכר מצוה וברכה א' הוא. הוא מטעם הנ"ל אבל במקום דליכא שכר ברכה משום דענה אמן א"כ לא יהי' המצוה גופה עליו חביבה שפיר צריך לשלם י' זהובים שכר מצוה כדי שיהא המצוה חביבה עליו

אבל מ"ש במכתבו לפטרו עפ"י דברי טו"ז דהיכי דהחוטף לא עשה מצוה א"צ לשלם וכאן לא עשה מצוה לדעת רמ"א בסי' תרמ"ט דיש פוסלי' בגזול כל ז' ימים והכי נהוג. ואפילו לדעת המחבר דכשר בשאר ימים מ"מ כבר הקשה מג"א סקט"ו דסותר עצמו דבס"א כתב אבל לאחרים כשר בשאר ימים ומשמע דלגזלן עצמו אפילו בשאר ימים אינו כשר ומה שמחלק מג"א בין לכתחילה לדיעבד אינו נראה לו. לכן לחלק יצא דאם אתרוג זה כבר הי' גזול ביו"ט ראשון ואז הי' פסול אז פסול לגזלן אח"כ אפילו בשאר ימים דאם נכשירו הו"ל זלזול וכמ"ש מג"א סי' קפ"ד סק"ז באם נסתפק אם בירך בהמ"ז דצריך לחזור ולברך כיון שהוא מה"ת דצ"ל גם ברכה ד' דלא לזלזולי בה ובהכי מיירי בס"א. אבל אם לא הי' גזול עד יו"ט שני שהוא דרבנן כשר אפילו לגזלן עצמו. ולפ"ז בנ"ד ששלח לו האתרוג במעמ"ל ביו"ט ראשון ולא החזירו נמצא דביו"ט א' גזל הי' בידו ולא יצא א"כ גם בשאר ימים לא יצא ולא עביד מצוה ופטור מי' זהובים

הרבה תשובות בדבר. חדא דאין הנדון דומה לראי' דדוקא אם הספק הוא גם בדאורייתא ואזלינן לחומרא בבהמ"ז דצריך לחזור ולברך וא"כ כבר החזקנו שלא בירך עדיין א"כ אם לא יחזור ברכה דאיכא זלזול ועיין ברכות כ"א ואו"ח סי' ס"ז וכמ"ש הפוסקים לענין ס"ס דאם לא נודעו ב' הספיקות ביחד לא הוי ס"ס משום דכבר החזקנו ספק ראשון והוי כודאי איסור עיין טו"ז סי' ק"י סקי"ד ובמחה"ש סי' תל"ט משא"כ כאן מה זלזול יש אם אמרינן דבדאורייתא פסול מהב"ע ולא בדרבנן אדרבה כמה דברים הקילו בדרבנן כדי שיהא היכר בין דבריהם לשל תורה ועיין מג"א סוס"י תקפ"ו ולדברי' גם חסר ביו"ט ראשון פסול אח"כ לכל ז' ולא משמע כן בפוסקי' וגם לשון המחבר בס"ה שכתב ביו"ט הראשון בלבד אבל בשאר ימים הכל כשר. והאי בלבד שפת יתר. אלא להורות דאפילו אם פסול בראשון אינו פסול רק לראשון בלבד ולא לשאר ימים והוא היפך מדבריו. ועוד בשלמא אם הי' פסול ביו"ט ראשון רק משום מהב"ע שייך לומר כיון שנפסל בראשון פסול גם בשאר ימים מה"ט. אבל כיון שפסול בראשון משום שאינו לכם ופסול זה ל"ש בשאר ימים דכשר בשאול מה זלזול יש ומה חילוק יש בין גזול בראשון נמי ובין תחילת גזילה בשאר ימים הא פסול מהב"ע אינו מתחיל רק בשני. ועוד דא"כ אמאי כשר לאחרים אח"כ בשאר ימים נימא דהוי זלזול כיון שהי' פסול בראשון גם לאחרי'. ועוד דאפילו הי' פסול בראשון משום מהב"ע לחוד מ"מ הוא פסול שחוזר להכשירו אם נותן לו הנגזל במתנה או במכירה וא"כ אין הפסול של יום ראשון מיחייב הפסול של ימים אחרים רק כל יום הוא פסול בפ"ע ואמאי יפסול בשביל שהי' פסול בראשון אתמהה. ועוד דלדעת שעה"מ אם כבר עברה העבירה ל"ש מהב"ע וא"כ תקשי בגזול נמי הא עברה עבירת לא תגזול וצ"ל דאכתי דאיכא עבירה שעובר בכל רגע על מ"ע והשיב וא"כ אין הפסול של מהב"ע בשאר הימים מחמת פסול מהב"ע דראשון רק פסול בפ"ע בשביל שאינו מקיים עכשיו והשיב. ועוד דלפמ"ש תוס' בסוכה דל"ש מהב"ע אלא אם המצוה בא ע"י העבירה אבל אם אינה בא ע"י העבירה ליכא משום מהב"ע. וא"כ במעמ"ל ולא החזירו אף דגזל הוא אצלו למפרע מ"מ ליכא משום מהב"ע דהא אין המצוה בא ע"י העבירה דהא הי' יכול להחזירו ולצאת בו קודם חזרה. ולפ"ז בנ"ד ביום ראשון ליכא מהב"ע דהא הי' יכול להחזירו וא"כ אין לפסלו בשאר ימים משום מהב"ע משום שהי' פסול בראשון דהא בראשון לא הי' פסול משום מהב"ע כלל

אלא אפילו לדעת רמ"א דגם בשאר ימים שייך מהב"ע מ"מ לא דמי להאי דטו"ז יו"ד סי' כ"ח דשם אם החוטף לא קיים מצות כיסוי הוי רק ככיסהו הרוח שפטר את הנחטף ממצות כיסוי והוי כאלו התך כנף מטלית של כנפות שפטר אותו ממצות ציצית והוי רק כמניעת ריוח ולהכי פטור אבל כאן באתרוג גם אם החוטף לא קיים מצוה מ"מ חיובא רמי' על הנחטף לקיים מצות לולב והוא בטלו ממצותו והפסידו שכר מצוה שפיר י"ל דחייב לשלם י' זהובים

ומה שנ"ל ב ביישוב סתירת המחבר הנ"ל עפמ"ש במק"א לת"ח גדול א' [ע"ל סי' שמ"ו] אשר הקשני בסוכה כ"ט דפריך אלא יו"ט שני אמאי. וכי לא ידע המקשה משנה שלימה בפסחים ל"ה דאין יוצאין במצה של טבל ופירש"י ור"ן משום דהוי מהב"ע. ודחיתיו די"ל דמתני' ר"ש היא דאאחע"א ואין איסורו משום בל תאכל חמץ ומשו"ה איי"ח מצה כדאמרינן שם בגמרא דף ל"ו. אבל עוד אמרתי סברא ישרה דשם בטבל לא נעשית העבירה רק ע"י המצוה שאם לא הי' אוכל זו לא הי' העבירה נעשית ובזה ידע המקשה דא"י במהב"ע אבל בלולב הגזול ודאי אם גוזל לולב כדי לצאת בו ידע דהוי מהב"ע אבל אם גזל לולב כדי להחזיקו לעצמו ואפילו אינו עושה בו המצוה נמי נעשית העבירה א"כ אין הפסד במה שמקיים בו מצוה בזה לא ידע דשייך בו מהב"ע עד שחידש לו התרצן מהבאתם את הגזול. ולהכי נקט במתני' לולב הגזול ולא הגוזל לולב לאשמעינן דאפילו הוא גזול ועומד נמי יש בו משום מהב"ע עכ"ד. ולפ"ז י"ל דהא דפוסל גנוב וגזל לגנב ולגזלן עצמו אפילו אפילו בשאר ימים בסעיף א' מיירי בגוזל כד' לצאת ולולא