בית שערים אורח חיים שעד

ליכא אלא ד' ע"ש. ובמכתבו תמה הא ברכת בורא פה"ג נמי אינו אלא מדרבנן. ולכן פי' דש"ך קאי על ברכה אחרונה שעל היין מדנקטי תוס' בקושי' בורא פה"ג וש"ך נקט בתירוצו רק פה"ג וברכת מעין ג' הוא מה"ת להרבה פוסקי' עיין בטור וב"י סי' ר"ט וסי' דפ"ק וכיון דבהמ"ז טעונה כוס וצריך לשתות עכ"פ מלוא לוגמיו והוא יותר מכזית ופחות מרביעית ומספק צריך לשתות רביעית כמבואר סי' ק"ץ ס"ג ושפיר יש ד' ברכות של תורה ג' של בהמ"ז וא' ברכה מעין ג' אחר כוס של בהמ"ז. הנה מלבד שלשון הש"ך לא משמע דקאי אברכה אחרונה רק על הראשונה דאיירי בה עד השתא וכ"ש שלשון הר"ץ שהביא הש"ך שמצא כדבריו לא משמע כן דהא כתב ברכת היין ופירושו בכ"מ ברכה שלפני היין והברכה שלאחריו נקרא מעין ג'. אף גם זאת שהמחבר בסי' ר"ט סותם דרק בהמ"ז הוא דאורייתא ולא מעין שלש ועיין טו"ז שם. אלא אפילו לו יהיבנא כל זה מ"מ לא הפסידו מצוה דאורייתא דנהי דברכת המזון טעונה כוס והמברך צריך שיטעום מ"מ דוקא בהמ"ז מה"ת אבל הא דטעונה כוס ומברך צריך שיטעום אינו אלא מדרבנן. וראי' לדבר שהרי מקור דין זה הוא מפסחים ק"ז דת"ר אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין כמ"ש ב"י סי' קפ"ב והרי בקידוש כתבו תוס' בשבועות כ' ע"ב ד"ה נשים דאע"ג דקידוש מה"ת אבל על היין הוי רק מדרבנן ואפילו אם על היין נמי מה"ת הא דצריך שיטעום ודאי הוי רק מדרבנן ע"ש. וא"כ ה"נ בבהמ"ז

אבל לפענ"ד דעת רש"י מסכים גם לשני סברות הנ"ל דבורא פה"ג הו' ברכת נהנין והטוב ומטיב הוי דרבנן ופטור עליהן מיו"ד זהובים דרש"י בחולין פ"ז כתב ארבעים זהובים שכר ד' ברכות שענה אחריהם אמן ובמעדני יו"ט תמה מה דתלי רש"י בעניית אמן שאין לו ביאור כלל. וסבור הייתי לומר דקשי' לרש"י הא ד' ברכות דבהמ"ז הם חמשה דהא ברכת הזן פותח בברוך וחותם בברוך והו"ל למימר נו"ן זהובים. אך ז"א דכולה ברכה אחת ואין עלי' רק יו"ד זהובים והראי' דעל הפתיחה אינה עונה אמן כיון שעדיין אינה ברכה שלימה עד החתימה וזה רמז רש"י במתק לשונו ד' ברכות שעונה אחריהם אמן אבל יש עוד ברכה א' דהיינו פתיחת הזן שאינה. עונה אחריו אמן ועלי' אינה חייב ביו"ד זהובים

ועוד נ"ל דש"ך בחו"מ סימן שפ"ב ססק"ד הקשה איך משכחת שאם חוטף מחבירו ברכת הזימון שיתחייב במ' זהובים הא ברכת הזימון מברך בהמ"ז בקול רם ויכול הנחטף לענות אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך דמה"ט פטר ר"ת למי שחטף מצות מילה ממי שכיבד לו אבי הבן. ואפילו אם החוטף עשה שלא כדין ובירך בנחת שלא הי' יכול לענות אמן מ"מ בכה"ג צריך הנחטף לברך בעצמו בהמ"ז כיון שאין חבירו מוציאו וא"כ הרי יש לו המ' זהובים שלו. ותי' דאין לאדם שכר ברכה יו"ד זהובים אלא על ברכה שמברך בפני אחרים אבל אם מברך בינו לבין עצמו אין לו שכר יו"ד זהובים. וס"ל לרש"י הטעם במברך בפני אחרים מפני שעונין אחריו אמן כמבואר בסי' קכ"ד ס"ו שמחויב לענות אמן על כל ברכה ששימט והיינו דכתב רש"י ד' ברכות שענה אחריהם אמן לאפיקי מברך בינו לבין עצמו דליכא עניית אמן אין כאן שכר יו"ד זהובים

אבל יותר מחוור בעיני דכבר הקשה בש"ך הנ"ל דלשון שאמר רבי להאי מינא כוס של ברכה אתה שותה לא משמע שהמין יברך דא"כ הו"ל למימר בהמ"ז אתה מברך וכן משמע להדי' בתוס' שם שכתבו שתי' לא שייכא לשכר ברכה אלא הי' רוצה לסלקו מבהמ"ז לפי שהי' צדוקי ועיין מה שפי' הש"ך בכונתם דמסתמא רבי לא הי' נותן למין לברך על סעודתו אלא ודאי הכי א"ל כוס של ברכה אתה שותה עמנו או מ' זהובים אתה נוטל היינו שכר ברכות שעונה המין אמן. ולפענ"ד אין הלשון מתוקן יפה אלא הכונה דשתי' ל"ש לשכר ברכה ורבי לא גילה למין כלל שכר ברכה אלא לפי שהי' רוצה לסלקו מבהמ"ז א"ל רק כוס של ברכה אתה שותה היינו רק השתיי' או מ' זהובים אתה נוטל בשביל השתיי' וכ"ז דוחק. לכן ס"ל לרש"י דשאלת רבי' הי' אם רוצה לברך בהמ"ז ולשתות בעצמו כוס של ברכה דהמברך צריך שיטעום ואז אין לו רק ל' זהובים בשביל ג' ברכות דבהמ"ז דטוב ומטיב הוא דרבנן וברכת היין שלאחר בהמ"ז הוא ברכת הנהנין וכנ"ל או מ' זהובים אתה נוטל היינו שאחר יברך והוא יענה אמן ואז יש לו מ' זהובים שכר ד' ברכות שענה אחריהם אמן אבל לא שיתן לו מ' זהובים כלל רק יש שכר ד' אמנים מ' זהובים דהא עונה אמן גם אחר ברכת היין של כוס ברכת המזון. ואין להשיב הא יש ה' אמנים דהא גם אחר ברכת הטוב ומטיב עונה אמן וכמ"ש ח"א כלל מ"ז אות א'. ז"א דאמן שאחר ברכת בונה ירושלים אינו מרויח במה שאחר מברך דהא גם המברך עצמו עונה אמן בבונה ירושלים אחר ברכתו כמבואר רס"י פק"ח וא"ש

וכן מבואר מדברי תוס' ורא"ש חולין פ"ז שכתבו דא' שעמד לקרוא בתורה במקום חבירו פטור וכו' משום דכולם חייבי' בקה"ת ואפילו עמד במקום כהן דהא דדרשינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך אסמכתא היא ע"ש ותקשי ומה בכך שהיא אסמכתא הא גם במצוה דרבנן חייב יו"ד זהובים אע"כ דס"ל כיש"ש וש"ך דבמצוה דרבנן אינו ביו"ד זהובים

ומה שהקשה מג"א סי' ר"א סק"ד דבגיטין נ"ט אמרינן בהדי' דאורייתא היא ורמב"ם מנאה במנין המצות סי' ל"ב וכו'. לק"מ דהמעיין ברמב"ם בסה"מ ופ"ד מכלי מקדש יראה דזהו מצות עשה דאורייתא על ישראל לקדש ולכבד את הכהן לברך ראשון אבל אין זה מצוה על הכהן לברך ראשון ואינו מחויב לנהוג כבוד בעצמו רק כ"ג כמ"ש רמב"ם פ"ה מכלי מקדש ה"ב ולא כהן הדיוט ואולי כיון דא"י למחול על כבודו לדעת רמב"ם במנין המצות הנ"ל דלא כדעת המרדכי בגיטין שם דיכול למחול אפשר דיש על הכהן מצוה דרבנן לברך ראשון וע"ז כתבו תוס' ורא"ש דהוא רק אסמכתא שיהא מצוה על הכהן אבל על הישראל מודו דאיכא מ"ע דאורייתא לקרוא לכהן ראשון ואם עמד לקרות בתורה במקום כהן עבר הישראל מ"ע דאורייתא דילי' אבל מן הכהן לא חטף מצוה דאורייתא של הכהן רק מצוה דרבנן ופטור מיו"ד זהובים. ובזה יומתק לשון הרא"ש שכתב אס אסמכתא בעלמא הוא כדין ליטול מנה יפה ראשון דא"י לגבות בב"ד. משום דמצוה דישראל היא להניח לכהן ליטול מנה יפה ראשון אבל על הכהן אין שום חיוב ליטול מנה יפה עד שיהא יכול לגבות בב"ד ולאו מצוה דכהן הוא מה"ת

אמנם בקצו"ח סי' שפ"ב תמה חדא דא"כ אמאי משלם בשביל בפה"ג הא כל הברכות אינו אלא מדרבנן חוץ מבהמ"ז וברכת התורה לדעת קצת פוסקים. ושנית דאין כאן שום סברא לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן. ולפענ"ד נראה ואקדים קושי' חת"ס אמאי צריך לשלם י' זהובים הא אמרינן בקידושין מ' אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. נמצא זה שחטף ממנו המצוה לאו מידי חסרי'. וגם במכתבו עמד בזה ועיין שבו"י ח"ב סי' י'

ומתחילה עלה בדעתי לפמ"ש חי' רמב"ן לגיטין בהשמטות אהא דאמרינן בע"ז כ"ז וכותי לא ימול ישראל מפני שמל לשם הר גריזים דברי ר"י א"ל ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה מה"ת לשמה וכו' והקשה רמב"ן נהי דלא מצינו מילה לשמה מ"מ לשם הר גריזים אפשר דפסול. ותי' דוקא במצוה דבעי לשמה ומחשבה פועל על המצוה אז גם לשם הר גריזים פועל המחשבה לפסול המצוה אבל כיון דלא מצינו מילה לשמה ואין למחשבה צורך ותועלת במצוה גם במחשבה רעה אינו פועל בה לפוסלה ע"ש. וה"נ אני אומר הא דחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה דהוי כאלו עשה היינו דוקא במצוה דבעי כונה כיון דיש למחשבה מבוא ותועלת במצוה א"כ גם חישב לעשות פועלת המחשבה על המצוה דהוי כאלו עשאה. אבל במצוה דלא בעי כונה כיון שאין למחשבה בה תועלת לא הוי חישב לעשותה כאלו עשה. ולפ"ז בכיסוי דם שתכלית המצוה להיות הדם מכוסה ואפילו כיסהו רוח פטור מלכסות א"כ גם כשמכסה בלא כונה קיים מצות כיסוי דלא גרע מנתכסה ממילא ועיין תוס' תמורה ד' לענין צורם אוזן בכור ועיין תוס' סוכה ל"ב ד"ה באשירה. והא דכסהו רוח ונתגלה חייב לכסות וכסהו ונתגלה פטור מלכסות היינו משום דגלי קרא שא"צ לכסות רק פ"א ובכסהו הרוח לא עשה הוא מעשה כיסוי אפילו פ"א וכן בשור המועד להריגה ואילן העומד לקציצה שתכלית המצוה לבערו שלא יזיק לרבים ואפילו מת ממילא או נקצץ מאליו או ע"י נכרי נתקיים תכלית המצוה וא"כ מצוה זו לא בעי כונה כנ"ל דלא גרע מאלו נעשה ממילא וכיון דאין למחשבה מבוא ותועלת במצות אלו שוב אין המחשבה פועל בה דחישב לעשות יהי' כאלו עשאה

אלא דלפ"ז למ"ש מג"א סי' ס' סק"ג בשם רדב"ז דבמצוה דאורייתא צריך כונה אבל מצוה דרבנן א"צ כונה יהי' הדין להיפך מראשונים הנ"ל דבמצוה דאורייתא א"צ לשלם יו"ד זהובים כיון דחישב הוי כעשאה ובמצוה דרבנן דל"ה חישב כעשאה צריך לשלם יו"ד זהובים

לכן נ"ל לתרץ באופן אחר דהרי קיי"ל בחו"מ סי' שס"ג ס"ה דתוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אם היא עשוי' לשכר וירד לה בתורת שכירות לא בתורת גזל הואיל וירד שלא ברשות אם רצה הבעל ליטול שכרה נוטל ואם רצה ליטול פחתה נוטל והוא מגמ' ב"ק צ"ז. וה"נ אף דליכא פחת דנאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה מ"מ שכרה נוטל י' זהובים מחבירו מה שמשתכר במצוה שחטף ממנו דהר' קיימא לאגרא

ובזה יובן היטב דברי טו"ז סי' כ"ח סק"ח דס"ל אם החוטף לא עשה מצוה רק שהזיק הנחטף א"צ לשלם י' זהובים ופותר אין לו אמאי לא ישלם מה שהפסידו. ולפמ"ש א"ש דבשביל הפסד א"צ לשלם כיון דנאנס ולא עשאה הו' כאלו עשה רק דמשלם מה שנהנה ומשתכר וכיון שלא עשה מצוה ואינו נהנה ומשתכר פטור

אלא דמלשון רש"י חולין פ"ז ד"ה ליתן לו לא משמע כן שפי' מפני שהפסידו שכר משמע דבשביל שחסרי' שכר מצוה הוא דמשלם וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ז מחובל הי"ג שכתב שהרי הפקיען מלעשות מצוה וע"ש הי"ד

אבל גם הא לא תברא דהרי אמרינן ב"ק כ' ע"ב דאפילו אי זה