בית שערים אורח חיים שעג

פטור ע"ש מבואר דדוקא במקום פטור ס"ל מהלך כעומד ולא במקום חיובא ולפי"ז ה"נ אם מוציא מרה"י לרה"ר כשהוא מהלך דהוי נמי מקום חיובא לא אמרי' מהלך כעומד ושפיר חייב. ובהכי ניחא מ"ש תוס' האי ולא ילפי' מינה כאן ולא כתבו כן בשבת ה' ד"ה בשלמא דגם שם כתבו הא דמעביר ד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה משום דכאן ק"ל לב"ע מרה"י לר"ה נמי ליכא אי' כשהוא מהלך כסברתי הקדומה ותקשי כנ"ל לכן כתבו הך ולא ילפי' מיני' ושפיר חייב מרה"י לר"ה כשהוא מהלך וכמ"ש

אלא דכ"ז לשיטת התוס' אבל להירושלמי דס"ל אפי' במקום חיובא אמרי' מהלך כעומד ולא משכחת ד"א בר"ה לב"ע אלא בקופץ עדיין נשאר סברתי דגם במוציא מרה"י לר"ה כשהוא מהלך פטור ושפיר דחיתי במכתבי הקדום מ"ש לתרץ הירושלמי דמשני בקופץ איך גזרי' שמא יעבירנו ויקפוץ וכתבת דלדידי' שפיר גזרי' שמא יוציא מרה"י לרה"ר וז"א דהירושלמי לשיטתו גם מרה"י לר"ה פטור לב"ע כשמהלך. וגם שפיר כתבתי דנקט ד"א בר"ה משום ב"ע דהא כל כמה דלא ידעי' לב"ע דד' אמות ברה"ר חייב אפי' באינו קופץ משום דהיא מקום חיובא גם מרה"י לרה"ר פטור כשהוא מהלך ורק מד"א ברה"ר ילפי' דחייב לבן עזאי ושפיר עדיף למינקט ד"א ברה"ר וא"ש

ומ"ש לתרץ קושי' העולם על ריטב"א סוכה מ"ג דכתב דמשו"ה לא גזרי' במילה בשבת שמא יעבירנו משום דמילה יום ח' שלו ברור וכו' והקשו עליו משבת קל"ו דקאמר הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ומשני מלי' אותו ממנ"פ וכו' הא אכת' תקשי כיון דספיקא הוא נגזור שמא יעבירנו ניתן להאמר ואיניני מכניס עצמי בפלפולא

ומה שנ"ל בזה ע"ד פלפול דיש להקשות מה פריך מימהל היכי מהלי' הא כיון דאמרה תורה וביום השמינ' ימול ואפי' בשבת הרי המצוה היתה למול האי ספיקא בשבת ושפיר מהלי' ואי משום דאפשר לאוקמי קרא בידעי' שכלו לו חדשיו כדאמרי' בנדה מ"ד או בנגמרו שערו וצפרניו כדאמרי' ביבמות פ' ז"א דהא דרשי' בשבת קל"ה ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ס' וכו' ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד ביהמ"ש דוחה שבת וכו' והק' תוס' שם ל"ל קרא ע"ז מהיכי תיתי יהי' ספק או נולד ביהש"מ דוחה ומכח זה העלו דהכל אסמכתא בעלמא ועיקר קרא לאנדרוגינוס ע"ש ודילמא רשב"ג ס"ל דדרשה גמורה היא לנולד ביהמ"ש וק' קושי' תוס' ל"ל קרא ע"ז אלא עכ"ח מדאיצטריך קרא ש"מ דאפי' לא ידעי' שכלו לו חדשיו ולא נגמרו שערו וצפרניו כתבה תורה וביום השמיני ימול ואפי' בשבת ואף דספיקא הוי עשה הכתו' ס' כודאי וא"כ שפיר סד"א דגם נולד ביהש"מ נימול בשבת ואף דאיכא ס"ס עיי' פנים יפות פ' תזריע מ"מ כיון דעשאה תורה ס' כודאי גם ס"ס אינו מועיל כמו בס' טומאה עיי' פסחי' י' סד"ה ס' על ועיי' טו"ז או"ח סי' תל"ט סק"ב וא"כ כיון דעל הס' אמרה תורה שהוא מצוה ודאית למול בשבת שפיר מהלי' ומאי פריך ונ"ל דיש להבין לפמ"ש מחה"ש סי' תמ"ד סקי"א דאם עבר יום ח' שוב אין מצוה על האב למולו משום דהא דיש חיוב על האב ילפי' בקידושי' כ"ט מן וימל אברהם וכו' בן שמונת ימים ע"ש ומה שדחה שם דמשמע מלשון רמ"א יו"ד רס"א ומתוס' קידושי' דיש מצות עשה דאו' על האב ועל הב"ד גם אחר ח' אינו דחי' כלל דודאי גם אחר ח' יש מצוה על האב ועל הב"ד ועל כל ישראל למולו אבל מה שהאב מיוחד במצוה זו אינו אלא ביום ואם מלו אח"כ נהי דקיים המצוה אבל מצוה מיוחדת דאב לא קיים והוי רק כמו ישראל אחר והארכתי בזה במק"א ולפי"ז תקשי נהי דכתבה תורה וביום אפי' בשבת דילמא דוקא האב מותר למול בשבת משום דמצות האב הוי מצוה שקבוע לה זמן והוי מצוה עוברת אבל אחרי' בליכא אב ולא עבדי שלוחותי' אסורי' למול בשבת דאפשר למול למחר והוי מצוה שאין קבוע לה זמן ואינה עוברת דיש לה תשלומי' ועיי' תוס' פסחי' ע"ו ע"ב ד"ה ה"ג קמ"ל ועיי' רמב"ם פ"א ממילה

אך ז"א דמהאי גופא דקבע התורה הזמן לאב בשמיני אפי' בשבת מוכח דאפי' אחר מותר למול בשמיני בשבת דאל"כ לא היתה התורה קובע זמן לאב בח' ואפי' בשבת אבל כיון דכבר התירה תורה מילה בשבת כשהיא וודאי אפי' לאחרים וקבעה מצות האב בשמיני אפי' בשבת שוב אף שכתבה התורה לימול גם בס' שפיר י"ל דזה דוקא באב משום שהוא מצוה עוברת וקבוע לה זמן אבל אחרים אסורי' למול בשבת בס' מילה ולהכי איצטריך ערלתו ודאי ולא שנולד ביהש"מ דאפי' האב אינו רשאי למול בשבת היכי דנולד ביהש"מ ופריך שפיר מימהל היכי מהלינן על אחרים והכי דייק לישנא וא"ש

ומעתה אני אומר דיש להקשות מאי קושי' דנגזור במילה בשבת שמא יעבירנו דילמא דוקא בשופר ולולב ומגילה שהוא מצוה עוברות וזמנו בהול דאם לא עכשיו אימתי כדאמרי' פסחי' ע"ב הוא דגזרי' שמא יעבירנו אבל במילה אין זמנו בהול דיכול למול למחר ולהכי לא גזר' אך ז"א דקושי' הי' על האב דמצותו רק בשמיני והוי זמנו בהול נגזור וכיון דאין חיוב על האב גם אחרי' לא ימולו וע"ז תי' כיון דהוי וודאי ח' לא גזרו וכיון דביארנו דגם בלא שהה דספיקא הו' הוי לגבי אב מצוה וודאי וקושי' הגמ' לא הי' רק על אחרים משני שפיר מהלי' ממנ"פ ולק"מ דנגזור שמ"י דלגבי אחרי' לא גזרו כקושיתינו הנ"ל ולגבי אב א"ש תי' הריטב"א דהוי וודאי

ושנית על דרך הנ"ל לפמ"ש תוס' סוכה מ"ב ד"ה מהו דלולב הוי מצוה דרמי' עלי' דלא סגי לי' דלא שקיל דא"א ע"י אחרים לכן מסתבר טפי דטבד"מ פטור מבחטאת דאפשר שיאכלנה אחרי' ע"ש ולפ"ז תקשי דלמא דוקא בשופר ולולב דהוא מצוה דרמי' עלי' וא"א ע"י אחרים יש לחוש מתוך בהילות המצוה שמא יעבירנו אבל מילה לאו מצוה דרמי' עלי' דאפשר ע"י אחרים אינו בהול ולא גזרי' שמא יעבירנו וצ"ל נמי דקושי' הי' על האב דהוא מצוה דרמי' עלי' ואף שיכול לעשות שליח מ"מ בזה גופא טרוד ובהול וע"ז תי' דמילה הוי וודאי וא"כ לק"מ משבת הנ"ל כמש"ל

אבל לפענ"ד קושי' מעיקרא לק"מ דאין הפי' בריטב"א דבלולב הוי ס' אם מקיים היום מצוה אלא הפי' דהוי ס' שלא יקיים המצוה למחר ולכן שפיר גזרו שמא יעבירנו שלא יטול היום רק למחר כיון דבגזירה זו אכתי אפשר שיקיים המצוה וכן בשופר אבל במילה כיון שהוא ח' ברור ואם לא ימול היום ודאי לא יקיים מצות מילה בח' לא גזרו ושם בשבת דמהלי' ממנ"פ נהי דס' הוי מ"מ אם לא ימולו אותו בשבת וודאי לא יקיימו מילה בח' שפיר לא גזרי' שמא יעבירנו וא"ש

ומה שפקפקת עמ"ש ליישב קושי' השואל בחת"ס יו"ד סי' רנ"א דלמ"ד מילה בנכרי כשר במל של ע"ש בשבת שפיר חייב חטאת לר"א כיון דלאחר יום ח' ליכא מצוה מיוחדת על האב כמ"ש מחהש"ק סי' תמ"ד סקי"א א"כ הי' יכול לעשות ע"י נכרי וע"ז תמהת הא הקושי' קאי לר"א בשבת קל"ג דמשו"ה אינו דוחה שבת וי"ט משום דאינו דוחה ל"ת ועשה ולדידי טעמא אחריני איכא משום דיכול לעשותו ע"י נכרי אינו תמי' כלל דצריך לטעמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דלא דחי אפי' ליכא נכרי שיודע למול וכמו דאמרי' שם דף הנ"ל דליכא אחר, אבל הך דינא דר"א מחייב טבד"מ שפיר אמרתי דמשכחת לה באיכא נכרי וא"ש

וד' ירחם עלינו ויחוש וימהר ישועה וימלא משאלות לבינו לטובה ועת לחננה כי בא מועד. ואשורינו לא ימעד. לעולם ועד כנפשך ונפש אביך הנאמן הדוש"ת באהבה ומיחל לחסדי אבות ובנים משוכן מעונים. החותם בברכת כהנים

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שנ"ה

שיל"ת ב' אויפאלו ב' אמור כ"ג למב"י סת"ר לפ"ק

בימי הספירה. ישרי' עמי' נהורא. ה"ה ידידי הרבני החרוץ ושנון. וריח לו כלבנון. שמו ינון. מו"ה מרדכי אליעזר נ"י עהרענגרובער בק"ק איללאק חתן הגאב"ד דשם

נועם מכתבו הגיע עדי בעתו והנני להשיב כאשר יתן ד' בפי ויחנני החונן לאדם דעת. נפשו בשאלתו באיש כפרי אחד קנה ד' מינים לעצמו וביום א' של סוכות לאחר שיצא בהם שלחו ע"י עכו"ם לכפר אחר לחבירו במתנה ע"מ להחזיר בו ביום וזה שנשלח האתרוג אליו לא שלחו לו בחזרה רק עיכב האתרוג לעצמו עד אחר חג הסוכות ועתה בא בעל האתרוג ותובע שכר ברכה ושכר מצוה שהפסידו ומעלתו האריך בפלפול וסברא לפטרו מיו"ד זהובים

תשובה. כבר כתב הטור ביו"ד סי' כ"ח שאין גובין אותו בזמן הזה וכן כתב המחבר בחו"מ סוס"י שפ"ב אלא שיש לדון למ"ש המחבר שם אבל אם תפס לא מפקינן מיני' אם גם בנ"ד יהא הדין כך דתפס לא מפקינן מי'. והנה תוס' חולין דפ"ז ד"ה או הקשו דהו"ל למימר או נו"ן זהובים דהא איכא ברכת בורא פה"ג שלאחר בהמ"ז. ותי' מה שתי'. והש"ך בחו"מ סי' שפ"ב הקשה על תי' תוס' והביא בשם ספר מישרים דברכת בורא פה"ג אינה מן המנין כי הוא ברכת הנהנין ע"ש. ובמכתבו תמה ע"ז כיון דקי"ל באו"ח סי' קפ"ב דבהמ"ז טעונה כוס וקיי"ל בסי' ק"ץ דהמברך צריך שיטעום א"כ הו"ל ברכת המצוה

ולק"מ דהרי קי"ל סי' ק"ץ הנ"ל ס"ד אם המברך אינו רוצה לטעום יטעים א' מהמסובין כשיעור וכו' וכיון דברצונו תלי' מילתא שפיר הו"ל ברכת הנהנין ולא ברכת המצוה. וראי' לדבר דזה לא מקרי ברכת המצוה מדלא בעי בר"ה כ"ט רק בברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש אם יכול להוציא אחרים אעפ"י שהוא אינו נהנה ולא בעי הכי גם בברכת היין דכוס של אחר בהמ"ז ש"מ דבזה פשיטא לי' דאינו מוציא משום דהוי ברכת הנהנין ועיין באו"ח סוס"י קס"ז וטו"ז ומג"א שם

ובש"ך שם תי' לפמ"ש יש"ש ב"ק צ"א סי' ס' דהא דחייב יו"ד זהובים אינו אלא במצוה דאורייתא ולא במצוה דרבנן וא"כ הטוב והמטיב ביבנה תקנוה ואינו אלא מדרבנן וא"כ עם ברכת פה"ג