בית שערים אורח חיים שעא

דאף דשחיטת קדשים בעי שליחות היינו שמצוה על הבעלים לשחוט ואם שחט אחר בלי שליחות הפסידו הבעלים מצוה זו אבל אין הזבח נפסל בשביל זה. וד' יראני נפלאות מתורתו. וינחנו ויאיר לנו בעמוד אשו. לדון דין אמת לאמיתו. כנפשו ונפש מחו' ידידו

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שנ"ב

שיל"ת ב' אויפאל ג' פנחס תרמז"ל

בין המצרים ד' קרנך ירים. בני אהובי הרב ההאוה"ג מוהריי"ב נ"י

יקרת מכתבך לנכון הגיעני וכו' ומה שהבאת קושי' בשם הגאון מוהר"ש חריף אי ד' מיני' שבלולב מעכבין זא"ז אמאי קי"ל דלולב של ע"ז אם נטל לא יצא הא הוי זוז"ג ומותר. והשבת לשי' הר"ן בע"ז דזוז"ג מטעם ביטול א"כ אי נימא דנתבטל שוב ליכא רק ג' מיני'. ואינו נראה בעיני דהרי אנן קי"ל דמב"מ בטיל ועולי' אין מבטלין זא"ז כרבנן דר"י במנחות כ"ב ולדידהו אין הפי' שהעצם בטל רק דשם איסור בטל ולהכי בעולין דשווין ומב"מ בשם עולי' דא"א לבטל שם עולי' כיון דגם המבטל עולי' אינו בטל עיין באריכות הר"ן נדרים נ"ב ומה"ט נמי קי"ל כהלל בפסחים קט"ו דאין מצות מבטלות זא"ז ועיין זבחים ע"ט לענין איסורי' מבטלי' זא"ז ובטור וב"י יו"ד סוס"י צ"ח. ולפ"ז לענין איסור שפיר י"ל דאיסור ע"ז של לולב בטל בשאר מיני' של היתר משום זוז"ג ופקע שם איסור ע"ז מיני' אבל העצם לא בטיל ולענין מצוה שפיר יש ד' מיני' דלענין מצוה אין מצות מבטלות זא"ז

אבל האמת יורה דרכו דלא מקרי זוז"ג אלא באינו נהנה מגופו של איסור כגון שנטע אגוז של ערלת שאגוז כבר אינו בעולם אלא שגרם הנאה או שהסיק ואפה בעצי איסור בשו"ע יו"ד קמ"ב אי אין שבח עצים בפת וכי נהנה הוא מן העצים והלא כבר אינם בעולם אלא שגורמין הנאה או במחמץ בשאור של תרומה ושל חולין דבאמת כבר נתבטל בס' רק שהוא מעמיד ולא בטל ומעמיד הוא רק גורם בזה שייך זוז"ג מותר אבל כאן וכי לולב של אשירה גורם הוא והרי הוא בעין ונהנה מן האיסור אי מלה"נ ואיך שייך בזה זוז"ג מותר והרי זה דומה כמי שאוכל חתיכת נבלה עם היתר ביחד שנאמר דמותר משום דהוי זוז"ג וזה לא עלה על דעת אדם מעולם וה"נ דכוותי'

ועוד נ"ל לפמ"ש רמב"ן ורשב"א ביבמות ק"ג דחלצה בסנדל של ע"ז חליצה כש כשירה משום דמללה"נ אבל אי ליהנות ניתנו היתה פסולה אפילו דיעבד כיון דאי אמרינן כשירה נהנה ועביד איסורא אבל אי אמרינן פסולה לא נהנה ולא עביד איסורא הוי אמרינן דחליצה פסולה דהוי כמו לכתחילה ע"ש. וכיון דזוז"ג אסור לכתחילה ושפיר אמרינן דלא יצא ואין כאן איסור כלל ואין אנו עושי' זוז"ג לכתחילה. וכעת די בזה כי אני טרוד מאוד אביך הדו"ש באה"ר

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שנ"ג

שיל"ת ב' אויפאלו ג' בין כסא לעשור תרנ"ט לפ"ק

ברכת ד' מלא וגדוש. ביום הקדוש. וגמר חתימה טובה. בנחת ושובה. לבני אהובי הרבני החריף ובקי וכו' מו"ה יודא צבי נ"י עם זוגתך כלתי החשובה מ' רבקה תי' לאוי"ט ובתך

היקרה נכדי מרים הינדל תי' לאוי"ט

מכתבך בברכת השנים קבלתי וברכות אביך יגברו יחדש ד' עליך שנה טובה ומתוקה חיים וברכה ושלום ופרנסה טובה כנפשך ונפש אביך הנאמן המעתיר בעדך. ומה שהקשית בסוגי' דשמ"י דפריך אמאי טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת א"ר גזירה שמא יטלנו בידו וכו' ויעבירנו ד"א ברה"ר ל"ל לרבה בלולב הטעם משום שמא יעבירנו הא איהו ס"ל בפסחים מ"ז דמוקצה דאו' ואזהרתי' מל"ת כל מלאכה ולרש"י ביצה דף ב' ע"ב ד"ה לטעמי קיימי מסקנא הכי וא"כ ת"ל דמשום טלטול גופא אסור מה"ת ואי משום עדל"ת די"ל דאין במוקצה עשה דתשבות ושבתון מ"מ אין עדל"ת שיש בו כרת. הנה זה יש לדחות נהי דלרבה יש במוקצה לאו דל"ת כל מלאכה אבל סקילה וכרת דשבת ליכא רק בט"ל מלאכות שהיו במשכן ועיי' פנ"י שבת מ"ו ע"ב בתוס' ד"ה דכל היכא שכתב דמשאצל"ג לר"ש יש בו לאו דל"ת כל מלאכה רק דאין בו סקילה וחטאת משום דבמשכן כתי' מלאכת מחשבת ע"ש וה"נ אני אומר במוקצה כנ"ל

וזאת שנית נהי דמוקצה דאו' היינו באכילה ובהנאה אבל לא בטלטול ובהכי א"ש קושי' ש"מ ריש ביצה שהק' על רש"י שכתב דמאן דאי"ל מוקצה יליף מוהכינו וה"מ במידי דחזי למיכל וכו' אבל מוקצה דאי' טלטול דלאו בר אכילה אינו מה"ת והק' ע"ז דהא רבה בעצי מוקצה אמרה ולק"מ דנהי דאמרה בעצי מוקצה היינו ליהנות בהם או להכין בהם מאכל אבל לא בטלטול ולק"מ. וגם לדעת החולקים שם היינו לס"ד בפסחים שם גם אי' טלטול מה"ת אבל למסקנא רק איסו' אכילת מוקצה מה"ת ולא אי' טלטול ע"ש בש"מ

אבל מעיקרא לק"מ דהרי אי מוקצה בטלטול מה"ת הוא גם ביו"ט שהרי שם בפסחים וביצה על יו"ט אמרה רבה וכיון דתורה ציוה ליטול לולב ביו"ט או של חג הרי הותרה טלטול ושרי גם בשבת ולהכי צריך לטעמא דשמא יעבירנו דל"ש רק בשבת ולא ביו"ט וא"ש

ומ"ש ליישב קושי' העולם לבן עזאי דמהלך כעומד ולא משכחת ד"א בר"ה אלא בקופץ כמ"ש תוס' שבת ה' ד"ה בשלמא אמאי גזרי' כלל שמא יעבירנו הא זה לא שכיח שיקפוץ וכתבת דרש"י כתב דמשו"ה נקט מרה"י לר"ה משום דמפנה חפצים מזויות לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור והרי כתבו תוס' בשבת שם דלב"ע חייב בזה וא"כ לב"ע שפיר גזרי' שמא יוציאנו מרשות יחיד לר"ה הוא נכון לפענ"ד

אלא שאני נבוך בדין זה אם חייב לב"ע כשהולך מרה"י לר"ה אף שבתו"י בשבת שם פשיטא לי' דחייב מיד כשנכנס לר"ה מ"מ אני מסתפק בזה דנהי דס"ל לב"ע מהלך כעומד היינו משום דתמיד רגלו א' עומד בארץ והוי כעומד בשתי רגליו ועיי' שבת קכ"ח ע"ב גבי אשה מדדה את בנה ובאו"ח סי' ש"ח סמ"א וא"כ כשרגלו א' בר"ה עדיין רגלו השני ברה"י והוי כעומד ברה"י ובר"ה ולא הוי עקירה מרה"י לגמרי ולא הנחה בר"ה לגמרי ואפי' כשמוציא אח"כ גם רגלו השני פטור כמו בזירזא דקני רמא וזקפי' רמא וזקפי' בשבת ח' ע"ב ע"ש. ואם כנים דברי ולמ"ש תוס' בשבת ה' דד"א בר"ה הלכתא גמירי לה וגם לב"ע ל"ש בזה מהלך כעומד א"ש מה דנקט ד"א ברה"ר ולא מרה"י לר"ה לפי שרוצה לומר טעם גם לבן עזאי וא"ש

ומה שהקשית לרש"י ור"ן ותוס' ר"ה כ"ט דמקדש היינו ביהמ"ק ולא ירושלים וא"כ אין נוטלי' לולב שבעה קודם תקנת ריב"ז משחרב ביהמ"ק איך גזרו כלל שמא יעבירנו ד"א בר"ה הא בירושלים אינן טרודי' ומידכרי לי' כמ"ש הר"ן בר"ה שם דמשו"ה לא גזרו במילה וע"כ דעזרה גופא הוי רה"ר גם לענין שבת דלא כדמשמע מרש"י פסחים י"ט ע"ב ד"ה עזרה וגזרי' שמא יעבירנו שם ד"א וא"כ מה הק' רש"י אמאי לא נקט מרה"י לר"ה כיון דהוא בעזרה שהוא רה"ר ליכא חשש שיוציאנו מרה"י לר"ה רק ברה"ר גופא יעביר ד"א. הנה הא דעזרה הוי רה"ר לענין שבת ודאי אינו דהרי מוקף ד' מחיצות ואפי' ירושלים הוי רה"י מה"ת כיון דדלתותי' ננעלות בלילה אע"ג דס' רבוא בוקעי' בה בכל יום ורחב ט"ז אמה כדאמרי' בעירובי' ו' ע"ב ועיי' רש"י שם ותוס' וכ"ש עזרה והוי רק כמו חצר שרבים נכנסי' לה בזו ויוצאי' לה בזו דהוי ר"ה לטומאה ורה"י לשבת בעירובי' ח' ע"ש. ומאי דק"ל הא בירושלים אינן טרודי' ומידכרי לי' ז"א דגם ירושלים רה"י ולא מידכרי' לי' והחשש שמא ילך אצל בקי חוץ לירושלים ויוציאנו מרה"י לר"ה אך דגם שם ק' הא מידכרי' לי' ועוד דגם בירושלים מדכרי דהא עכ"פ כדמלית היא כדאמרי' בעירובין ק"א ואסור מדרבנן להעביר ד"א. אבל מעיקרא דדינא פרכא שהרי כולם טרודי' לכנס למקדש וליטול ולא מדכרי ושפי' חיישי' שמא יעבירנו ד"א בר"ה או מרה"י לרה"ר

ומ"ש על קושי' פנ"י אמאי לא גזרי' נמי במצה שמא יעבירנו ד"א בר"ה ללמוד הברכות ולא יאכל מצה בפסח שחל להיות בשבת וכתבת דשיעור הוצאות אוכלי' בשבת הוא כגרוגרת ואכילת מצה סגי בכזית וא"כ לא יבא לידי אי' סקילה משא"כ בלולב ושופר ומגילה ודאי יש שיעור ואי דנימא דמצוה מחשיב לה לשיעור זה צ"ע. ולפענ"ד אפי' אי לא אמרי' מיגו דהוי שיעור לענין אכילת מצה הוי נמי שיעור לד"א מ"מ לענין הוצאות אוכלי' בשבת דאין שיעורן הל"מ אלא לפי חשיבותן וצורכן כמבוא' פ' כ"ג ופ' המוציא ועיי' שבת צ"א גבי הוציא כגרוגרות לאכילה ונמלך לזריעה פשיטא דאם הוציא כזית מצה כדי לקיים מצות אכילת מצה דחייב ועיי' מג"א סי' תרל"ט סק"ט כיון דדרך בנ"א להצניע בשביל זה

וראי' לזה מירושלמי פי"ג דשבת ה"ג דאיתא התם כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר איי"ח בפסח וכו' משום מהב"ע ואי נימא דאינו חייב עד שיוציא כגרוגרות א"כ אין כאן מהב"ע כלל ואפי' הוציא כגרוגרות שהרי א"צ עבירה למצוה ואין המצוה בא ע"י העבירה כמו"ש תוס' סוכה ל' ואי משום דח"ש אסור מה"ת הא להרבה אחרוני' אין זה רק באי' אכילה ואפי' אי גם באי' שבת אמרי' ח"ש אסור מה"ת תואיל וחזי לאיצטרופי מ"מ בהוציא חצי גרוגרות ל"ש זה דאם יוציא עוד חצי גרוגרות כבר ליתא לח"ג קמא ודאי פטור דהא לא עשה עקירה והנחה בדבר חשוב ואם איתי' עדיין הרי חייב משום דנעשית מחשבתו בכשיעור וכמ"ש שג"א לענין ב"י וא"כ ליכא מהב"ע ועיי' שבת פ' וב"ב נ"ה אעכ"ח דבמוציא כזית מצה למצוה חייב וכנ"ל. ועוד דע"ז גופא יש לגזור שיוציא יותר מכגרוגרות וילך אצל הבקי ללמוד כמה שיעור אכילת מצה

ולפי ענ"ד נראה פשוט דבאמה יש לתמוה מהי' תיתי יעביר הלולב ד"א כדי ללמוד הברכות הא יוכל ללמוד הברכות בלא הלולב בידו וצ"ל א' משתים או משום שבלאה"נ הולך תמיד ולולבו בידו