בית שערים אורח חיים שע

ומה שנלע"ד ביישוב קושי' התוס' במצה של טבל הנ"ל עפמ"ש הלבוש או"ח סימן תרכ"ו ליישב הקושי' איך רשאי להשפיל הענפים למטה ולבטלם הא אין מבטלין איסור לכתחילה. ותירץ דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מטעם דגזרינן שמא יבא להתיר כל האיסור אבל הכא במצוה ל"ש זה כיון דלמצוה קמכווין לא יעשה המצוה בעבירה עיין טו"ז שם סק"ב והיינו משום דבשעה שהתגבר שכלו על יצרו והולך לעשות רצון קונו ודאי אין יצרו תקפו לעשות עבירה. ומצוה בעידנא דעסיק בה אגוני ומצלי. ועיין סברא מתוקה בחת"ס אה"ע ח"ב סי' ל"ח אמ"ש תוס' גיטין ל"ד ע"ב ד"ה והוא דאתחזק חלילה להזכיר שם נכרי בתורת משה וישראל. ותמה אטו גט קדושה יש בו וכיון דע"י שם נכרי ידעינן מי הוא המגרש אמאי לא יכתבהו בגט. ותירץ דרוב מומרין מגרשין ע"י כפיי' שיאמר רוצה אני והסביר הרמב"ם ספ"ב מהל' גירושין דאנו תולין שמחמת כפיי' נכפף יצרו וחוזר למקורו שרוצה בדת יהודית עכ"פ באותה שעה ואם הוא חפץ גם באותה שעה בשם נכרי ניכר שגם בזו השעה אינו חפץ בדת יהודית ולא מועיל הגט ע"ש. ולפ"ז אני אומר דהיינו טעמא דמהב"ע אינו יוצא משום דאפילו אי מצות אצ"כ מ"מ בהיפך כונה אינו יוצא וא"כ כיון דבשעה שעושה המצוה ודאי אין יצרו תוקפו לעשות עבירה עכ"ח כשעושה מהב"ע מדעושה עבירה עכ"ח אין כוונתו למצוה והוי כהיפך כונה. ומעתה במצה דקי"ל בסימן תע"ה דכפאו ואכל מצה יצא משום דבמידי דאכילה הוי כמתעסק בחלבים ועריות דחייב שכן נהנה לכן אפילו אי הו' מהב"ע דעכ"ח אינו מכוין למצוה נמי יוצא כיון שנהנה וא"ש ונכון. ובזה אתן קנצי למילין ואחתום בברכה לראש צדיק ידידו הדוש"ת באהבה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שנ"א

ב"ה ב' אויפאלו יום ג' לס' נח תרמ"ג לפ"ק

רוב ברכות והצלחות. ישביע ד' נפשו בצחצחות. מחו' אהובי הרב המופלג בתורה מעוטר בתפארה. מורג חו"ש. זית רענן מבני אילי תרשישים. בנש"ק. כמו"ה פישל סופר נ"י רב דקה"י בנס"מ יע"א

כתבו בא אלי בזמנו ולא הרשני טרדות' להיות עט ממהר להשיב עד היום על דבר שאלתו באחד שבא לביהכ"נ ביו"ט א' של סוכות בשעה שאמרו הקהל הלל ונטל הלולב ואמר הלל עם הקהל ועשה הנענועים ואחר שגמרו את הלל ראה אותו שאומר יה"ר שקודם נטילת לולב ושאל אותו מה זאת והשיב כי הי' סבר שבלא אמירת יה"ר אינו יי"ח. ונסתפק אם צריך לברך ובתר דאיבעי' לי' הדר פשוט לי' דביו"ט ראשון שהוא מה"ת ודאי צריך לברך דהא קי"ל באו"ח סי' ס' ס"ד דמצות צריכות כונה לצאת בעשיית אותה מצוה. אלא אפילו בשאר ימי החג דהוי רק מדרבנן וכתב מג"א סי' הנ"ל סק"ג בשם הרדב"ז דבמצוה דרבנן אצ"כ מ"מ באופן הנ"ל הוי כמו היפך כונה ואיי"ח וצריך לברך. ורצונו לשמוע דעתי בזה

תשובה: הנה בתוס' פסחים ז' ע"ב ד"ה בעידנא הקשו כיון דנפיק האיך יברך והלא צריך לברך עובר לעשייתן. ותירץ אע"ג דנפיק אכתי עוסק במצוה שצריך לנענע בקריאת הלל ע"ש. ולפ"ז הי' אפשר לומר דגם בנידון דידן אכתי מקרי עוסק במצוה וצריך לברך. אך באמת ז"א דשאני התם דעיקר מצותו בשעת ההלל כמבואר באו"ח סי' תרנ"ב ושפיר מקרי עדיין עוסק במצוה וצריך לברך אבל אם כבר נטל בשעת ההלל שוב א"צ ליטלו כלל ולא מקרי עוסק במצוה וא"צ לברך

ולפ"ז אין לנו לדון רק משום חסרון כונה ומ"ש כיון שחשב שאיי"ח בלי יה"ר הוי כהיפך כונה ודאי ליתא. וראי' מתוס' סוכה מ"ב ד"ה אמר שכתבו מדאצטריך לשנויי הכי משמע דס"ל מצות אצ"כ דהא קא' אמוציא לר"ה והתם ל"ש מתכווין לצאת כל כמה דלא בירך ועוד דמיירי דהולך אצל בקי ללמוד ותימא דבסוף ראוהו ב"ד דאמר רבא מצות אצ"כ וקא מותיב לי' אביי טובא ונדחקו לתרץ ושמא אביי קיבלה מרבא ע"ש. וא' נימא דכשהוא טועה שאיי"ח בלי יה"ר הוי כהיפך כונה א"כ גם כשהוא טועה וחושב שאינו יוצא בלי נענועים נמי הו' כהיפך כונה וא"כ לא הועילו תוס' בתירוצם כלום דנהי דאביי קיבלה מרבא דמצות אצ"כ מ"מ בהיפך כונה איי"ח והרי כאן כיון שהולך אצל בקי ללמוד וחושב שאינו יוצא בלא זה ועיין כפ"ת שם הוי כהיפך כונה ואינו יוצא ואכתי תקשי מאי פריך מדאגבהי' נפק בי' אע"כ דזה לא מקרי היפך כונה רק אינו מתכווין ואי מצות אצ"כ יוצא בו ואדרבה אפשר לומר דאפילו למ"ד מצ"כ מ"מ בכה"ג שאם הי' יודע שיוצא בזה הי' מתכווין לצאת רק שטעה וחשב שאיי"ח כ"ע מודי' דיצא ודוקא אם הי' יכול לכווין ולא כיוון איי"ח למ"ד מצ"כ ועיין כעין זה בס' יום תרועה ר"ה כ"ח ד"ה אמר רבא לענין סבור שהוא חמץ ונהי דהאמת אינו כן אלא דגם זה מקרי אינו מתכווין אבל לומר דאפילו למ"ד מצות אצ"כ איי"ח משום דהוי היפך כונה אין שום הו"א שבעולם

ועוד ראי' מהא דפסחים ז' הנ"ל דמשני שאני התם דמשעה דאגבהי' נפק בי' והרי התם קתני נטלו לצאת בו ומשמע שהוא סבור שאינו יוצא באותה נטילה רק אחר שיברך וכדומה וא"כ הוי היפך כונה ואינו יוצא אפילו למ"ד מצות אצ"כ. אך לזה אפשר לומר דהיינו דפריך א"ה לצאת. יצא בו מיבעי' לי' ומשני אה"נ דהוא ידע דיצא בו ולא דסבור שאיי"ח בנטילה זו ונטלו לצאת אח"כ. אבל תוס' שם ד"ה לצאת כתבו לצאת משמע שלא יצא עדיין באותה נטילה ומשכחת לה כשהפכו וכו' או שנטלו שלא לצאת בו באותה נטילה וע"ז תקשי למה הוצרכו לכך ולא פירשו כפשוטו כיון שנטלו לצאת א"כ חשב שאיי"ח בנטילה זו והוי היפך כונה וא"כ א"י לכ"ע אע"כ דזה לא מקרי היפך כונה

ועוד יש קצת ראי' מהא דפסקינן בסי' תפ"ט ס"ד דאם שאלו חבירו ביהש"מ כמה ימי הספירה והשיב היום כך וכך א"י לחזור ולמנות בברכה ואמאי והרי הוא חושב שאיי"ח בזה והוי היפך כונה אע"כ דזה לא מקרי היפך כונה

ומעתה ביו"ט שני פשיטא שא"י לחזור ולברך וליטול לולב אלא אלא אפילו ביו"ט ראשון נמי נ"ל דא"צ לחזור ולברך אף דבמצוה דאורייתא צ"כ והוא עפמ"ש פנ"י בסוכה מ"ב ליישב קושי' תוס' ד"ה אמר דדוקא בלא נתכווין כלל לשם מצוה כמו בתוקע לשיר אינו יוצא אי מצ"כ אבל כאן נהי דלא נתכווין לצאת בו מיד אלא להוליכו לביהכ"נ לברך עליו שם היינו לפי שטעה באיסור שבת שמותר לצאת בו דרך ר"ה אבל מ"מ עיקר הליכתי לשם מצוה ואלו הי' נזכר מאיסור שבת הי' דעתו לצאת בו לאלתר שפיר יוצא מדאגבהי' אפילו למ"ד מצ"כ ע"ש. וא"כ ה"נ אלו הי' יודע שיוצא בלי יה"ר הי' נתכווין לצאת בו לאלתר וגם נטלו לשם מצוה לצאת בו אח"כ א"כ שפיר יצא בו אפילו במצוה דאורייתא דמצות צ"כ. ולא עוד אלא אפילו לדעת התוס' דע"כ לא ס"ל האי סברא מ"מ היינו דוקא התם שחשב שעכשיו אינו מקיים כלל מצות לולב אבל בנידון דידן שנטלו לומר הלל עם הצבור ולעשות הנענועים הרי נטלו לשם מצות לולב אפילו לפי טעותו שאין זה עיקר מצותו וצריך לומר דוקא יה"ר קודם נטילתו ולברך אח"כ מ"מ ידע שגם זה ממצות לולב לומר עמו הלל ולעשות הנענועים אלא שטעה שלא די בזה וצריך לעשות עוד לגמור המצוה עכ"פ נתכווין לעשות חלק ממצות לולב בזה גם התוס' מודים דהוי כונה ויוצא בו כיון דבאמת זהו עיקר מצותו וא"צ לחזור וליטול עוד ולברך ואם מברך הוי ברכה לבטלה כן נלענ"ד לדינא

וראיתי מעשה ונזכרתי הלכה שע"י שהנהיגו לומר יה"ר חושבי' שזה עיקר המצוה ואם נוטל בהלל שזה עיקר המצוה כמבואר בשו"ע תרנ"ב לא יצא וצריך לחזור וליטול ולברך ובאי' לידי ברכה לבטלה מזה נתעוררתי לומר פי' חדש בגמ' זבחים ב' דאמרינן אתנו ב"ד דלא לימא לשמו דילמא אתי למימר שלא לשמו ע"ש. והמובן הפשוט שיטעה לומר במקום לשמו שלא לשמו ולכן הקשו בתוס' שם ד"ה אתנו אמאי קאמר בגיטין ג' גבי בפ"נ לשמה דילמא אתי למגזיי' ואמאי לא קאמר דילמא אתי למימר שלא לשמה ע"ש. ולפי האמור נ"ל דה"פ דאם יאמר לשמה יטעה דכן הוא עיקר המצוה וסתמא פסול וזה דילמא אתי למימר על סתמא שהוא שלא לשמה ויפסל הזבח בחנם ויביא קדשים כשרים לבית הפסול ע"ד שאמרו בשבת י"ד התחילו לומר לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין וזה לא שייך בהאי דגיטין כלל אבל להא לא חיישינן שישנה בלשון לומר תחת לשמו שלא לשמו ומיושב קושי' תוס' ועיין נוב"י קמא יו"ד סי' צ"ג

ומידי דברי נ"ל ליישב גם קושי' תוס' שם ד"ה קיימו ב"ד ואתנו שהקשו למה לו להאריך כל זה הא בהדי' אמר סתמא כשר, ולפענ"ד אפשר לומר נהי דסתמא כשר היינו בדיעבד דליכא קרא לעיכובא אבל למצוה צריך דוקא לשמה בהדי' ולא סתמא ועיין בראשונים ר"ה כ"ח דאפילו למ"ד מצות אצ"כ היינו רק דיוצא בדיעבד אבל לכתחילה צריך כונה. ועיין בס' גט פשוט סי' קכ"ז בישוב דעת הרא"ש בתשו' דאשה שנתגרשה בגט מוקדם לא תפסי בה קידושין אף דמוקדם פסול רק דרבנן מ"מ כיון דכתיבת הגט בעי שליחות אמרינן דלא עשאו שליח לעשות באופן שפסול לכתחילה וממילא בטל השליחות ופסול מה"ת ע"ש. וכבר העלה פנ"י בקידושין ר"פ האיש מקדש דשחיטת קדשים בעי שליחות. ולפ"ז מהא דקתני בהדי' סתמא כשר הי' אפשר לומר דוקא כששחטו הבעלי' בעצמם דאף דלכתחילה ולמצוה צריך בהדי' לשמה מ"מ בדיעבד סתמא כשר אבל בעשה שליח לשחוט הו"א כיון דלכתחילה ולמצוה בעי דלימא לשמה בהדי' א"כ לא עשאו שליח לשחוט סתמא ואם שחט סתמא בטל השליחות ופסול אפי' בדיעבד ולכן האריך ואמר ואס"ד סתמא פסול אפילו ע"י שליח קיימי ב"ד ומתנו מידי דמפסיל בי' וא"ש. והא דבאמת לא מפסיל סתמא ע"י שליח. י"ל או משום דלא בעי' סתמא אפילו למצוה לכתחילה או משום