בית שערים אורח חיים שסט

כלב רק בהגביה כדאמרינן שם בשבת פ'. ובזה הנני חותם בברכת התורה כנפשו ונפש המשתוקק למדברותיו נאוה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ש"נ

שיל"ת ב' אויפאלו תרמ"ד לפ"ק

שוכ"ט לידידי וידיד ד' כבוד הרב הגאון. אור יקרות וקפאון. סוע"ה. מאיר לארץ ולדרים. כקש"ת מו"ה חיים צבי מאנהיימער נ"י האבדק"ק אונגוואר

אחדש"ת הנה הראני בני הרב וכו' מו"ה יצחק יעקב נ"י מכ"ק הערוך אליו ופקידתו שמרה רוחו להראות לי ולדינא שנינו לדבר אחד כיוונו ועל מה שהקשה הד"ג נ"י על הא דאמרינן בסוכה דכ"ט דלולב הגזול פסול ביו"ט ראשון משום דכתיב לכם משלכם. ואמאי נימא דהנגזל ודאי מקנה להגזלן כדי שלא יאמר לו אחר החג הרי שלך לפניך דהא הוי היזק שא"נ כמו גזל חמץ ועעה"פ דא"ל הרי שלך לפניך מה"ט כמבואר בב"ק דס"ו. נלענ"ד דלק"מ במחכ"ת מתרי ותלת טעמא. חדא דזה מקנה וזה אינו רוצה לקנות כדאמרינן ב"ק דס"ו הנ"ל האי זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות. ועוד דעל איזה אופן יקנה לו להגזלן אם בחנם הרי א"צ לשלם לו אח"כ כלום. ואם בשויו וכי יכול לחייב הגזלן בדמי שוויו בלי ידיעתו. וראי' לזה מגמרא ב"ק ק"ה בגזל ג' אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על שתים אם החזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת וכו' ואמאי לא נאמר ג"כ דכשהוזלו הקנה לו הנגזל הג' אגודות כדי שלא יוכל לומר לו הרי שלך לפניך ויהא צריך לשלם לו ג' פרוטות כמו שהיו שווין בשעת הגזילה אעכ"ח אף דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה מ"מ לא נתחייב בשעת הגזילה בדמי הגזילה אלא אם לא יחזירה בעיני' אבל כשמחזירה בעיני' רק שהוזלה אינו חייב בדמים כיון שבגוף הגזילה לא נעשה שום שינוי והוי כעין שגזל ואם הנגזל רוצה להקנות לו כדי שיתחייב בדמים א"י לחייבו בלי ידיעתו ורצונו וא"ש

ועוד נ"ל דעיין תשו' חכ"ץ סי' ק"ך בראובן שקנה אתרוג הדר בדמים יקרים ובא שמעון ואבדו ממנו קודם או תוך ימי החג דפסק בתשו' מהר"מ מינץ סימן קי"ג דא"צ לשלם רק דמי אתרוג שאינו הדר שיוצא בו י"ח מצות אתרוג. והביא ראי' מב"ק דע"ח ע"ב דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו פוטר גנב נפשי' בכבש. והחכ"ץ השיב עליו דהתם שאני שא"י למכרו דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כדאמרינן פסחים פ"ט ע"ב. אבל באתרוג הדר דמיו לו שיכול למכרו צריך לשלם לו כפי שוויו ע"ש. ולפענ"ד נראה אפילו לדעת החכ"ץ דשיווי האתרוג אינו אלא כמו ששוה לאכילה עובר לסוחר אפילו לנכרי אבל מה ששוה הרבה למצוה זה לא מקרי גופו ממון דמללה"נ ועיין בהגהות מל"מ פ"ה מאישות שהעיר עמ"ש המל"מ שם דהמקדש באיה"נ אינה מקודשת לפי שאסור לו ליהנות מאיה"נ הא מצוה קעביד ומללה"נ. ועיין תשו' אב"מ סי' כ"א אלמא דשיווי למצוה אינו ממון אף שנותני' בעבורו ממון מ"מ אינו גופו ממון אלא גורם והמזיקו חייב לשלם משום דיני דגרמי כמו בשורף שט"ח של חבירו בסימן שפ"ו ועיין ש"ך שם סקי"א. ולפ"ז לפ"מ שהעלה הש"ך שם סק"א דדיני דגרמי רק מדרבנן א"כ מה"ת אינו חייב לשלם לו בעד האתרוג אפילו ליתא בעיני' רק כמו ששוה לאכילה וא"כ אינו מקנה לו כלל ושפיר לא מקרי לכם וזה דבר חדש וצ"ע לדינא

ובני הרב הנ"ל נ"י תירץ קושי' הד"ג נ"י דאתרוג הוי היזק ניכר דכ"ע יודעין שאינו שוה אחר החג כמו קודם החג למצוה ודמי לפסלתו מלכות ב"ק צ"ז דא"י לומר הרי שלך לפניך משום דהפחת ניכר לכל משא"כ בחמץ. ולא כיוון יפה דאמרינן ב"ק שם דתרומה ונטמאת לא מינכר היזיקא ופסלתו מלכות מינכר היזיקא ופירש"י שאין צורה זו דומה לצורה של כל היוצאים עכשיו וכשגזלה הימנו הי' כל צורות המדינות שוות לה ע"ש. וה"ט ל"ש בלולב ואתרוג אחר החג וגנובי גנבא למה לי הרי לולב ואתרוג אחר החג הוי רק כהוזל ובהדי' מדמי בב"ק דק"ה הוזל לגזל חמץ ועעה"פ גבי גזל ג' אגודות ע"ש

וגם מה שתירץ בני הנ"ל נ"י דאתרוג הוי היזק ניכר ע"י משמוש היד ח' ימים. לאו כלום הוא דמה יענה ללולב. ועוד הא לדין דאורייתא איירינן ויאמר לו הרי שלך לפניך מ"ד אחר יו"ט ראשון ובשביל שנטלו פ"א אין היזיקו ניכר גם באתרוג

ומה שתירץ עפ"י חמיו מחו' הגאון נ"י בספר המקנה ח"ר כלל ט"ז פרט ח' שאין הגזלן יכול להקנות לנגזל. אנכי לא כן עמדי רק דודאי יכול להקנות והארכתי בזה במק"א ואכ"מ

ובקושי' האחרונים על קושי' תוס' סוכה דף ל' שהקשו ל"ל קרא דאינו יוצא במצה של טבל ת"ל דהוי מהב"ע. ותמהו לדעת מל"מ פ"ד מיסוה"ת דבמ"ע יוצא שלכד"א וא"כ צריך קרא דאינו יוצא באכל מצה של טבל שלכד"א דמשום מהב"ע ליכא דאין אסור מה"ת שלכד"א וצריך היקישא דאינו יוצא י"ח. הנה לא ידעתי מה דקשי' להו. חדא למ"ש מהרש"ל בשבועות כ"ג דלר"ש דס"ל כ"ש למכות ה"נ לוקין בשלכד"א א"כ האי קרא בפסחים ל"ה דאינו יי"ח במצה של טבל מוקי הך ברייתא התם כר"ש דס"ל אאחע"א. ועוד לפמ"ש מג"א סי' תכ"ה אהא דפסקינן בלע מצה יצא אבל לכתחילה צריך ללעסו דטעם מצה בעינן. רשב"ם. והקשה המג"א א"כ אפילו בדיעבד לא יצא כמ"ש סי' תס"א ס"ד דלא יצא במבושל משום דליכא טעם מצה. ותירץ דשאני התם כשבישל ל"ה תורת מצה עלי' והוי כאלו אכל מין אחר שאינו מצה אבל הכא איכא מצה רק שהוא אינו מרגישה בפיו לפיכך יצא ע"ש. וה"נ מצה שא"י לצאת בה כדי אכילה משום מהב"ע רק לאכלה שלכד"א הוי כאוכל מין אחר שאינו מצה

ועוד נ"ל דא"ש טפי לפמ"ש במק"א ליישב קושי' מג"א כיון דלכתחילה ולמצוה צריך ללעסו שירגיש טעם מצה נהי דדיעבד יצא בבלע מ"מ כבר הסביר רשב"ם ב"ב פ"א הא דאמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו היינו משום דתורה לא כתבה בלילה רק למצוה ולא לעכב אבל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו מכיון שציוותה תורה למצוה בלילה עכ"ח צריך להביא באופן שיהי' ראוי' לקיים בו מצוה זו ע"ש ולהכי במצה מבושלת שאינה ראוי לבילה להרגיש בה טעם כמו שהוא למצוה אפילו בדיעבד לא יצא. אבל בלע מצה ראוי לבילה שפיר יצא בדיעבד. וה"נ כיון שכתבה תורה לשון אכילה במצה דהיינו כדרך אכילה אפילו אמרינן דיוצא שלכד"א מ"מ לכתחילה למצוה ודאי בעינן כדרך אכילה דלא לחנם כתבה תורה לשון אכילה וא"כ במצה של טבל דאינו יוצא כדרך אכילה משום מהב"ע א"כ אינה ראוי לבילה ובילה מעכבת בה דאינו יוצא גם שלכד"א

הן אמת שגוף קושי' מג"א תמוה אצלי דודאי גם בבלע מצה מרגיש טעם מצה בגרונו דאם אינו מרגיש טעם מצה בגרונו אינו יי"ח כדאמרינן בפסחים דף קט"ו דכרכו בסיב לא יצא אלא דבמרור בעינן דוקא שירגיש טעם מרור בפיו ובמצה לא בעינן שירגיש בפיו אבל במצה מבושלת שגם בגרונו אינו מרגיש טעם מצה שפיר אינו יוצא אפילו בדיעבד

ועוד שקושיתם מעיקרא ליתא שהרי בברייתא בפסחים קתני ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום בל תאכל טבל. ואי בשאכלו שלכד"א אינו אסור לא משום טבל ולא משום חמץ אעכ"ח דבכד"א מיירי הברייתא והקשה תוס' שפיר ת"ל משום מהב"ע. ועוד דיחוי מעיקרא הוא דאי שאכל מצה שלכד"א מה ארי' דנקט דאינו יוצא במצה של טבל אפילו במצה כשירה אינו יוצא דהא אינו אסור משום בל תאכל חמץ ואפילו אם בשאר מ"ע יוצא שלכד"א במצה אינו יוצא לפי שאינו בבל תאכל חמץ. ודברי תורת חיים בחולין דף ק"ך שכתב דאפילו במצה יוצא שלכד"א תמוהים

וגם מה שתירצו האחרונים הנ"ל על קושיתם דמגו דהוי אכילה לענין מצוה הוי נמי אכילה לענין איסור. יש לדון עליהם למ"ש תו"ה בחולין דק"ך הנ"ל דמשו"ה במ"ע יוצא שלכד"א משום דמללה"נ ע"ש. ולפ"ז למ"ש הרמב"ם בסה"מ מל"ת קפ"ז דהא דאמרינן כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו איה"נ נמי במשמע הוא משום דלא אסרה תורה משום מעשה האכילה אלא משום הנאת אכילה כי האכילה מין ממיני הנאות ע"ש. ולפ"ז במ"ע לדעת תו"ח דלאו להנאה ניתנו א"כ קיים מ"ע במעשה אכילה ולא בהנאת אכילה א"כ איך אפשר לומר מגו דהוי אכילה לענין מצוה הוי נמי אכילה לענין איסור. ז"א דלענין מצוה דלא בעינן הנאת אכילה רק מעשה האכילה ומעשה אכילה הו' נמי שלכד"א. אבל באיסור דאינו עובר במעשה אכילה אלא בהנאת אכילה ושפיר אינו עובר שלכד"א דנהי דאיכא מעשה אכילה מ"מ הנאת אכילה ליכא

וגם לא יתכנו דבריהם לפמ"ש בתשו' [ע"ל סי' רפ"א] הטעם לחלק בין מ"ע לל"ת עפ"ד הרא"ש בשבועות כ"ב שכתב לחלק דבשבועה שאוכל ואכל עפר פטור דקיים שבועותו כיון דאכלו כדי לקיים שבועתו אחשבי' ושמה אכילה אבל בשבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור כיון דבשעת שבועה לא הי' עפר בכלל איסור ושבועה מה בכך דאחשבי' אח"כ מ"מ הא לא נאסר מעולם משא"כ בשבועה שאוכל א"צ לאכול רק ד"א ומקיים שבועתו בשעה שאוכל והרי אז אחשבי'. [ועיין בלח"מ פ"ה מהל' שבועות ה"ה]. וה"נ במ"ע שמחויב לאכול ובשעה שאוכל שלכד"א אוכל כדי לקיים מצותו והרי אז אחשבי' לאכילה שפיר מקיים מצותו בזה שהרי לא יחדה התורה איזה כזית יאכל אבל במל"ת שאסרה תורה שלא יאכל שום כזית איסור ל"ה בכלל האיסור שלא יאכל רק כדרך אכילה אבל שלכד"א לא אסרה תורה וא"כ מה בכך דאחשבי' בשעה שאוכל מ"מ הלא לא נאסר מה"ת מעולם והיא סברא ישרה תל"י. ולפ"ז גם כאן אין לומר מגו דהוי אכילה לענין מ"ע הוי נמי אכילה לענין איסור כיון דאחשבי'. דז"א דנהי דאחשבי' מ"מ לא נאסר מעולם דהא כי נמי אינו מקיים מ"ע נמי אחשבי' ואפ"ה שר' משום דלא נאסר מעולם ה"נ כי מקיים מ"ע שרי מה"ט גופא דלא נאסר מעולם: