בית שערים אורח חיים שסח

היתה עבירת אכילה נעשית בזה לכ"ע מהב"ע מה"ת דכיון דבזה אין עדל"ת לא ציותה תורה שיאכל מצה של טבל אדרבה אסרה עליו לאכול ואיך נאמר שקיים מצוה כיון שהתורה ציותה שלא יאכל כדי שלא יאכל טבל אבל בגזל ל"ש לומר כן שציותה תורה שלא יקח לולב הגזול כדי שלא יגזול שהרי גם בלא עשיית המצוה גוזל ומה הפסד יש בקיום המצוה ואתי שפיר

ומ"ש בפי' דברי תוי"ט רפ"ק דשבת דמשו"ה בלולב טבד"מ פטור משום דניתן שבת לדחות דהכונה דס"ל כשיטת הריב"א חולין קמ"א דהל"ת נדחה ונשאר רק עשה ותוס' ביומא פ"ה ד"ה חוץ כתבו דלרבי ליכא חיוב קרבן בעשה שיש בו כרת רק בל"ת ולפ"ז בהוציא לולב בשבת לצאת מ"ע דלולב דוחה ל"ת דשבת ונשאר רק עשה שיש בו כרת ולהכי פטור מחטאת משא"כ בצדקה אי אומר העני לא בעינא מי איכא לעשה כלל. והביא ירושלמי פ"ג דסוכה חברי' אמרי' דברי ר"י שמ"ע דוח' למל"ת א"ל ר"י לא מן הדא אלא מן הד' דא"ר איל' ותני' כך הי' המנהג בירושלים אדם הולך לביהכ"נ ולולבו בידו וכו' מבואר דחברי' ס"ל דעדל"ת וגם מה שאמרו אח"כ לא מן הדא מודה דעשה דלולב דוחה ל"ת דשבת רק דבא לחדש דאפילו כבר קיים מ"ע דלולב מ"מ פטור מהא דר' אילא דהוי טבד"מ ועשה מצוה כיון דניתן שבת לדחות וכדעת תוי"ט: תיתי לי שבגוף הדבר כיוונתי לדעתו הגדולה שכונת תוי"ט לשיטת ריב"א. אך דלא הונח לי בזה דלרבי בעשה שיש בה כרת אין בו קרבן דאכתי תקשי א"כ איך ס"ד בגמ' דשבת ד' דמתני' ר"ע היא הא משמע בתוס' יומא שם דר"ע ס"ל כרבנן דגם בעשה שיש בה כרת חייב קרבן וא"כ ע"כ לא צריך שיהי' ניתן שבת לדחות דא"כ בלולב אמאי פטור וא"כ תקשי הא הוי טבד"מ גם בצדקה אם לא שנאמר דהוי ס"ל דר"ע פליג באמת אהא דר"י. לכן פירשתי למ"ש בתשו' נוב"י דהא דעשה לא נדחה היינו משום מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אבל בעבר ועשה אמרינן להיפך מאי אולמא ואפילו עשה לא עבר וא"כ גם לרבנן ליכא חיוב קרבן. אבל גם בזה לא הונח לי דכיון דעשה דשבת יש בו כרת ותוס' כתבו בזבחים ל"ג ע"ב ד"ה לענין דעשה דכרת דוחה אפילו עשה ול"ת גרידא א"כ עשה דכרת אלים טובא ול"ש מאי אולמא ועיין בשושנת העמקים כ"ח

אך לפענ"ד אפשר לומר דכרת דכתיב בשבת אינו כלל על עשה דשבתון רק על ל"ת דשבת ובמקום דהל"ת נדחה ליכא כרת כלל ואין כאן חיוב חטאת. וראיתי בחת"ס יו"ד סי' רנ"א דפשיטא לי' דאיכא כרת על עשה דשבתון אף אם הל"ת דשבת נדחה. ונראה דפשיטא לי' נמי דאיכא חיוב חטאת בשוגג דדוקא בדבר שהוא עשה לחודא ליכא חטאת לרבי וליכא כרת רק בפסח ומילה אבל היכא דאיכא לאו ועשה אז גם אם הלאו נדחה איכא כרת וחטאת על העשה והביא ראי' מהוריות ח' ע"ב דקתני אבל חייבין על עשה ול"ת שבנדה וע"ש ברש"י מבואר דחייבין כרת וחטאת קבוע על עשה שבנדה עכ"ד. ובמחכ"ת דבריו תמוהי' דהרי קתני התם איזהו מ"ע שבנדה פרוש מן הנדה ופרש"י כלומר בסמוך לוסתה כדי שלא תהא רואה בשעת תשמיש דכתיב והזרתם וכו' וזה ברור דאם בעל סמוך לווסתה ולא ראתה בשעת תשמיש דאין כאן לא כרת ולא חטאת ואין ב"ד חייבין פר בהוראה ולא משכחת כרת וחטאת אלא בראתה בשעת תשמיש ואז הכרת וחטאת הוא על לאו דנדה לא על בעילה סמוך לווסתה שהוא עשה וזה גורם רק דלא הוי אנוס אכניסה כדאמרינן בשבועות י"ז. וגם גוף הדבר תימה אצלי איך חייבין ב"ד פר בהוראה אם הורו דמותר לבעול סמוך לווסתה הא אם לא ראתה בשעת תשמיש אין בו כרת וקרבן בשוגג ועוד קשה לי דבשבועות תנן מ"ע שבנדה הי' משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי ופירש מיד חייב ואמרינן בגמ' י"ח ע"ב דהעשה הוא ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו ולמה לא פרש"י כן בהוריות דזו הוא מ"ע שבנדה פרוש מן הנדה באבר מת והעשה כנ"ל. וגם מזה אין ראי' לחת"ס הנ"ל דפי' באבר חי לאו נמי איכא כדאמרינן בשבועות שם לא תקרב נמי לא תפרוש הוא ומשו"ה איכא כרת וחטאת אבל לא בעשה גרידא אפילו יש ל"ת באיסור זה במק"א כיון דהשתא ליכא ל"ת

וגם מ"ש הדגנ"י דבצדקה ל"ש עדל"ת משום דאי אמר העני לא בעינא ליתא לעשה כלל לא נח דעתי בזה לפי תו"י בכתובות מ' משום דעלה דידה ליכא עשה ולאו איכא ולכן אסורה היא לעבור על ל"ת וזה ל"ש כאן בעני דלא עביד מידי וגם לתי' ראשון שם בתוס' דבכיבוד אב מיד שצוה האב הוי עשה לעשות מצוה ה"נ מיד שפשט העני את ידו מצוה לתת לו צדקה ול"ש, אי אמר לא בעינא אלא לפי' הר"ן דהעשה קליש מה"ט ואינה דוחה ל"ת ולכן הי' נ"ל יותר לפרש דבצדקה ל"ש עדל"ת משום דאפשר לקיים שניהם בזה עוקר וזה מניח ולא שיעשה בעה"ב עקירה. והנחה

אך בגוף הדבר יש לי פקפוק למה שהעלו תוס' ביבמות ו' ד"ה שכן דבשום מקום אין עדל"ת שיש בו כרת א"כ איך דוחה עשה דלולב ל"ת דשבת שיש בה כרת. אבל יתכן לשיטת רש"י שם ד"ה אלא לעולם דאם א"א לקיים העשה בלי עבירת הלאו שפיר דחי אפילו ל"ת שיש בו כרת ומן ירושלמי הנ"ל יש ראי' לשיטת רש"י

אלא אי קשי' לי הא קשי' לי מאי פריך בסוכה מ"ב על ר"ה מאי קמ"ל דטבד"מ פטור היינו הך ופרש"י פשיטא דממתני' שמעינן לה. ומאי קושי' הא ממתני' לא שמעינן טבד"מ פטור כלל רק משום דעשה דלולב דוחה ל"ת דשבת ועל שגגת עשה דשבת ליכא חיוב קרבן משא"כ בהא דר"ה דאכיל עולת העוף ל"ש עדל"ת דבעולת העוף ליכא מצוה באכילתה רק ל"ת. אלא ודאי דל"ש במתני' עדל"ת כלל דהרי אפשר לקיים שניהם ויכול לקיים מ"ע דלולב בלי הוצאה לר"ה ואדרבה פרכי' שם בגמ' מדאגבהי' נפק בי' ומשני בשהפכו או שהוציאו בכלי והי' אפשר שלא להפכו ושלא יטלנו בכלי וע"כ הוא משום טבד"מ והכי משמע לישנא דמתני' מפני שהוציאו ברשות ואי משום דעל עשה אין חיוב קרבן עכ"פ לא הי' ברשות

לכן נ"ל לפרש דברי ירושלמי דרמב"ם פ"ה משגגות ה"ו כתב החילוק בין אונס לשוגג שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק ואלו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא הי' בא לידי שגגה ולפי שלא טרח. בדרישה, ובחקירה ואח"כ יעשה צריך כפרה אבל זה מה לו לעשות וכו' אין זה אלא אונס ע"ש. והנה לפי המבואר בסוגי' דטבד"מ הא דטבד"מ פטור היינו משום דלבו טרוד וממהר לעשות המצוה ומתוך טרדתו אינו מדקדק שלא יעשה איסור עיין רש"י שבת קל"ז ד"ה ה"ג וברש"י פסחים ע"ב ורמב"ם פ"ב משגגות ה"ח שכתב הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק. ולפ"ז מבואר החילוק בין טבד"מ לטעה בדבר הרשות דבדבר הרשות לא הי' לו להטריד עצמו כ"כ עד שישכח לעבור באיסור כרת אבל בדבר מצוה הי' מחויב לעסוק במצוה והרשות נתינה וחובה להטריד עצמו בה וכיון שמתוך כך שכח הרי הוא אנוס וזה הפי' מפני שהוציא ברשות מצוה שכיון שהוא מצוה הי' לו רשות להטריד עצמו. ומעתה אני אומר דכ"ז אם הדין עדל"ת דעשה עדיף מל"ת ה"נ דוחה מחשבת במ"ע המחשבה במל"ת ושפיר הי' מחשבתו טרוד במ"ע דלולב ולא הי' מחשבתו לדקדק על ל"ת דשבת ופטור אבל אי אין עדל"ת אינו להסיר מחשבתו לדקדק שלא יעבור בל"ת כדי שיחשוב על מ"ע ושוב שוגג חייב. וא"כ גם כונת ירושלמי דברי ר"י שמ"ע דוחה למל"ת ליתן טעם אמאי טבד"מ פטור ולעולם פטורי' משום טבד"מ ואפילו אפשר לקיים שניהם ולק"מ

וזה הפי' ניתן שבת לדחות אפילו לגבי תינוק אחר מ"מ הי' לו רשות להטריד מחשבתו בקיום המצוה ומתוך כך לא דקדק שלא לעבור איסור במילת האחר ולכן פטור עיין רש"י שבת קל"ז וא"כ דברי תוי"ט דלגבי לולב ניתן שבת לדחות בשביל ל"ת שבו כנ"ל. ואי שאכתי הי' לו לדקדק בשביל מ"ע דשבת. ז"א דבשביל שאינו מדקדק על עשה אין כאן חיוב קרבן אבל בצדקה לא ניתן שבת לדחות מטעמי' הנ"ל ומלבד זה לאו מצוה דרמי' עלי' הוא ואפשר ע"י אחרים עיין תוס' סוכה מ"ב סד"ה מהו דתימא וגם אין זמנו בהול היום אין לו רשות, להטריד עצמו במחשבת מצות צדקה ולשכוח איסור הוצאה דשבת וא"ש

ועוד הי' נ"ל דבאיסור הוצאה ליכא עשה דשבתון כלל בשבת רק לאו. דתוס' בריש שבת ושבועות כתבו דהוצאה מלאכה גרועה ולהכי צריך תרי קראי לעני ולעשיר וצריך נמי דתולדה הוי במשכן ע"ש א"כ השתא נמי דאיכא תרי קראי שהוא בלאו מ"מ עשה לית בי' משום דמלאכה גרועי הוא וכיון דעדל"ת שפיר ניתן איסור הוצאה דשבת לדחות מפני מ"ע דלולב והכל כמש"ל אפילו לרבנן דרבי דאיכא חיוב קרבן אפילו במ"ע שיש בה כרת משום דכאן ליכא עשה כלל

ומה שדחה פירושי בירושלמי פי"ג דשבת ה"ג בהוציא מצה לרה"ר בהוציא בפיו דמצוה ועבירה באי' כא' משום דק"ל הא שיעור הוצאת שבת בכגרוגרות שהוא יותר מכזית דמצות אכילת מצה וא"כ אין המצוה באה ע"י עבירה שבכזית אין איסור הוצאה והי' יכול לקיים המצוה בכזית שאין בהוצאתו עבירה וע"כ משום דגם בשיעורו שבת ח"ש אסור מה"ת ואמרינן בשבת פ' הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות א' וכתב פטור מ"ט דבעידנא דאפקא לבתרייתא חסר לי' לשיעורא דקמייתא ומעתה בהוציא כזית מצה ואח"כ אכלה שפיר ח"ש אסור מה"ת כיון דחזי לאיצטרופי אבל אם נימא דהוציא בפיו ואכלה אף אם יוציא עוד ח"ש פטור משום דהראשון אינו בעין ולא חזל"א וח"ש מותר ואין כאן מהב"ע כקושי' הנ"ל וא"כ ע"כ לא מיירי בענין זה. הרבה תשובות בדבר. חדא דאם הוציא בפיו ובליעתו זו הנחתו חייב על הוצאת שבת. ג"כ בכזית מיגו דהוי שיעור לענין מצות אכילת מצה הוי נמי שיעור לענין הוצאת שבת דהא בהדדי קאתיין וכדאמרינן בשבת דצ"א וע"ש בתוס' ד"ה דאי ועיין תוס' עירובין כ' ע"א ד"ה לא יעמוד. ועוד נ"ל דמעיקרא לק"מ כיון דשיעור הוצאה אינו שווה בכל הדברים אלא לפי חשיבותן ודרך הצורך בהן כמבואר בשבת פ' המוציא ופ' אר"ע וא"כ במוציא כזית מצה לצאת בו אפשר דמדינא סגי בשיעור זה כיון שדרך להוציאו ולהצניעה כיון שהוא שיעור חשוב לצאת יי"ח מצה. ושלישית, דח"ש נמי אסור מה"ת דחזל"א להוציא עוד ח"ש בפיו ולבלוע והי' כל השיעור ביחד בעיני' במיעיו דבהניחה לא אמרינן דהוי כמו שקלטה