בית שערים אורח חיים שסז

דהא אין שם חיוב קרבן. וגם מ"ש תוס' ב"ק ע"ט ד"ה נתנו באם השליח שוגג יש שלד"ע דלא כמ"ש ריטב"א בקידושין מ"ב דבשליח שוגג ודאי אשלד"ע דהוי שליחות בטעות אבל אם המשלח שוגג י"ל דמודו דאין שלד"ע משום שליחות בטעות וע"כ במשלח מזיד מיירי וא"כ ל"ש לפ"ע כלל אע"כ דשייך לפ"ע אפילו בישראל גדול העובר במזיד

ועוד למ"ש בתשו' בית אפרים או"ח סי' ל"ו דאפילו בלא קאי בתרי עברי דנהרא דליכא משום לפ"ע היינו באינו מאכילו בידים אבל במאכילו בידים איכא משום לפ"ע אפילו בכה"ג. ובתשו' א' הראיתי פנים לזה מרמב"ם ספ"י ממעשר ע"ש. [עיי' בי"ש חיו"ד הל' שחיטה] וה"נ אפילו נאמר דבעובר במזיד ליכא משום לפ"ע אבל במאכילו בידים ודאי איכא משום לפ"ע ועיין רמב"ן בחומש פ' בראשית בפסוק האשה אשר נתת עמדי שכ' מכאן יש ללמוד עונש למחטיאו אדם בדבר כאשר למדוני רבותינו בפסוק ולפ"ע לא תתן מכשול ע"ש והלא התם אדה"ר והוה מזידין הי' ומ"מ אית בי' משום לפ"ע. ועיין רמב"ן פ' מטות בפסוק ונשא את עונה משמע קצת דוקא בהיא שוגגת מקרי הבעל גורם התקלה ולא במזידה ע"ש אלא דמשם אין ראי' דמיירי בלוקחת בעצמה ועוברת על נדרה וה"נ בתלין שפחתך אצל עבדי הוי כמאכילו בידים ושפיר איכא משום לפ"ע

ועוד למדתי מדברי רמב"ם הנ"ל שכתב ואם הי' הדמאי של רופא אפילו לתוך ידו לא יתן ע"ש לחלק דדוקא אם אינו נותן משלו ליכא משום לפ"ע אבל בנותן משלו אפילו לישראל העובר במזיד נמי איכא משום לפ"ע. וראי' לזה מב"ק כ"ח בנרצע שכלו ימיו דארנב"י בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא היתירא והשתא איסורא ופרש"י ורשאי להלקותו ולהפרישו. ולדעת הש"ך ודג"מ תקשי הא ישראל גדול העובר במזיד אין מצווין להפרישו אע"כ דמשלו מצווה אפילו להפרישו כנ"ל ומכ"ש דאם מכשילו בידים דעובר על לפ"ע [ע"ל סי' שט"ז]

וגם מ"ש באופן השני כיון דהמקבל לא ידע לא הוי מצוה הב"ע. לא ידענא הלא גם בשוגג שייך מהב"ע וכמ"ש הד"ג נ"י ג"כ במכתבו הקדום וזה פשוט

ומה שתמה מנ"ל מהב"ע בשאר עבירות חוץ מגזל הא בקרא כתיב קרבנו ולא הגזול או גזול דומי' דפסח ומנ"ל דטעמי' דקרא משום מהב"ע תא קי"ל כר"י בב"מ קט"ו דלא דריש טעמי' דקרא ודילמא גזול גזה"כ הוא כמו פסח ושאר פסולי' ורובע ונרבע יוכיח שאין אנו דורשין טעמי' דקרא משום עבירה שנעשה בהם לפסול שאר בהמות שנעשה בהם עבירה. ולפענ"ד למ"ש תוס' בשבועות כ"א ד"ה אבע"א שהק' כיון דאיכא סברא ל"ל קרא. ותי' דיש דברים שאין הסברא פשוטה כ"כ וצריך הפסוק להשמיענו הסברא ע"ש. ולפ"ז נ"ל דבאמת מהב"ע פסול מצד הסברא אלא שאין הסברא פשוטה כ"כ אבל כיון דמצינו דאוסר הכתוב גזול חזינן דסברא מעליותא הוא לפסול מהב"ע. וכן משמע הלשון בסוכה דקאמר משום דהו"ל מהב"ע שנאמר והבאתם את הגזול ופרש"י דאשכחן קרא דאוסר להביא מצוה בעבירה ולהכי פסלינן מסברא כיון דאשכחן קרא וכנ"ל. ובהכי ניחא נמי מה דק"ל מנ"ל מהב"ע בשאר מצות דילמא רק בקרבן פסלה רחמנא וכמ"ש תוס' בסוכה דף ט' לאמת דבשאר מצות מהב"ע רק מדרבנן ולמ"ש ניחא כיון דאשכחן בקרא דאוסר להביא מהב"ע חזינן דסברא מעלי' היא ופסלינן בכל המצות מצד הסברא

ושוב חידש מכח קושי' הנ"ל דבאמת בכל העבירות הוי מהב"ע רק מדרבנן רק בגזילה הוי מה"ת והביא ראי' מתמורה כ' ע"ב דאמרינן אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וכתבו תוס' שם ד"ה ואין דבעולה ושלמים דלאו לכפרה אתיין קריבה וכן מקדיש נקבה לפסחו בתמורה י"ט דהוא עצמו קרב שלמים ואמאי הא הוי מהב"ע כמ"ש תוס' תמורה ז' ד"ה אפילו דמקדיש נקבה לעולה לוקה וה"ה לפסח דמ"ש. אע"כ דאין פסול דאורייתא במהב"ע רק בגזל דמהיכא תיתי נילף מגזל נילף מתמורה. ובעיני יפלא הלא בתמורה ל"ש מהב"ע לשיטת הסוברי' דאם כבר עברה העבירה ל"ש מהב"ע וה"נ כבר עברה שהמיר ואפילו נאמר כיון שנשאר רושם מן העבירה. שהרי התמורה קדושה. לא מקרי עבירה עוברת כיון דהעבירה ניכרת וכמ"ש תוס' חולין קט"ו לענין תועבה ניכרת מ"מ צ"ע הלא חד לאו ניתקן במה שניתק לעשה והשני הלא סופג מ' וכיון שלקה הרי הוא כאחיך ועיין תוס' ומהרש"א ריש חולין וא"כ אין כאן עבירה כלל. אבל יותר תמוה הא אין המצוה בא ע"י עבירה שהרי הי' יכול להקדיש בהמה זו בלי שיאמר ה"ז תמורת זו רק יאמר הרי זו לחטאת וא"כ לא הוי מהב"ע וכמ"ש תוס' בסוכה. אם לא שיאמר דדוקא לפי האמת דמהב"ע בשאר עבירות הוא רק מדרבנן חלקו תוס' כן אבל אם הי' מהב"ע מה"ת באמת אין חילוק כלל ודוחק]. ותדע דאם הי' שייך בתמורה מהב"ע א"כ בעולה ושלמים אמאי קריבה נהי דמה"ת ל"ש בשאר עבירות מהב"ע אבל עכ"פ מדרבנן פסול אע"כ דל"ש שם מהב"ע מטעם הנ"ל רק מסברא אמרינן התם דאין מתכפר בדבר הבא בעבירה אף דל"ש מהב"ע ומשו"ה באמת לא הוזכר שם לשון מהב"ע וכמ"ש תוס' גיטין נ"ה וכמה דוכתי דלענין ברכה חמיר טפי לפי שמזכיר ש"ש וזה דוקא לענין כפרה ולא ליפסל הקרבן. ומה"ט ג"כ אינו ברור בעיני מ"ש נילף מתמורה וכי יש קרא בתמורה דלא חיישינן למהב"ע והלא הכל רק מסברא. וגם מ"ש דאין חילוק בין מקדיש נקבה לפסח ובין מקדיש נקבה לעולה לדעתי הקלושה שב' ושני דבעולה כיון דתמכר והיא גופה אינה קריבה בזוי' מילתא כדאמרינן תמורה דף ז' שם אבל בפסח כיון דהיא גופה קריבה שלמי' לא בזוי' מילתא ואינו לוקה

ולפי האמור הי' אפשר ליישב מה שנתקשה בחי' רשב"א גיטין כ"ה אהא דאמר עולא ד"ת בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת ומ"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבי' והק' רש"י איך ב"ד מתני' לעקור דבר מה"ת. ותי' שב וא"ת שאני והק' רשב"א הא הוי קו"ע שאוכלי' הכהנים חולין שנב"ע ומקטירי' אימורין של חולין ע"ג מזבח ע"ש. ולהנ"ל י"ל דגם לעולא דס"ל ייאוש כדי ל"ק מ"מ ל"ש בי' מהב"ע כיון שקונה ע"י ייאוש ושינוי שם או שינוי רשות ודמים בעלמא הוא חייב לו וכמ"ש בחי' רמב"ן שם אליבא דר"י אלא דמשו"ה אינה מכפרת משום דאין אדם מתכפר על חטא בדבר הבא בעבירה אלא דאי ייאוש כדי קני אין הקדש בא בעבירה כלל אבל כיון דייאוש כדי לא קי הקדש בא בעבירה וא"כ בעולה ושלמים הוי כשר כה"ג רק בחטאת אינה מכפרת וא"כ הקרבן כשר אלא דבחטאת כיון דאינה מכפרת ממילא פסול אבל כיון דבשב וא"ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת ואמרו שא"צ להביא חטאת אחרת וממילא מתכפר בזו וכיון שמתכפר הקרבן כשר דאין כאן כלל משום מהב"ע וליכא חשנב"ע ולק"מ

ומ"ש הדגנ"י ליישב קושי' מהרש"א סוכה ל' אהא דהק' תוס' ל"ל קרא דא"י במצה של טבל ת"ל משום מהב"ע. והק' מהרש"א הא כתבו תוס' לעיל דף ט' דמהב"ע אינו רק מדרבנן. ותי' הדגנ"י דהיכא דאם נאמר דלא יצא לא נעשה עבירה כלל בזה מה"ת אמרינן דמהב"ע לא יצא וכיון דטבל אסור בהנאה של כילוי א"כ כשאוכל מצה של טבל אי נימא דיצא יש בו תוספות הנאה שיי"ח למ"ד מלה"נ מלבד הנאת גוף אכילה ובתוספות הנאה יש איסור כדאמרינן בשבועות י"ז למ"ד משמש מת בעריות חייב לא תפרוש בהנאה מרובה ואי נימא דלא יצא לא עביד איסור זה דהנאת מצוה ושפיר הוי מהב"ע מה"ת. והנה תי' זה יתכן לשיטת תוס' בשבת כ"ו ד"ה אין ובפסחים ל"ד ד"ה מחמי דהנאה של כילוי אסור מה"ת אבל לדעת הרמב"ם פי"א מתרומות ור"ש סוף מס' תרומות בשם הר"מ ב"א דאינו אסור רק מדרבנן אינו מועיל תי' זה דשפיר צריך קרא דאינו יוצא במצה של טבל דמה"ת אין כאן מהב"ע

אבל בגוף הדבר אני תמה דודאי בשאר איסור הנאה שייך לומר דתוספות הנאה ג"כ אסור אבל כאן דאינו אסור רק בהנאה של כילוי מה איסור יש בתוספות הנאה כיון דגם אם אינו יוצא ואין לו תוספות הנאה ג"כ הוא מכילה ועומד וא"כ אין בתוספות הנאה הנאה של כילוי ואינו אסור בטבל וגדולה מזו פסק הרמב"ם פי"א מה' תרומות הט"ז והח"י דמותר לישראל להדליק שמן שריפה אם נעשי' צרכי כהן וצרכי ישראל כא' ע"ש. וה"ט כנ"ל כיון שמכלה אותו לצורך כהן שמותר בהנאה של כילוי אף שגם ישראל נהנה מ"מ לא נקרא הנאה של כילוי ודין זה הוא מתוספתא כמ"ש כ"מ שם

ועוד דאמרינן כריתות דף זי"ן כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש משום דמחוללת ועומדת וה"נ כיון שאכלה הר' מחוללת ועומדת וא"כ אין איסור כלל בהנאת המצוה ואפילו למ"ש תו"י בכתובות ל' דוקא התם שנגמרה כל הנאתה הוי מחוללת ועומדת אבל בלעיסה שלא נגמרה כל הנאתו לא הוי מחוללת ועומדת ע"ש. מ"מ זה דוקא בלעיסה שלא נגמרה כל הנאה שהתרומה עומד לה אבל הנאת מצוה אינה הנאה שתרומה עומד לה ודאי כיון שאכלה מקרי נגמרה כל הנאתה. ואין לחלק בין טבל לתרומה דהנאת כילוי של תרומה וטבל מחד קרא נפקי כמבואר בתוס' שבת דף כ"ו ד"ה אין ותוס' יבמות ס"ו ד"ה לא ע"ש וא"כ אין איסור בתוס' הנאה של מצוה

הן אמת דיש לחלק דדוקא אם עיקר הנאה של כילוי הי' בהיתר לכהן אז אין איסור בתוספות הנאה לישראל אבל אם גם עיקר הנאה של כילוי הי' באיסור כמו באוכל מצה של טבל אז יש איסור גם בתוס' הנאה וכעין זה מחלק המל"מ סוף פ"ג מביאת מקדש דאם תחילת ביאתו למקדש הי' באיסור אפילו בשוגג מקרי השהי' אח"כ מעשה אבל אם תחילת כניסתו הי' בהיתר לא מיחשב השהי' כמעשה וכן משמע קצת ברש"י כריתות שם ד"ה כהן שסך שכתב אלמא כיון דבטלה בהיתירא בטלה ע"ש אבל תוס' ישנים ביומא פ"א ד"ה זר כתב להדי' דאפילו נתחללה באיסור נמי מותרת אח"כ משום דמחוללת ועומדת ע"ש ולפ"ז הדבר צריך תלמוד אצלי

אך לפענ"ד נראה ליישב קושי' מהרש"א בסברא ישרה. דוקא היכא דהעבירה היתה נעשית גם בלי עשיית המצוה כגון בלולב הגזול עבירת הגזל הי' נעשה גם מבלי שנטל הלולב לצאת בו או בסוכה גזולה שכתבו תוס' דמהב"ע הוי רק מדרבנן גם אם אינו יושב בה לשם מצות סוכה עבירת הגזל נעשית אז מהב"ע רק מדרבנן ומה"ת יי"ח. אבל במצה של טבל בלי עשיית המצוה של אכילת מצה לא