בית שערים אורח חיים שסו

מעילה ואינו מתכפר בקרבן ובעולה נהי דבת מעילה היינו התוקע דעביד מעשה מביא קרבן אבל השומע אינו מביא קרבן דאין מעילה בקול רק איסור בעלמא וע"ש בכפ"ת ומשו"ה הו' מהב"ע גם בשוגג] ולפ"ז בזבחים שנזבחו לשם פסח אי נימא שחייב חטאת הרי לא הוי מהב"ע והוי טבד"מ ועשה מצוה דפטור מחטאת ואף דאי נימא דפטור הרי הו' מהב"ע והוי לא עשה מצוה וחייב חטאת כיון דאיכא למימר הכי והכי פטור מחטאת ואין להביא חולין בעזרה וכעין סברא זו כתבו תוס' ב"מ ל' בהא דעלה עלי' זכר פסולה אף כיון דפסולה לא ניחא לי' וכשירה מ"מ כיון דאם תהי' כשירה ניחא לי' פסולה ע"ש וה"נ דכוותי': [ועיין כעין סברא זו בתוס' חולין דף ק' ד"ה שאני לענין חהר"ל]

ומה שתי' הד"ג נ"י דבכל פסולי מזבח כמו רובע ונרבע וטריפה ונעבד צריכי תרי קראי לנולד פסול קודם הקדש ולנולד אחר הקדש כמבואר נדה מ"א ותמורה כ"ט א"כ במהב"ע אינו פסול רק קודם הקדש ולא במהב"ע שהוא אחר הקדש: ואיני מבין דודאי מאן דיליף מהב"ע מקרבנו י"ל כן אבל מאן דיליף מגזול דומי' דפסח ובע"מ פסול גם אם נעשה המום אחר הקדש א"כ כל הפסולי' הכתובי' בבע"מ כאלו כתובי' גבי מהב"ע ופסול גם אחר הקדש וכן כתבו תוס' בשבועות זי"ן כיון דאיתקש חיצון לפנימי הוי כמאן דכתיב אחת בגופי' דחיצון. וכן משמע במנחות כ"ז דקאמר שני שעירי יו"כ מעכבין זא"ז מדכתיב חוקה וק' הא קי"ל כר"י ביומא ס' דחוקה לא כתיב אלא על דברים הנעשי' בבגדי לבן מבפנים וא"כ תינח פנימי מעכב חיצון אבל חיצון פנימי אמאי הא בי' לא כתיב חוקה אע"כ כיון דאיתקש חיצון לפנימי הוי כמאן דכתיב חוקה בגופי' דחיצון

אבל מ"ש הד"ג דעדיין ק' ממל של ע"ש בשבת. לפענ"ד שם א"נ הו' מהב"ע ולא קיים איהו מצוה מ"מ כיון דלא בעי' רק דעביד מצוה כל דהוא כמ"ש רש"י במשנה פסחים דף ע"א ה"נ עביד מצוה כל דהוא שהתינוק נימול עכ"פ ועיין בש"ך סי' רס"ב ושאג"א סי' נ"ב

ומ"ש הד"ג נ"י על מה שדחיתי התי' דצריך קרא דאתנן לקרבן נדבה דל"ש מהב"ע והקשתי הא לכל נדר כתיב. ותי' דבנדר נמי איכא איסור אתנן רק דלנדר ל"צ קרא דבלא"ה פסול משום מהב"ע ונ"מ לנדבה ואי תקשי הו"ל למכתב לכל נדבה ג"ז ל"ק דאיצטריך ולכל נדר ולא נדור כמבואר בפסחים צ': ואני עני לא ירדתי לסוף דעתו בזה הא אי נמי הוי כתיב לכל נדבה נמי הו' דרשינן ולא נדוב למעט ממנה זונה על פסחו ואכתי לא הוי צריך למכתב לכל נדר

ושוב כתב הד"ג ליישב שיטת ראשונים דאם כבר עברה העבירה ל"ש מהב"ע והקשו עליהם מירושלמי סו"פ האורג בהוציא מצה לרה"ר וכן מן גירסת הגאונים דאתרוג של אשירה פסול משום מהב"ע ותי' דבגזל ונתיאשו בעלים אי ייאוש כדי קנה לא נשאר בחפץ רושם מן העבירה דאף שמחויב דמים מ"מ אין שיעבוד על מטלטלין רק על גופו אבל באתרוג של אשירה עדיין רושם עבירה ניכר בחפץ שהרי הוא אסור בהנאה. וכן בהוציא מצה לרה"ר עבירה שעבר כבר אפשר לעבור עוד אם יכניס מה שהוציא דהכנסה תולדה דהוצאה. [בזה אין דבריו מובנים לי היטב] ועפ"ז דחה ראי' שלי דגם בעבירת עשה שייך מהב"ע דאל"כ איך הוי גזול מהב"ע הא עבירת לא תגזול כבר עברה ולא נשאר רק עשה דוהשיב. ולהנ"ל ראי' זו ליתא דבגזילה רושם עבירת לא תגזול עדיין ניכר לפ"מ שהביא ב"י בחו"מ סוס"י צ"ו בשם סה"ת דאם יש עדים שמעות הלואה עצמן עדיין בעין או דאתי מחמתן קיים. המלוה נפרע מעבד ואשה ומזה שפט הב"ח אם יש ללוה נושי' הרבה ומא' מהם לקח סחורה בהקפה אם הסחורה בעין אין לאחרים חלק בהם ועיין טו"ז שם. א"כ ה"נ אפילו יש לגזלן נושי' הרבה מ"מ הנגזל קודם להפרע מן החפץ שגזל א"כ עדיין רושם הגזילה קיים ע"כ פסול משום מהב"ע אף לאחר שעבר אלו דבריו המתוקים מדבש. אבל אינני יודע מי הצריכו לדברי סה"ת וב"ח הלא קודם ייאוש קיימינן ופשיטא דצריך להחזיר גוף החפץ לכ"ע דוהשיב הגזילה אשר גזל כתיב. ועוד די"ל לעולם במ"ע ל"ש מהב"ע ושאני הכא דעשה דוהשיב הוא רושם מלאו דלא תגזול וא"כ הלאו לא עבר עדיין לגמרי ומשו"ה הוי מהב"ע

אמנם אני התלמיד חידשתי כן ליישב דעת ר"ת דס"ל אפילו אי ייאוש קנה מ"מ הוי מהב"ע. והקשו עליו מהא דסוכה ל"ג עבר ולקטן כשר לחכמים ואמאי הא הוי מהב"ע אע"כ דבעבירה עוברת ל"ש מהב"ע. ואמרתי עפ"י סה"ת הנ"ל דס"ל לר"ת דאף אי ייאוש קנה ודמים הוא חייב לו מ"מ הנגזל קודם לגבות מהגזילה מנושים אחרים וא"כ עדיין רושם עבירה ניכרת ולהכי חשיב מהב"ע אבל בעבר ולקטן שאין רושם עבירה ניכר כלל מודה ר"ת דל"ש מהב"ע

אך נ"ל דזה דוקא אם קני' בייאוש אבל אם קני' בשינוי מעשה ושינוי שם כיון דמחשב כדבר אחר דאפילו גזל אתנן מותר מה"ט א"כ אין לנגזל זכות יותר בו משאר נושי' וא"כ אין רושם עבירה ניכר ולא הו' מהב"ע. ובזה מיושב קושי' מהרש"א בסוכה ל' ע"ב על מ"ש רש"י וא"נ קני מהב"ע הוי והק' הנ"ל דא"כ מאי ולקנינהו בשינוי מעשה ולקנוה בשינוי שם הא מ"מ הוי מהב"ע ולפמ"ש א"ש דוקא בקונה בייאוש הוי מהב"ע ולא בקונה בשינוי שם ושינוי מעשה

ובזה אפשר לומר מה שהעלה ב"י בסי' שנ"ג בשם הראב"ד דאע"ג דייאוש ושינוי רשות קנה דמים מיהו בעי לאהדורי וכו' ותפסו עליו שבחידושי רשב"א ב"ק קי"ד העתיק בדמים בעי לאהדורי. ולפענ"ד שהב"י מפרש בדמים בעי לאהדורי לא בשביל המעות שנותן נגזל ללוקח אלא ה"פ בדמים שחייב לוקח לנגזל בעי לאהדורי גוף החפץ אם אינו נותן לו דמיו כי יש לו קנין ושיעבוד בחפץ זה אף דאין שיעבוד על מטלטלין לשאר נושי' וזה ג"כ הפי' דמים בע' לאהדורי וכל זמן שאינו מחזיר דמים נוטל החפץ. ובהכי א"ש מה שתמהו אחרונים דלפי גירסת ב"י מה הק' רשב"א מן אוונכרי הא נהי דצריך להחזיר הדמים מ"מ כיון דגוף החפץ שלו שפיר מקרי לכם. ולמ"ש ניחא עפ"י מ"ש תוס' פסחים ו' ד"ה התם דמקבל נכסי צאן ברזל מן הנכרים כיון שמתחילה היתה הבהמה של נכרי וכיון דאי בעי זוזי ולא משכח שקיל בהמה לא נפקי' מרשותי' ע"ש. וה"נ כיון שמתחילה היתה של נגזל ודמים בעי לאהדורי ואי לא משכח דמי שקיל גזילה א"כ לא נפיק מרשות נגזל ושפיר הק' רשב"א איך יוצא בו לוקח הא לא הוי לכם

וביישוב קושי' הנ"ל מעבר ולקטן נ"ל לחלק עוד דדוקא אם הוית המצוה הוא בעבירה מקרי מהב"ע אבל בעבר ולקטן הוית ההדס אינו בעבירה רק מניעת והעדר הפסול הוא בעבירה שביטל הפסול ולקט הענבים בעבירה לא מקרי מהב"ע. וכעין זה כתב הרא"ש בה' מקוואות סי' י"א דאם מעמיד הזחילה בדבר המקבל טומאה לא מפסיל משום הויתו ע"י טהרה בעינן כיון שרק מונע הפסול ע"י טומאה שפיר מקרי הויתו ע"י טהרה

ועל דבר הקושי' מירושלמי פי"ג דשבת ה"ג בהוצאת מצה לרה"ר הי' נ"ל פשוט לפמ"ש תוס' כריתות י"ד אהא אף אם הי' שבת והוציאו בפיו וא"ת מה שייך זה לענין אכילה. ותי' דה"פ והוציאו בפיו שהניחו בפיו ברה"י והוציאו ברה"ר מחייב משום הוצאה דבליעתו היא הנחתו וכו' ובכה"ג מיירי ירושלמי וא"כ עבירת הוצאה הוא בשעת קיום המצוה ולהכי הוצרך לשנויי דאין המצוה בא ע"י עבירה וא"ש. ולא ישים עיניו הבדולחים על דברי ויכבדינו בקרוב בתשובתו הרמתה. ויאיר עיני בתורתו של ר' מאיר נ"י

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שמ"ט עוד להגאון הנ"ל נר"ו

שיל"ת יום ה' חקת התורה

ידיו גלילי זהב מלאים זיו ומפקים נוגה האירו עיני והבריקו בזמנו. ויען יש לי לדון ולפלפל בדבריו. אמרתי ארוצה עד הד"ג ואציע לפניו. למען ישמחנו עוד בדבש ונופת צוף אמריו. ואשתה בצמא את דבריו

ועתה אבא על סדר דבריו מ"ש על מה שהקשיתי אהא דאמרינן בפסחים צ' לכל נדר פרט לנדור וכו' בממנה זונה על פסחו ואמאי כשר הא הוי מהב"ע ובזה לא שייכי תירוצי' דהד"ג דבעוף ל"ש מהב"ע ובנדבה ל"ש מהב"ע. ותי' דלגבי נותן אתנן ל"ש מהב"ע דהא פסח בהמה וקרבן חובה וכשר לאחרים לא לנותן וע"כ כתב דמשכחת שממנה א' על פסחו ואומר אני ממנה אותך על פסחי שתלין שפחתך אצל עבדי דבעלמא אתנן הוא ובהקדש אין איסור אתנן חל וא"ת אכתי הוי מהב"ע משום דעובר על לפ"ע. ז"א דישראל העובר במזיד ליכא לפ"ע כמ"ש ש"ך ודג"מ יו"ד סי' קנ"א ועוד בגוני אחריני באומרת תן טלה זה לפלוני ואבעל לך דהוי אתנן מדין ערב והמקבל לא ידע ולא עביד כלום. ואני תמה מלבד שלשון הגמ' בממנה זונה על פסחו לא משמע הכי אבל הלא קושיתי הי' לשיטת הסוברי' דגם לאחרים הוי מהב"ע וא"כ גם בכה"ג הוי מהב"ע. ואולי יאמר דוקא אם שייך מהב"ע לעובר העבירה אז לאחרים נמי הוי מהב"ע אבל היכא דל"ש מהב"ע לעושה עבירה רק לאחרים בזה כ"ע מודים דלאסרים לא הוי מהב"ע אבל דוחק הוא לחדש כן

ועוד דאכתי תקשי לשמעון בן טרפון שבועות דקאמר אזהרה לעוקב אחר הנואף מנין שנאמר לא תנאף לא תנאוף א"כ במלין שפחתו אצל עבדו של חבירו המקבל האתנן גופא עובר עבירה של לא תנאף ולא משום לפ"ע

ועוד דבלא"ה עובר עבירה משום לפ"ע ומה שהביא מדברי הש"ך ודג"מ הם לא כתבו רק במקום דל"ש לפ"ע שיכולי' לקנות במק"א ולא הוי כמו תרי עברי דנהרא וליכא רק משום מסייע ידי ע"ע ובזה כתבו דאם הוא שוגג מחויבי' להפרישו כמו קטן או"נ ובמזיד אין מצווין להפרישו אבל ליספי לי' בידים במקום דהוי כתרי עברי דנהרא ודאי עובר משום לפ"ע אפילו בגדול העובר במזיד. וראי' לזה מתוס' ב"מ דף יו"ד ע"ב שהקשו בכהן דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה אע"ג דעובר משום לפ"ע וכו' ומאי קושי' הא התם מיירי במזיד דאם המשלח שוגג ל"ש לומר כיון דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו