בית שערים אורח חיים שסה

דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו. ולפמ"ש א"ש דלא צריך קרא רק בכה"ד דבלא"ה ת"ל משום מהב"ע כקושי' הנ"ל

ומ"ש עוד ליישב קושיתי דנ"מ בא' שקידש אשה על תנאי וקודם שקיימה התנאי בא עלי' איש אחר ונתן לה אתנן ואח"כ קיימה התנאי והוי א"א למפרע והוי אתנן דדוקא אם הטלה אינו מבורר בשעת ביאה כתבו תוס' דאינו אתנן אפילו למאן דאית לי' ברירה אבל כאן הטלה מבורר רק האיסור אינו מבורר שפיר הוי אתנן. אבל משום מהב"ע ליכא דגם אם לא היתה מקיימה התנאי ולא הי' עבירה ג"כ האתנן שלה. ולפענ"ד דוקא בלולב של אשירה ושל עיה"נ דאין העבירה מסייעת כלל לעשיית המצוה וכן בהוציא מצה לרה"ר שבירושלמי פי"ג דשבת ה"ג שאין הוצאה מסייעת כלל לצאת י"ח מצה בזה שפיר כתבו תוס' וירושלמי דלא הוי מהב"ע אבל כאן נהי שהי' הטלה שלה גם אם לא קיימה התנאי ובלא עבירה מ"מ עכשיו שקיימה התנאי הוברר שקנתה אותו בעבירה והעבירה מסייעת למצוה שפיר הוי מהב"ע כמו גזול ביו"ט שני דאף שהי' אפשר לו לעשות המצוה בלי עבירה ע"י שאלה מ"מ עכשיו שעשה ע"י גזילה והמצוה מסייעת לעבירה הוי מהב"ע לר"י ר"פ לולב הגזול ואפילו לרשב"ג אינו יוצא רק משום דבמצוה דרבנן ל"ש מהב"ע כמ"ש תוס' שם בסוכה אבל במצוה דאורייתא כה"ג שפיר הוי, מהב"ע כיון שעכשיו עבירה מסייעת למצוה ועיין פנ"י שם. הארכתי קצת במה שיש לפלפל ולסלסל בדבריו הנעימים. באהבת תמים. והד"ג אבי החכמים. ישים על דברי עיניו הבדולחים. ויערב עלי כעונת מחים. כנפש הכורע בברוך

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שמ"ח עוד להגאון הנ"ל נר"ו

שיל"ת אור ליום ג' ז' דחנוכה

כצאת השמש בגבורתו. הופיע עלי וזרח אור תורתו. בהלו נרו עלי ראשי בידים שניות מדברי סופרים באהבה וחיבה יתירה ותלאות רבות סגרו בעדי מליהנות מזיו חכמתו פה מפיק מרגליות עד היום. ואבא היום על העיון להציע לפניו מה שיש לי לדון בדבריו הנעימים למען אשמע דברי פי חכם חן ואוסיף לקח

ראשית דבר כתב הדגנ"י דאף אי לוקין על מהב"ע כמו בבע"מ מ"מ זה דוקא בבהמה דמום פוסל בה אבל בעוף דאין תמות בעופות ה"ה דמהב"ע אינו פוסל ללקות עליו דא"א למילף מגזול דומי' דפסח רק מקרבנו ולא הגזול וא"כ נ"מ באתנן עוף דמשום אתנן לוקין ומשום מהב"ע אין לוקין. ולי אני עני יש לדון בזה חדא דמהב"ע איתקש לפסח דבהמה וכמו פסח דבהמה לוקין ה"נ מהב"ע בכ"מ אפילו בעוף וכעין זה כתב רשב"א בקידושין ס"ד דאף דילפינן דבר שבערוה מממון ובממון מהני הודאת בע"ד מ"מ בדשב"ע לא מהני דדשב"ע איתקש לממון שיש בו הכחשה. וה"נ אני אומר דמהב"ע איתקש לבע"מ דבהמה ולא לבע"מ דעוף ולכן גם בעוף לוקין על מהב"ע. ועוד הא מחוסר אבר פסול גם בעוף וא"כ היינו בע"מ דידי' דלוקין עליו וה"נ מהב"ע איתקש למום דפוסל בעוף דהיינו מחוסר אבר ועיין בלשון הרמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח שכתב דאין מום פוסל בעוף בד"א במומין קטנים וכו' משמע דמחוסר אבר נמי מום מקרי אלא שהוא מום גדול

ועוד דגוף התי' אינו מספיק רק למאי שהקשתי ל"ל קרא באתנן אבל אכתי תקשי הא דאמרינן בתמורה כ"ט זונה ולא זונה דאם היא נתנה אתנן לבועל כשר להקרבה וכן פסק הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח ואמאי כשר הא הוי מהב"ע. ועוד הא דאמרינן בפסחים דף צ' לכל נדר פרט לנדור וכו' בממנה זונה על פסחו ואמאי כשר כיון שחלק א' מהמנויים פסול משום מהב"ע. ובזה אינו מספיק ג"כ מה שתי' הד"ג דנ"מ דמשום מהב"ע אינו פסול להבועל דהרי בהני גוני כשר גם למקבל האתנן. וגם מה שתי' דבמצות רשות וקרבן נדבה ל"ש מהב"ע אינו מספיק דהרי פסח קרבן חובה הוא

ועל מ"ש בדעת הרמב"ם דפוסל ערלה וכה"כ לנסכים משום מהב"ע ולא משום ממשקה ישראל דנ"מ לענין מלקות השיב דע"כ הרמב"ם לא ס"ל כרמב"ן דמהב"ע שווה לבע"מ דבבע"מ שקדם מומו להקדישו אין קדוה"ג חלה עליו אפילו לענין גיזה ועבודה כמבואר בבכורות י"ד ובחולין ק"ל וברמב"ם פ"א ממעילה ה"ט וא"כ ה"ה מהב"ע והרי הרמב"ם כתב שם דקדוה"ג חלה על הנסכים. ואני בעניותי אינני יודע אנא מוזכר שם ברמב"ם דקדשי קדוה"ג דילמא רק קדושת דמים כמו בע"מ והרי זה לשון הרמב"ם שם ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראוי' לקרבן אבל נתקדשו להפסל ויהי' כקדשים שנפסלו וא"כ אפשר דלא קדשי רק קדושת דמים. וכ"ת א' קדושת דמים מאי למימרא. ז"א דהרי דין זה נובע מתוספתא ספ"ח דמנחות ושם מטעם כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אתי עלה דילפינן במנחות פ"ג מחטאת דכתיב אשר לו ולא משל מעשר ועיין בטו"א חגיגה ח' דזה דוקא למ"ד מע"ש ממון גבוה ואפילו למ"ש רש"י חולין דף כ"ב דגם למ"ד ממון הדיוט דרשינן מאשר לו יתירה מ"מ הילפותא הוא משום דאינו שלו גמור שיש בו צד גבוה וכמ"ש הרמב"ם ספט"ז ממעה"ק שאין הנסכים באי' לעולם אלא מן החולין לפי שנאמר בהן והקריב המקריב את קרבנו עד שיהי' משלו ולא יהי' בהם צד לגבוה כלל ע"ש. וא"כ הו"א דא"י להקדיש כלל כיון דאית בי' צד לגבוה קמ"ל דיכול להקדיש כיון דעיקר שלו ועיקר הרבותא ברמב"ם משום טבל ומדומע וגם בערלה. וכה"כ הו"א כיון דאיסורי הנאה נינהו לא מחשב כשלו ואינו יכול להקדיש קמ"ל דהקדש חל עליהם אבל לעולם דלא הו' רק קדושת דמים ועיין בכ"מ ולפ"מ שם

ועוד פלא בעיני דלענין מה קדשי קדוה"ג דבשלמא ברובע ונרבע וכדומה שייך לומר דחל עליהם קדוה"ג שאין נפדי' בלא מום ולענין גיזה ועבודה אפילו אחר שנפדו ועיין ברמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח ה"י אבל מנחות ונסכים קודם שקדשו בכלי יש להם פדיון כדאיתא במנחות ק' ע"ב ופרש"י משום דלא קדשי קדוה"ג רק קדושת דמים וכן פסק הרמב"ם פ"ו מאיסורי מזבח ואף דפסקי' דטהורי' אין נפדי' מ"מ כיון דשמאי' נפדי' אפילו נטמאו אחר הקדשן מכ"ש הכא דפסולי' קודם הקדש דאפילו עוף שאין לו פדיון בנפסל אחר הקדש כדאמרינן התם מ"מ בלא חזי להקרבה בשעת הקדש יש לו פדיון כמ"ש רש"י בכריתות כ"ח דלא חל עליו קדושת מזבח ומכ"ש כאן במנחות ונסכים שאפילו נטמאו אחר הקדש יש להם פדיון ודאי דכשפסולין בשעת הקדש שיש להם פדיון ואינם רק קדושת דמים וכן פרש"י בשבועות דף יו"ד דמנחות מועלין בהם משהוקדשו דקדושת דמים בת מעילה וא"כ אין כאן קדוה"ג. ואי כונתו דאחר שהוקדשו בכלי הוי קדוה"ג ולא ליקרב רק ליפסל כדאמרינן במנחות ז' ועיין זבחים פ"ז וברמב"ם פ"ג מפסוהמ"ק הח"י והי"ט מ"מ נראה דכל זה היכי דפסולו בקודש לדעת רש"י אחר שהוקדש ולתוס' אחר שנתקדש בכלי עיין זבחים ס"ח ודף פ"ד אבל בפסול שהוא קודם שהוקדש אין המזבח וכלי שרת מקדשין כלל קדוה"ג כמבואר בזבחים פ"ד ואף דהתם קאי לענין אם עלה לא ירד מ"מ פשוט דגם לענין ליפסל אינו מקדש רק בראוי לו עכ"פ אבל בפסול שקודם הקדש דלא הי' ראוי' למזבח וכ"ש מעולם ודאי אינו מקדש אפילו ליפסל ולכן דברי הד"ג נפלאים ממני בזה. ואמת כי לשון הרמב"ם אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו משמע קצת דקדשי קדוה"ג ליפסל אבל מ"מ אני נבוך בזה כנ"ל וגם אינו מזכיר ואם נתקדשו בכלי נתקדשו להפסל וקודם שנתקדשו בכלי ודאי אין כאן קדוה"ג

ואמנם כ"ז להבין דעת קדושים מר ניהו רבי אבל בלא"ה ליתא למ"ש שהרי פסק הרמב"ם פ"ו מאיסורי מזבח ה"ג דבמנחות ונסכים אפילו בבע"מ אינו לוקה והוא מגמ' מנחות פ"ז דקאי בתיקו וא"כ גם במהב"ע אין לוקין עליהם ואפילו למש"ל דבעוף לוקין על מהב"ע היינו משום דשם אין מום פוסל כלל ומהב"ע פסול לכן למום דבהמה מדמינן לה אבל במנחות ונסכים דמום פוסל מדכתיב תמימי' במנחות פ"ז ואפ"ה אינו לוקה א"כ מהב"ע דידי' לבע"מ דידי' מדמינן לה ואינו לוקה ולא לבע"מ דבהמה וצ"ע. ואולי מ"מ נ"מ לענין מכות מרדות דלוקין בבע"מ במנחות ונסכים וא"כ ת"ה במהב"ע אבל משום ממשקה ישראל אפילו מכות מרדות ליכא. ובזה יש לקיים דבריי במקצת

ועל דבר הקושי' מכל הזבחים שנזבחו לשם פסח דפטור לר"י מחטאת משום טבד"מ ועשה מצוה והא הוי מהב"ע. הנה הרע"ב רפ"ק דשבת כתב דלהכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר דאגב אורחי' קמ"ל דמהב"ע אסורה וחייבין עלי' וכתב התוי"ט ואפילו לר"י דפי"ט דמכלתין משנה ד' ולר"י דסוכה פ"ג מי"ד דהלכתא כוותיהו דלא ניתנה שבת לדחות אצל מצות צדקה כלל משא"כ במילה ולולב שניתן לדחות וכו' [והנה מ"ש גבי לולב דניתן שבת לדחות אינני מובן ואולי יש בידו להורני כוונתו] ועכ"פ כשאני לעצמי למדתי מזה דאף אי אמרינן בשוגג נמי הוי מהב"ע כדמוכח בר"ה כ"ח הגם דלפענ"ד לא מוכח משם דשאני התם דאפשר לתקן האיסור. אך לו יהיבנא דאפילו א"א לתקן האיסור מ"מ הוי מהב"ע גם בשוגג אבל היינו דוקא היכי דאינו טבד"מ ואינו טרוד טרדא דמצוה כמו התם בר"ה דלגבי שופר של הקדש לא הי' טרוד ודמי להאי דסוכה מ"ב שהביאו מלשכה שאינן מבוקרין ע"ש אבל בשוגג שטבד"מ וטריד טרדא דמצוה אי עביד מצוה כיון ששגג ברשות מצוה באמת לא מקרי מהב"ע ועביד מצוה ושפיר פוטר ר"י מחטאת ולדעת תוי"ט דבעינן נמי ניתן שבת לדחות ודאי לק"מ דהתם כיון שניתן שבת לדחות לגבי פסח בכה"ג לא מקרי מהב"ע בשוגג משא"כ שם בר"ה לא ניתן איסור מעילה לדחות לגבי שופר

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש למ"ש בחידושי רמב"ן לשבת ד' אהא דפריך וכי אומרין לאדם חטא וכו' והקשו מהאי דעירובין דאמרינן חטא כדי דלא לעביד ע"ה איסורא רבא. ותי' דשאני הדביק פת בתנור בשוגג דלאו איסור הוא שאפשר להתכפר בחטאת ואין רדייתה אלא זכות לו שיפטר מקרבן ע"ש. מבואר דהיכי דמתכפר בחטאת אין כאן איסור כלל. ולפ"ז יש לחדש דהיכי דעשה מהב"ע בשוגג שחייב עלי' חטאת ומביא חטאת שפיר קיים מצוה ולא הוי מהב"ע דאין כאן עבירה כלל. [והאי דירושלמי בקורע בשבת והוציא מצה לר"ה בשבת מיירי במזיד והאי דר"ה כ"ח בשלמים לאו בת