בית שערים אורח חיים שסג

דינו כבעל מום ובבעל מום שפיר יש כמה מלקות בהקרבתו כמ"ש רמב"ם פ"א מאיסורי מזבח וא"כ משום מהב"ע נמי איכא מלקות אף דבשאר פסולי' אין לוקין. וכן נראה מדברי חי' רמב"ן גיטין נ"ה דאי פסול לאחר ייאוש אי ייאוש לא קני מקרא דקרבנו הו"ל כמו שנשחטו שלא לשם בעלים דכשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה אבל כי משוי לי' לפסח דינו שאם עלה ירד משום מהב"ע ע"ש. מוכח דמהב"ע שווה לגמרי לבע"מ וא"כ איכא נמי מלקות

ובהכי ניחא לי מ"ש הרמב"ם פ"ה מאי' מזבח ה"ט. אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וכו' ואצ"ל מערלה וכה"כ מפני שהוא מהב"ע. ולכאורה תמוה מה תוספות איסור יש במהב"ע יותר ממאי דבעינן מן המותר לישראל. ולפמ"ש א"ש דבשביל איסור לישראל אין בו מלקות כמו בכל הפסולי' ומשום מהב"ע מלקות נמי איכא

ולולי דברי רמב"ן הי' נ"ל דאם הוא רק משום מהב"ע נמי אין הקרבן פסול אלא כיון שהוא בעבירה הוא לא קיים מצוה ואינו עולה לבעלים לרצון אבל הקרבן כשר דלא לגמרי מדמי' לי' לפסח ועיין תוס' ב"ק ס"ז ע"ב ד"ה אף ורשב"א שם וסוגי' דגיטין נ"ה דמוכח דהקרבן פסול מה"ת למ"ד ייאוש כדי לא קני היינו בחטאת דפסול שלא לשם בעלים. וזה נראה דעת הרמב"ם פ"ה מאי' מזבח ה"ז הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו וכו' ואצ"ל שאינו מתקבל. והיינו קודם ייאוש הקרבן פסול דהוי חולין בעזרה. ואם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר. ואף דפסק פ"ה מגניבה דייאוש כדי לא קני. מ"מ כאן הוי ייאוש ושינוי שם או שינוי רשות וקני רק דהוי מהב"ע ולכן הקרבן כשר רק דאינו מתקבל לבעלים וכנ"ל וע"ז אמר. – ואפילו הי' חטאת – דאם אינו עולה לבעלים משום מהב"ע ממילא פסול מ"מ כשר מדרבנן משום – שהכהנים אוכלין את בשרה ושייך שלא יהי' כהנים עצבי'. – ומפני תקנת המזבח וכו' – שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות אינו מכפר בנודעה לרבים ולא חשו לשלא יהי' הכהנים עצבי'. ובזה מסולקי' קושי' הראב"ד וכ"מ שם. ולפ"ז לק"מ קושי' שלי דצריך קרא באתנן דהקרבן פסול כמבואר ברמב"ם פ"ד מאי' מזבח משא"כ משום מהב"ע אין הקרבן פסול

ובזה מיושב ג"כ מה שנתקשה הדגנ"י בהא דביצה כ' בעבר ושחט הא הוי מהב"ע והקרבן פסול. ולפמ"ש ז"א דמשום מהב"ע אין הקרבן נפסל אלא שהוא לא קיים מצוה. וכן בהא דפסחים ע"א בשאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח דפוטר ר"י משום טבד"מ ועשה מצוה א"ש כיון דמשום מהב"ע אין הקרבן פסול שפיר מקרי עביד מצוה דהא אפילו בא על יבמתו נדה מקרי עביד מצוה אף דודאי הוא לא קיים מצוה דהוי מהב"ע מ"מ כיון דאהני מעשיו וקנאה מקרי עביד מצוה ועיין בלח"מ פ"ב משגגות

ושוב כתב עמ"ש דלשיטות הסוברים דלאחרי' לא הוי מהב"ע א"ש אבל לפוסקי' דס"ל דגם לאחרים הוי מהב"ע קשי' לפי מה שביאר ענין מהב"ע דאם נטל אתרוג גזול כיון דאם לא גזל לא הי' לו אתרוג חשבינן כאלו לא גזל ולא נטל וה"נ בנ"ד אם לא נבעלת לו לא קנתה השה חשבינן לי' כאלו לא נעשה עבירה של ביאה ולא קנתה השה וממילא פסול להקרבה דאינה שלה. ולפ"ז אם מכרה השה לבועל הוא יכול להקריב משום מהב"ע אפילו לסוברים דגם לאחרים הוי מהב"ע ממנ"פ אם חושבי' הבעילה הרי הוא שלה ואם אין חושבי' הרי הוא שלו. ואני תמה על הסבר זה הרי תוס' וראשונים הקשו בסוכה ט' ל"ל לך בסוכה למעוטי גזולה ת"ל משום מהב"ע ואי נימא דמצד מהב"ע חשיב רק כאלו לא גזל מה בכך הא יוצא גם בסוכת חבירו דיוצאין בשאולה. וכן לולב הגזול ביו"ט ש' דכשר בשאול ופסול בגזול משום מהב"ע. ומה בכך דחשיב כאלו לא גזל

ומה שחידש הדגנ"י דלא אמרינן מהב"ע אלא במצוה המוטלת עליו כגון אתרוג דאי אמרינן דלא יצא צריך אתרוג אחר לצאת בו והוא לחובת בעל העבירה. וכן בקרבן שהוא מחויב כגון חטאת ואשם או שאמר הרי עלי שצריך להביא קרבן אחר. אבל בקרבן נדבה בהרי זו אם הקרבן פסול אינו מחויב להביא קרבן אחר א"כ אם פוסלי' הקרבן הוי חובה להקדש ולא לדידי' ל"ש מהב"ע וא"כ צריך קרא באתנן דפסול לקרבן נדבה. והנה אני מצאתי ראי' מפורשת נגד סברתו בתוס' ב"ב דף כ"ו דאמר עולא אילן הסמוך למיצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורי'. ופי' ר"ח משום דאין מביאין גזל ע"ג המזבח שנאמר אני ד' שונא גזל בעולה וכתיב והבאתם את הגזול וכו' והרי כאן לא יביא ביכורי' אחרים תחתיהם דלא רמי' עלי' להביא רק מאלו ואפי"ה אית בי' משום מהב"ע

ואולי יש לחלק דשאני הכא שברצונו לא הי' מביא רק דרחמנא חייבי' ורחמנא לא חייבי' היכא שצריך להביא דוקא מן הגזל ובזה שייך קרא דשונא גזל בעולה משא"כ בקרבן נדבה הוא קיבל על עצמו. ואפשר דמשו"ה איצטריך תרי קראי בסוכה ל' והבאתם את הגזול ושונא גזל בעולה. אך שוב מצאתי בש"ס תמורה י"ג ע"ב עולת נדבה נמי כיון דקבלי' עלי' עבדה תמורה הי' והוי כמו דבר הבא בחובה ע"ש

ועוד מטיבותא דמו"ר קאמינא הא מקרא מלא הוא לא תביא אתנן וכו' לכל נדר ונדר היינו הרי עלי דמחויב באחריות וא"כ ת"ל משום מהב"ע ודוחק לאוקמא דוקא באומר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה כדאמרינן בר"ה וי"ו דלמאי נ"מ כתבה תורה לכל נדר ונצרך לאוקמא בכה"ג דוקא. ואין לומר דגם בנדר ל"ש מהב"ע דאינה חיובית ואין הפסול לחובתו דהא יכול לישאל על נדרו. ודלא כמ"ש הד"ג דגם נדר הוי כחטאת ואשם. ושפיר כתיב לכל נדר. דזה א"א למען דיליף מהב"ע מקרבנו ולא הגזול דייאוש לא קני ופסול משום מהב"ע וכמ"ש תוס' ב"ק והא האי קרא בנונ"ד כתיב כמו בחולין דף וי"ו וברש"י שם וע"כ דבנדרים שייך עכ"פ מהב"ע וא"כ קשי' ל"ל קרא דאתנן פסול לכל נדר

ועוד מ"ש הד"ג דבקרבן נדבה אינו לחובתו כיון שאינו מחויב להביא קרבן אחר תמוה דהלא חזינן דכהן שמפגל אפילו קרבן נדבה במזיד חייב לשלם וע"כ אינו משלם להקדש דמזיק הקדש פטור רק משלם לבעלים וכמ"ש רש"י גיטין נ"ג וא"נ נדבה היא קשה בעינו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורן הי' מבקש ע"ש. וא"כ ודאי הוא לחובתו אם הקרבן נפסל

ומה שהתפלא בביצה דף כ' בעבר ושחט נונ"ד ביו"ט הא הוי מהב"ע והקרבן פסול. לפענ"ד לא אמרינן מהב"ע רק לענין דלא קיים המצוה אבל להוסיף לו חטא על פשע שיהי' עובר עוד עבירה בשביל שעבר עבירה אחת לא אמרינן דל"ש הלעיטהו לרשע כיון דלמצוה נתכווין וכ"ש אם הי' שוגג וא"כ בעבר ושחט אי נימא שהקרבן נפסל יהי' עוד עבירה נוספות שהביא קדשים לבית הפסול בזה לא אמרינן כלל דין מהב"ע משא"כ בקרבן גזול כבר הי' פסול משום גזול קודם שעשה המצוה ואינו מביא קדשים לבית הפסול

ועוד נ"ל לחלק דודאי משום מהב"ע אין הקרבן נפסל אלא שהמצוה אינה מצוה ולפ"ז קרבן גזול אפילו לרמב"ן הנ"ל דפסול לגמרי משום מהב"ע היינו משום דכל מצוה שעושה שחיטה וקבלה וזריקה והקטרה הכל הוא בעבירה שהוא גזול ואף דכבר קני' בשחיטה בשינוי מעשה מ"מ הא לר"ת קיימי' דגם אחר הקנין מקרי מהב"ע. ואפילו למ"ש מהרש"א סוכה דאחר שני קנינים לא הוי מהב"ע היינו אם השני קנינים הם קודם המצוה אבל כאן שהוא אחר ההקדש שפיר הוי מהב"ע. וכיון שכל העבודות הם בגזול ובעבירה ואינם מצוה משום מהב"ע שפיר הוי דומי' דפסח דפסול לגמרי אבל בעבר ושחט נדונ"ד ביו"ט נהי שהשחיטה הי' בעבירה ואינה מצוה מ"מ אין הקרבן נפסל ושאר עבודת שהם בהיתר שפיר כשרים. ובזה א"ש נמי מה שהק' בפסחים ע"א גבי טבד"מ

ומה שחקר אם בעבירת עשה שייך מהב"ע. לפענ"ד למ"ש בהך דענביו מרובי' מעליו אם מיעטן ביו"ט כשר ולא הוי מהב"ע משום דהעבירה כבר עברה בשעת עשיית המצוה. א"כ ממקומו הוא מוכרע דהא בלולב הגזול ג"כ עבירת לא תגזול כבר עברה בשעת נטילה ואין כאן רק ביטל מ"ע דוהשיב את הגזילה ומ"מ מקרי מהב"ע

וגם על מה שתמה הדגנ"י למ"ש רשב"א נדרים ט"ו דאם אפשר לקיים המצוה בהיתר וקיימה באיסור ל"ש מללה"נ א"כ סוגי' דר"ה כ"ח ע"כ מיירי באין לו שופר אחר וא"כ נימא עדל"ת. ולפענ"ד נראה דבר חדש דאינו מחויב כלל לקיים מ"ע אלא בגופו ובממונו אבל בממון של אחר או של הקדש אינו מחויב לקיים כלל וממילא ל"ש בזה עדל"ת דאין כאן חיוב עשה כלל. ועיין ב"ק קי"ז ע"ב דאפילו מציל חיי עצמו או חיי חבירו בממון של חבירו חייב לשלם אף דמחויב לקיים עשה של וחי בהם ול"ת של לא תעמוד על דם ריעיך ואין לך דבר שעומד בפני פ"נ מ"מ אינו מחויב להציל בממון חבירו דאל"כ אמאי חייב. ועוד אולי הרשב"א לא קאמר אלא במיתהני בהדי מצוה דאז אם אי אפשר באחר שרי אבל באפשר באחר אסור אבל היכא דליכא הנאת הגוף בהדי מצוה מודה רשב"א דאפילו אפשר באחר שייך מללה"נ ושפיר מיירי בר"ה אפילו איכא שופר אחר. ובזה מיושב גם קושי' השני' בשופר של ע"ז

ומה שתי' על קושי' זו דאין עדל"ת שבמקדש. פלא בעיני וכ' מעילה ל"ת שבמקדש הוא הלא גם בקדושת דמים יש מעילה ואין עדל"ת שבמקדש ילפינן מועצם לא תשברו בו בזבחים צ"ז שהוא בקרבנות דוקא. ועוד לדעת מהרי"ק שורש קל"ט וטו"א ר"ה כ"ח הכל תלוי אם העשה הוא עשה שבמקדש וכאן העשה הוא עשה שחוץ למקדש. ויש לדחות דמהרי"ק לא קאמר אלא דגם עשה שבמקדש לא דחי ל"ת אפילו חוץ למקדש אבל אה"נ מודה דעשה שחוץ למקדש לא דחי ל"ת שבמקדש

אבל מה שהביא מחולין פ"ד ע"ב דרש רב עינא השוחט לחולה בשבת חייב לכסות ומשמע הא בעבר ושחט אינו חייב לכסות משום מהב"ע אף דהוא לזכותו דהא אינו חייב לכסות עוד דודאי אינו מחויב לשחוט עוף אחר לקיים מצות כיסו' ואפ"ה אמרינן בי' מהב"ע וה"ה בקרבן הבא בנדבה. אינני מבין דבריו. חדא מ"ש דמשמע מדיוקא דבעבר ושחט אינו חייב לכסות הא בהדי' מוקמי' התם ברייתא דאינו חייב לכסות בעבר ושחט. וגם מ"ש שהוא לזכותו דאינו מחויב