בית שערים אורח חיים שנג

ד"ת לגמרי אבל אם עדיין נשאר ד"ת במקצת שפיר יכולין חכמים לבטל במקצת כמו תק"ש בשבת משום דעדיין נשאר ד"ת בר"ה שחל להיות בחול כמבואר בדבריו בהל' ר"ה. ולפ"ז כיון דמסקי' התם ביומא דכה"ג ביו"כ מקריב אונן אפילו מדרבנן א"כ מתקיימי' ד"ת במקצת שפיר יכולין חכמים לאסור אפילו בדבר שהיתה מפורש בו בתורה

ועוד נ"ל דבר חדש לפמ"ש מג"א סי' תרי"ב סק"ו דהא דכה"ג לר"י אינו מקריב אונן דילמא אתי למיכל אין הפי' יען שיהי' טרוד משתלי ואתי למיכל אלא דחיישי' שיטעה בדין כמו שמותר להקריב אונן כן מותר לאכול אונן ע"ש. [ע"ל סי' קפ"א וקפ"ב] ולפ"ז י"ל דע"כ לא חידש הטו"ז דבדבר שהיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור אלא בדבר שאסרו חכמים משום שמא ישכח כמו בשמא יתקן כלי שיר או שמא יעבירנו או איסור סחורה בחלב דילמא אתי למיכל דהחשש דמחמת טרדא ישכח וכיון שהתורה גילתה בפירוש שלא חשה לזה גם חכמים אין להם לחוש ולגזור דהא שכחה מתוך טרדא הי' שייך גם בזמן מ"ת שהוא בטבע בנ"א אבל היכא שגזירת חכמים הוא משום שמא יטעה בדין י"ל דגם בדבר המפורש בתורה ג"כ יכולי' לאסור דהא דלא חשה התורה היינו משום דאז הי' הכל בקיאי' ולא הי' חשש טעות בדין אבל אח"כ נשתנה הדבר ונתקלקלו הדורות ואינן בני תורה שפיר יש לחוש שיטעו בדין וא"ש

ושלישית נ"ל ביישוב סתירת התוס' דבאמת ק"ל למאי דהוי ס"ל לר' יוסף מעיקרא דגדול אינו מצווה ועושה ממצוה ועושה א"כ איך אנו מברכי' כלל על המצות וצונו הלא במה שצונו גרועי גרעי' לשמירת המצות ואיך שייך לברך ולהלל ע"ז אם הי' טוב יותר שלא ציונו

ועלה בדעתי דנהי דגדול אינו מצווה ועושה היינו רק סומא אליבא דר"י או נשים במ"ע שהז"ג דכיון דציוה הקב"ה מצות לאנשים פקחים יודעי' גם סומי' ונשי' כדת מה לעשות אבל אם לא הי' הקב"ה מצווה כלל א"כ לא היו יודעי' כלל מה לעשות ושפיר מברכי' וצונו שע"י הציווי יודע מה הוא מצוה ומה יעשה. וגם האינו מצווה יכול לברך ע"ז דע"י ציווי המצוה יודע גם הוא כדת מה לעשות

אבל לא הונח לי בזה דמצאתי בשמ"ק ב"ק פ"ז גדול המצווה ועושה מפרש ר"ת דוקא בדברי' שאם לא נכתבו ראוי' להכתב כגון ז' מצות דב"נ ע"ש ומה דק' ע"ז יבואר להלן אי"ה. מבואר דהא דס"ל לר"י מעיקרא גדול אינו מצווה ועושה היינו במצות שאם לא נכתבו ראוי' להכתב ובזה שפיר היו יודעי' בלי ציווי וא"כ אין בציווי רק הפסד ואיך מברכי' ע"ז וצונו. והי' אפשר לומר דודאי לפי המסקנא בכל מצות עדיף מצווה ועושה וכונת ר"ת רק דמזה מוכח דגדול מצווה ועושה מדציותה תורה גם במצות שהיינו יודעי' מעצמינו ע"כ משום דמצווה ועושה עדיף. ומעיקרא שמח ר"י משום דס"ל במצות שאין יודעי' מעצמם אינו מצווה עדיף. ובזה שפיר י"ל דמברכי' וצונו משום דבלא ציווי לא היינו יודעי' שהוא מצוה וכנ"ל אבל אין לשונו סובל פי' זה

ומכ"ש דקשה טפי לשיטת הגאון שהביא ש"מ שם דהא דגדול מצווה ועושה היינו לפ' שאין לו ליכנס באומנות שאינו שלו ונראה כאלו יורד לאומנות חבירו ע"ש א"כ זה שייך רק בסומא ונשים דכיון שציוה תורה לאנשי' פקחים ולא להם. היינו כיורד לאומנות חבירו אבל אם לא הי' ציווי כלל ל"ש סברא זו דיורד לאומנות חבירו וא"כ נשאר הסברא דגדול אינו מצווה ועושה ותקשי אפילו למסקנא איך מברכי' וצונו כיון שהוא גריעותא. מיהו בזה י"ל דלא ס"ל כר"ת הנ"ל ולמסקנא בכל המצות גדול מצווה ועושה ובס"ד דר"י בכל המצות גדול אינו מצווה ושפיר י"ל כמ"ש דמברכי' וצונו משום דבלא ציווי לא היינו יודעי' כלל שהוא מצוה אבל לר"ת קשי' כנ"ל

ונ"ל עפ"י דברי הריטב"א בקידושין שהבאתי לעיל דבדבר שאין מצוה לשום אדם הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אבל בדבר שהוא מצוה לאחרים אף שהוא פטור מן הדבר ועושהו לא נקרא הדיוט ואדרבה מצוה עביד ע"ש ולפ"ז א"ש דגם מעיקרא דס"ל לר"י דא"מ ועושה עדיף היינו רק בסומא או בנשים במשהז"ג שהוא מצוה לאחרים ואינן נקראי' הדיוט אבל אם לא היתה התורה מצווה כלל ולא הי' מצוה לשום אדם הי' פטור מן הדבר ועושהו שנקרא הדיוט וגרע אינו מצווה ועושה וא"כ שפיר מברכי' וצונו

ולפ"ז שפיר מיושב מה שהנשים מברכות וצונו במשהז"ג אף דפטורות משום דאם לא הי' הקב"ה מצווה לאנשים הי' נקראי' הדיוט בעשייתן וע"י הציווי' לאנשים יכולות לעשות המצוה וא"ש

ומעתה לק"מ דגם תוס' בקידושי' יכולי' לסבור דסומא מחויב במצות מדרבנן ואפ"ה שפיר מביאו ראי' דנשים מברכות על משהז"ג דשייך וצונו מטעם הנ"ל דאל"ה איך שמח ר"י והלא מפסיד כל הברכות כולן ואין כונתם להקשות שמפסיד הברכות משום שהי' סומא דבזה ודאי י"ל כיון דמחויב מדרבנן רשאי לברך אבל כוונתם לקושייתנו הנ"ל אמאי דשמח כיון דעדיף אינו מצווה מפסיד הברכות דא"י לומר וצונו שהוא לגריעותא וע"כ משום דבלי ציווי נקרא הדיוט כיון ששום אדם אינו מחויב וכיון דבכל אדם ברכת וצונו הוא רק על שציווה לאחרים ולא על שצווה לו א"כ גם נשים מברכות ע"ז וכמש"ל ודוק בדבריהם שלא הזכירו כלל סומא שם בקידושין ולפמ"ש א"ש דלאו מסומא הוכיחו אלא מדשמח במה שאינו מצווה ועושה גדול וא"ש

איברא דברי ר"ת הנ"ל תמוהי' דא"כ איך אמר ר' יוסף השתא דשמויתא להא דאר"ח גדול מצווה ועושה וכו' הא מה דגדול מצווה ועושה הוא רק במצות שראוי' להכתב אבל בשאר מצות אכתי נשאר כמו בהו"א דר"י דא"מ עדיף וא"כ אי סומא מחייב במצות מרויח באותן שראוי' להכתב ומפסיד בשאר מצות ואי אינו חייב מרויח בשאר מצות ומפסיד באותן שראוי' להכתב וא"כ מה שמח אי אין הלכה כר"י וצ"ע

ונ"ל דהנה הריטב"א בקידושין הקשה למה אמר מ"ד לי אין הלכה כר"י הא פשיטא דאין הלכה כמותו דרבנן פליגי עלי' והלכה כרבים ועוד דסתם מתני' דהחובל דלא כוותי' ולי יש דקדוק אמאי נקט מ"ד אין הלכה כר"י ולא קאמר מ"ד הלכה כרבנן. ונלע"ד דלכאורה קשה למ"ש תוס' שם בקידושין ובע"ז דף ג' דמש"ה גדול מצווה ועושה משום דיצרו תוקפו כיון שאין לו פת בסלו א"כ מה שמח ר"י אם סומא חייב במצות והלא סומא אפילו מצווה ועושה אין יצרו תוקפו וכמו שפרש"י בחומש פ' ויצא בפסוק והנה ה' נצב עליו וא"כ שוב אינו מצווה עדיף והי' ראי' מזה לטעם השני שהביא בעין יעקב במס' ע"ז דף הנ"ל בשם התוס' משום דמצווה ועושה יש לו שכר על הקבלה ועל עשיי' משא"כ א"מ ועושה אין לו אלא שכר עשי' וזה שייך גם בסומא

והנה לטעם הראשון מסתבר דהלכה כר"י דסומא פטור ממצות כיון דאינו מרויח במה שהוא מצווה ועושה דמ"מ אין יצרו תוקפו ועיי' בריטב"א קידושין ל"א שהמצות אינן להנאת האל ית' המצווה אלא לזכותינו ע"ש אבל לטעם השני אדרבה מסתבר דאין הלכה כר"י דלמה יגרע סומא שלא יקבל שכר גם על הקבלה ואטו לאו ישראל הוא עיי' מגילה דף ב' ע"ב

ולפ"ז א"ש דודאי ידע ר"י דהלכה כרבי' וכסתם משנה דב"ק אלא דבזה עדיין לא שמח אף דגדול מצווה ועושה מ"מ אפשר דהוא מטעם יצרו תוקפו וזה לא שייך בסומא כנ"ל ולכן אמר מ"ד לי אין הלכה כר"י בלי טעמא דרבים פליגי עלי' אלא אפי' יחיד פליג עלי' ומשום דלא מסתבר טעמי' דר"י ואז ע"כ טעמא דגדול מצווה ועושה משום שכר קבלה ושמיעה וזה שייך גם בסומא ואז עבידנא יומא טבא לרבנן

ולפ"ז מיושב גם קושי' הנ"ל לר"ת דודאי אם גדול מצווה ועושה משום יצרו תוקפו הוא רק בדברי' שראוי' להכתב דאז אם אינו מצווה אין יצרו תוקפו כיון שהוא מצוה שכליית אבל בחוקיית גם אינו מצווה יצרו תוקפו שהרי או"ה ושטן משובי' עליהם כמ"ש רש"י בחומש אבל אם הטעם משום שכר קבלה ועשיי' מודה ר"ת דגדול מצווה ועושה בכל המצות וכיון דמ"ד אין הלכה כר"י עכ"ח כטעם השני ס"ל וכנ"ל שפיר עביד יו"ט לרבנן

ובזה נכון קושי' המקנה שם בקידושין דמה הקשה תוס' אמאי שמח ר"י הא מפסיד הברכות אי הלכה כר"י. הא משמע דר' יוסף הי' מסופק אי הלכה כר"י או לא שהרי אמר אח"כ מ"ד אין הלכה כר"י עבידנא יו"ט לרבנן וא"כ אם אינו מצווה אינו מברך. גם קודם שאמרו לו דהלכה כר"י לא הי' מברך משום ס' לא תשא וא"כ שפיר הי' שמח אם אומרי' דהלכה כר"י בבירור דלא מפקידנא ועבידנא ואינו מפסיד בברכות כלום ע"ש ולפמ"ש לעיל ביישוב סתירת תוס' לק"מ דלאו מדשמח על שהלכה כר"י הי' ראי' התוס' אלא מדס"ל גדול א"מ ועושה מפסיד כל הברכות אצל כל אנשים וכמש"ל באריכות א"כ אין נ"מ במה שהי' מסופק אי הלכה כר"י או לא. מיהו גם לדברינו אלו א"ש דודאי כל זמן שלא אמרו לו הלכה כר' יודא הי' פשיטא לי' דהלכה כרבנן דרבי' נינהו וסתם משנה כוותי' והי' מברך והוכיחו תוס' שפיר והא דאמר אח"כ מ"ד לי אין הלכה כר"י היינו בלי הך טעמא דהלכה כרבי' רק משום דלא מסתבר טעמי' וכנ"ל וא"ש

אבל מה שתי' מעלתו לשיטתו דמעיקרא הי' מברך ממנ"פ דאי סומא חייב במצות שפיר מברך ואי הלכה כר"י דפטור הלא לשיטת ר"י דנשי' אין סומכות סומא חייב מדרבנן ושפיר מברך משא"כ אם יאמרו דהלכה כר"י דסומא פטור מפסיד הברכות דבזה קי"ל כר' יוסי דנשי' סומכות רשות ופטור סומא אפי' מדרבנן עכ"ד והוא סותר עצמו תכ"ד דא"כ מעיקרא נמי לא הי' יכול לברך שמא הלכה כר"י דסומא פטור ממצות וכיון דקיי"ל כר' יוסי דנשים סומכות רשות א"כ אפילו מדרבנן פטור כמו דפטור מדרבנן מה"ט אי ודאי הלכה כר"י כן פטור מה"ט אי מסופק שמא הלכה כר"י

ואמנם באמת כל התירוצי' שכתבתי לעיל ביישוב סתירת התוס' אינם שווים לי שהרי תוס' בעירובין צ"ו ד"ה דילמא ובר"ה ל"ג ד"ה הא דחו בעצמם ראי' זו מסומא לנשים משום דסומא חייב מדרבנן ואשה אפילו מדרבנן אינה חייבת עיי"ש עד שאני תמה על אב ובנו שראו את החידוש בנוב"י הנ"ל דאפי' אי סומא חייב מדרבנן מ"מ הוכיחו תוס' שפיר דאם סומא מברך אשה נמי מברכת במשהז"ג וכמו שהאריך