בית שערים אורח חיים שמד

דאינה בחזקת שתהא רואה לעולם ה"נ להיפוך אינה בחזקת שלא תראה לעולם ואדרבה אמרינן בריש נדה מועדת ועלולה לכך לא אמרינן אוקמא אחזקתה ע"ש אלא דהתם קיימי' לענין טומאה למפרע והוא רק מדרבנן כמו"ש תוס' שם א"ל מה"ת מוקמי' לה אחזקה שלא ראתה עד עתה אבל לענין שלא תהא נאמנות צ"ל דמוקמי' לה אחזקה שלא תראה לעולם והא ודאי ליתא כנ"ל ושפיר נאמנות ואדרבה עיי' בש"ך סקכ"ב בסי' קפ"ז דבשעת ווסתה אפילו יודעת שבא מן המכה אינה תולה בה משום וכ' לא תטמא לעול'. ועוד דהתם נאמנות לגבי עצמו שהיא נדה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואי משום דמשתעבדא לבעלה ז"א דבעת נדתה לא משעבדא לי' ומעיקרא אדעתא דהכי כנסה שבעת נדתה לא תשמשנו ורובא דרובא רואות נדה וא"כ אינה רק מבררת שעתה הי' הזמן דלא משעבדא לי' ואפי' בדשב"ע נאמן ע"מ לברר כמו"ש הר"ן בקידושין ס"ג. ועוד דמתחלה אדעתא דהכי נכנס שלא תשעבד לו כשתאמר ראיתי נדה ולא משתעבדא לי' כלל כיון שנאמנת לגבי עצמה וא"ש. ובזה הנני חותם בברכה שלימה. חמיך דוש"ת באהבה: עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שכ"ו עוד להרב הנ"ל

שיל"ת ב' אויפאלו ה' חיי שרה תר"ן לפ"ק

מכתבך קבלתי הא במילי דשמיא והא במילי דעלמא ותחילת דינו של אדם עד"ת מ"ש לדחות הראי' שהבאתי דהיכא דדיבור הוא כמעשה שבדיבורו איתעבד מעשה לא אמרי' הרהור כדיבור מדאיצטריך גבי הקדש קרא דכל נדרב לב דמהני גמר בלבו ות"ל משום דהרהור כדיבור דמי וכתבת דשאני התם דכתיב מוצא שפתיך תשמור והו"א דהרהור לאו כדיבור דמי דבכ"מ דכתיב מוצא שפתיך או לבטא בשפתים כ"ע מודה דלא מהני מחשבה שבלב. אינני יודע מנ"ל הא והלא בק"ש דכתיב ודברת בם ואפ"ה אמרינן בברכות כ' למ"ד הרהור כדיבור דמי ובשבת ק"ן פריך אהא דדריש ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר מר"י דאמר בכ"מ מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומשני ש"ה דכתי' והי' מחניך קדוש וליכא ואמאי לא משני משום דכתיב דבר בעי' דיבור דוקא אעכ"ח נהי דכתיב דיבור מ"מ כיון דהרהור כדיבור דמי שפיר דמי וא"כ ה"נ היכא דכתיב בשפתים דהיינו דיבור מ"מ אי הרהור כדיבור דמי שפיר דמ' ואין לומר דבשפתים משמע למעט הרהור ולא דבר ודברת שהרי התם פריך ה"נ כתיב ולא יראה בך ערות דבר ומשני האי מבע"ל לכדר"י וכו' אלמא דמדבר ממעטי' הרהור כמו משפתים וא"כ ה"ה מודברת ואפ"ה אי הרהור כדיבור דמי מהני הרהור וא"כ ה"ה דכתיב בשפתים דבעי' דיבור נמי אמרינן דאי הרהור כדיבור דמהני הרהור ולפ"ז תקשי ל"ל קרא בהקדש דמהני בלב וע"כ משום דהיכא דמדיבורי' איתעבד מעשה ל"ש הרהור כדיבור. ואין לחלק ולומר דשאני בהא דודברת בם ודבר דבר דאיצטריך לגופא ונהי דמשמעותא דיבור מ"מ לא ממעטי' מיני' הרהור אי כדיבור דמי אבל בהאי דמוצא שפתיך הוי ממעטי' מיני' הרהור אפילו אי בעלמא כדיבור דמי ולא ממשמעותי' אלא משום דמיותר או מדשני קרא בלשני' הא ליתא הא דרשי' בר"ה ו' ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וזה א"א רק בדיבור ולא בהרהור ועיי' בהגהת מל"מ פי"ג מפסוהמ"ק וע"כ צריך לכתוב מוצא שפתיך דיבור דוקא אלא דגמרא שבועות כ"ה קאמר דמ"מ לא כתיב רק דיבור א"כ אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין כיון דעכ"פ לא כתיב קרא רק דיבור וע"ז שפיר הקשיתי הא ידעי' גמר בלבו מסברא דהרהור כדיבור דמי. ואי מפרקי' דשמואל גופא שם שמיע לך דבשפתים ממעט הרהור דהא גם שם לבטא בשפתים איצטריך לגופא לגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין כדמשמע התם אברייתא והיינו שפיו ולבו סותרים זא"ז ואכתי איך ידעינן למעט גמר בלבו ואינו מוציא בשפתיו דלא מהני אעכ"ח דהיכא דכתיב בשפתים ממשמעותי' ממעטי' הרהור ז"א חדא דדלמא שמואל גם בעלמא ס"ל הרהור לאו כדיבור דמי ועוד אפי' ס"ל בעלמא כדיבור דמי מ"מ כאן לאו כדיבור דמי כסברתי כיון דבדיבורי' איתעבד מעשה לא אמרינן בי' כדיבור וכמעשה דמי ואדרבה אי הוי משכחי' בעלמא דשמואל ס"ל כדיבור דמי הי' מוכח גם מדשמואל כסברתי וא"כ דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי וראי' שלי מדאיצטריך קרא גבי הקדש א"ש

הן אמת שראיתי בתוס' ר"י החסיד על ברכות שכתב דהא דבק"ש הרהור כדיבור דמי אע"ג דכתיב ודברת בם היינו מדכתיב על לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברים ע"ש ולפ"ז גם בהקדש צריך קרא דכל נדיב לב דהרהור כדיבור דמי אלא דלדבריו כל דבריך אינם כלום דהא דפגול במחשבה תלי' בפלוגתא אי הרהור כדיבור דמי אע"ג דגם בפגול כתיב דבר ולא יחשב מ"מ כיון דתלי' בדרשא דקראי' א"כ אין ראי' דמ"ד דדריש קרא דק"ש להכ"ד דדריש נמי קרא דפגול לזה וכל דבריך אינם אלא לשיטות רבינו יונה ושאר פוסקים דלא ס"ל טעמא גב' ק"ש מקרא דעל לבבך רק מסברא שהרי ר"י שם הכריע להלכה זהלכ"ד דמי מהא דשבת ק"ן הנ"ל ע"ש ולדברי ר"י החסיד אין ראי משם כמו"ש הוא עצמו להדי' ולשיטות רבינו יונה ופוסקים ראי' שלי שפיר כנ"ל ואין להאריך בזה. מיהו הא לא קשי' לשיטות ר"י החסיד מאי פריך בשבת שם ה"נ כתיב ולא יראה בך ערות דבר ומאי קושי' הא כתיב נמי והי' מחניך קדוש ולכן שפיר הרהור כדיבור אבל גבי שבת לא כתיב אלא ודבר דבר לכן הרהור לאו כדיבור דהא גבי ק"ש נמי מצרכי' על לבבך דהכ"ד דמי דז"א דוהי' מחניך קדוש אינו מרבה כלל הרהור אלא דאינו ממעט הרהור וכמו"ש רש"י שם והי' מחניך קדוש ולא כתיב בי' דבר ע"ש

ומה שעלה מורה על ראשך שכתב ליישב דברי מהרי"ט בתשובה סי' קכ"ז דכתב שא"י להקדיש ע"י שליח משום דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח ותרומה שאני דמחשבת תרומה חשיבא מעשה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם ובמח"א הל' שלוחין תמה עליו הא גבי הקדש נמי חשיב מחשבה כמעש' מדכתיב כלנדיב לב וכמו"ש תוס' שבועות כ"ה תוי' מורך הגאון מוהרא"י ז"ל אבדק"ק ב"ס בתרומה אי לא דכתיב ונחשב הו"א דאסור לאכול עד שיפריש לגמרי במעשה וא"כ כיון דגלי קרא נחשב ממילא המחשבה חשיבא כמעשה הפרשה אבל גבי הקדש אפי' לא כתיב כל נדיב לב ליכא מעשה רק דיבור בעלמא וא"כ אף דגלי קרא כל נדיב לב הוי רק כדיבור ושפיר הוי רק מילי. ולפ"ז אזדא לה ראי' שלי די"ל אפי' היכא דבדיבורי' איתעבד מעשה אפ"ה הרהור כדיבור והא דצריך בתרומה ונחשב משום דאי לא כתי' ונחשב הו"א דבעי' הפרשה במעשה ולא מהני במחשבה דנהי דהרהור כדיבור דמי אבל אין הרהור כמעשה עכ"ד

ואני אומר ולטעמך איך אמרי' בשבועות שם משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד והלא תרומה א"א למילף מקדשים דבקדשים לא גלי קרא רק דמחשבה הוי כדיבור ואיך נדע בתרומה דמחשבה הוי כמעשה ואפי' למ"ש תוס' שם דאף דא"א למילף תרומה מקדשים מ"מ כיון דאפשר ללמוד קדשים מתרומה שפיר הוי שני כתובים מ"מ לפי דבריך גם קדשים מתרומה א"א למילף דהא תרומה חידוש הוא דבעלמא מחשבה ודאי לא הוי כמעשה וכאן בתרומה הוי מחשבה כמעשה וא"כ לא הוי שני כתובים כלל. ועוד דעד כאן לא קשי' להו לתוס' אלא משום דתרומה חול הוא אצל קדשים ואמאי לא מקשי עדיפא מינה כנ"ל. ונראה דרש"י נשמר מקושי' תוס' ופי' דתרומה היינו תרומת מלאכת המשכן שהוא ג"כ קדשים ולפירושו א"ש ג"כ מאי דמסיק למ"ד מלמדים חולין מקדשים לא גמרינן ולפי' תוס' צ"ל דתרומה אף דהוי חול נגד קדשים מ"מ לגבי חולין מקרי קדשים דתרומה נמי איקרי קודש כדכתיב ונתן לכהן את הקודש וכן בכל קודש לא תגע דרשי' ביבמות ע"ה לרבות את התרומה ועיי' מכות י"ד ותוס' שבועות ו' ד"ה ואימא והכי משמע לישנא דגמרא ורש"י קידושין מ"א מה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים ופירש"י אפי' תרומה חול הוא אצלו וכ"כ עוד להדי' ד"ה ותיתי מהנך מה לגירושין שכן ישנן חול אצל תרומה ע"ש. ועוד אפשר דס"ל לרש"י דמתרומה א"א למילף כלל דשאני תרומה שהוא מחויב להפריש ולהכי מהני במחשבה אבל לחדש אי' במחשבתו הו"א דמחשבה לאו כלום הוא דאפילו בדיבור אמרינן בר"ה ו' אימא דיבורי' לאו כלום הוא ומכש"כ למ"ש תוס' פסחים ל"ח ד"ה אתי' דטבל לא מקרי שלו לגמרי לפי שיש בו חלק כהן ולוי א"כ אינו רק מברר חלק התרומה ולהכי מהני במחשבה אבל לא לחדש איסור חדש במחשבתו וצ"ע

ובגוף הסברא שהבאת כבר קדמוהו רבנן המ"מ פי"ג משכירות ה"ב שכתב דמשו"ה חסמה בקול לוקה לדעת הרמב"ם כיון שישנו במעשה גמור אף החסימה בקול הוא כמעשה ע"ש ועיין במל"מ פ"ד ממלוה ה"ו והוא גמרא מפורשת בקידושין נ"ט שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי וכדר"פ דר"פ רמי כתיב כי יתן וקרי' כי יותן הא כיצד כי יותן דומי' דכי יתן מה יתן דניחא לי' אף יותן דניחא לי' ופי' הריטב"א ואנן דייקי' השתא דכיון דביותן דלא עביד מעשה כיון דניחא לי' מכשיר כאלו יתן הוא אלמא מחשבה חשיבא כנתינה שהוא מעשה ע"ש. אבל מ"ש דאי לאו דכתיב ונחשב בתרומה הו"א דאסור עד דמפריש בידים במחכ"ת אישתמיטתי' דברי תוס' בגיטין ל"א ד"ה במחשבה שכתבו ולענין לאכול בלא הפרשה אין קפידא לכ"ע אפי' בכל המעשרות דלא כתיב בהו ונחשב דשרי בכ"מ אעפ"י שעתה אינו מפריש כלום וכו' ע"ש אלמא דאפי' לא כתיב ונחשב נמי סגי בדיבור עכ"פ וא"כ דבריו דחוי' וראי' שלי במקומה עומדת דהיכא דבדיבורו איתעבד מעשה לא אמרי' הכ"ד דמי דאל"כ ל"ל קרא דונחשב גבי תרומה

ועיין בחת"ס יו"ד סי' שכ"א שרצה לומר אע"ג דהפרשת תרומה סגי במחשבה ולכה"פ בדיבור מ"מ עיקר מצוה הוא ההפרשה וההרמה והדיבור זה יהי' תרומה טפל לעיקר המצוה כמו האמירה ה"ז גיטך גבי נתינת הגט וכו' עיי"ש. ולפענ"ד דבריו תמוהים דל"ד כי עוכלא לדנא דגבי נתינת הגט אם יאמר לה ה"ז גיטך ואינו נותנו לה אינה מגורשת כלל ואפילו נוטלתו לא מהני משום דבעינן ונתן וטלי גיטך מעג"ק פסול ואם נותנו בידה ולא אמר כלום כשר מה"ת לדעת הרבה