בית שערים אורח חיים שמג

האשה רבה ואמאי לא ילפי' מדאיצטריך רחמנא למיכתב גז"ש דדבר דבר מממון דאין דשב"ע פחות משנים ש"מ שאר איסורי' א"צ שנים ולפמ"ש ניחא די"ל ע"א נאמן גם באיסור דחשדי' לי' למשקר ובעי' שנים לאמיתות הדבר וגז"ש איצטריך דבדשב"ע בעי' כל דיני עדות כמו בממון ומדאיצטריך גז"ש ש"מ באיסור לא בעי' דיני עדות אפי' אי בעי' שנים וא"ש

ומעתה ודאי על קושי' פמג"ד איך נאמן שפיגל במזיד הא אאמע"ר דזה רק מחוקי תורה שאינו נאמן לפסול עצמו נגד החזקה ולא משום דחשדי' לי' למשקר ומספקי' באמיתות הדבר שפיר תי' כיון דלא יחשב קרא יתירא ע"כ להזהיר הכהנים ע"ז כדאמרינן בזבחים כ"ט וא"כ ע"כ מיירי קרא במזיד וגלי קרא דנאמן אבל כ"ז אי ע"א נאמן באיסורין דאינו חשוד למשקר אבל אי ע"א אינו נאמן דחשדי' לי' למשקר ל"ש לומר דגזה"כ היא שיהי' נאמן אף שמשקר ושפיר ילפינן מיני' דע"א נאמן באיסורין ואינו משקר וא"ש

ובהדי שותא נ"ל פרפרת נאה שם אהא דקאמר שורת הדין אינו נאמן מה זה לשון שורת הדין הו"ל אינו נאמן. ונ"ל עפמ"ש הרמב"ם פ"ח מנזקי ממון הי"ג אין הנזקין משתלמים וכו' אלא בראי' ברורה וכו' שלא תאמר הואיל ואין מצוין בארוות הסוסים וברפת הבקר וכו' אלא העבדים והרועים וכיוצא בהם אם העידו שבהמה זו הזיקה את זו שומעי' להם וכו' הביאו הסמ"ע סי' ת"ח ועיי' חו"מ סוס"י ל"ה וסמ"ע שם מבואר מזה דהיכא דאין מצויין עדים כשרים יש סברא להאמין לפסולים ועיין חי' רמב"ן ריש גיטין שכתב דא"א ללמוד ע"א נאמן באיסורין מנדה לפי שא"א שתביא עדים לפסיקת זיבתה ונדתה ולספירתה ולטבילתה לפיכך האמינתה תורה ואין למדין ממנה לשאר עדיות כלל שאין דנין אפשר לשא"א ע"ש. ומה"ט נ"ל דלא ניחא להו לראשונים לומר דילפי' ע"א נאמן באיסור דאל"ה אין לך אדם אוכל משל חבירו ואין לך אדם סומך על ב"ב וכמו"ש רש"י ביבמות פ"ח משום דאין דנין אפשר משא"א ורש"י ס"ל כמ"ד דנין ועיי' סוכה נ' ע"ב ויבמות מ"ו ומנחות י"ט ופ"ב פלוגתא בזה. ועכ"פ נ"ל הא דבעלים נאמנים על שלהם הוא מה"ט דא"א להעמיד עדים על כך וזה כוונת הרא"ש שכתב דכל שבידו נאמן משום דהוי כבעלים היינו כיון שהיא בידו א"א להעמיד עדים על כך ואין עדים מצוין בכל עת לכן נאמן כמו שאוכל משל חבירו וסומך על ב"ב לפי שאין עדים אחרים מצוין וכדברי הרמב"ם הנ"ל ולרבא אפי' הוציא מתח"י וא"ל בפ"א שמצאו נאמן כיון שאמר שנעשה כשהי' בידו כיון שא"א בענין אחר אבל אי לא א"ל בפ"א אינו נאמן דהרי אפשר להגיד לו בפ"א. ולפ"ז מ"ש הש"ך רס"י קכ"ז סק"א באומר לחבירו על יין מבושל שלו שנתנסך קודם הבישול אינו נאמן אפי' הוא בידו כיון דל"ל מיגו ע"ש ומשמע דלטעם הא' דבידו נאמן משום בעלי' שפיר נאמן. ולפמ"ש ז"א דגם משום בעלים אינו נאמן כיון דבשעה שאפשר להתנסך לא הי' בידו ואפשר לידע זאת בלי עדותו שוב הוי כע"א דעלמא וצ"ע. וזה שאמר שורת הדין אינו נאמן פי' אפילו הוא בידו רק משום שאין עדים מצויין ע"כ מאמינים לו משום דלא אפשר אבל באשכחי' ולא א"ל בפ"א דאפשר כנ"ל שוב אינו נאמן מדינא וע"ז א"ל מה אעשה שהתורה האמינתו אפי' היכא דאפשר דאל"כ למה אמרה תורה וכל אדם לא יהי' באוהל מועד שיהי' לא אפשר ועיי' פנ"י ודו"ק

ומה שנתקשית בזבחים כ"ט דדריש ר"א אותו בזבח מדבר ולא בכהן משמע דאל"ה הו"א דלא היינו שכהן המקריבו לא יחשב עוד בכהונה ויפסל מלכהן וכמו שפירש"י שם כ"ח סוף ע"ב והלא ר"א גופי' ס"ל זבחים מ"ז דהמקריב קאי גם על הבעלים ויליף מיני' זה מחשב וזה עובד א"כ ע"כ לא יחשב קאי אזבח ולא אמקריב דעל הבעלים שהם ישראלים ל"ש לומר לא יחשב בכהונה וא"ל דלא יחשב לעדות ויפסל לעדות דמה"ת יהי' פגול חמור מכל לאו שאין בו מעשה דאינו נפסל לעדות. ועוד דאפי' כהן אין סברא לפוסלו במחשבת הבעלים דהכהן לא חטא כלום וטובי' חטא וזיגוד מנגיד. לק"מ דאי לא כתוב אותו דמדבר בזבח ולא בכהן הו"א דהמקריב קאי על כהן המקריב כדאמרי' בזבחים כ"ט או אינו אומר המקריב אלא זה כהן המקריב וכו' ולא הוי דרשינן כלל דבעלים בכלל מקריב אלא השתא דכתיב אותו דקאי אזבח שפיר דריש המקריב דגם בעלים בכלל מקריב וא"ש

ועוד דבדף כ"ט הוא סתם ר"א שבש"ס שהוא ר"א הגדול בעל פלוגתא דר"י ובדף מ"ז הוא ר"א בר' יוסי ועיי' בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה. וגם מ"ש דהא דפגול הוא במחשבה תלי' בפלוגתא דר"א ובן עזאי שם דלר"א לא יחשב פירוש לשון חשיבות פגול דוקא דיבור כדדרשינן מכל דבר רע ולב"ע דדריש לא יחשב לשון מחשבה פגול גם במחשבה ויישבת בזה קושי' תוס' חולין ט"ל. לא נ"ל מה"ט דתוס' לא כתבו אלא דלר"א אי לאו אותו הו"א דקאי אכהן ולא יחשב לשון חשיבות אבל השתא דמרבי' דמיעטי' קרא דלא קאי אכהן רק אזבח אין פי' לא יחשב לשון חשיבות רק לשון מחשבה ואי לב"ע פגול במחשבה גם לר"א כן הוא דו"ק ותשכח שכן כונת תוס'

ומה דפשיטא לך שאין פגול חמור משאר לאשב"מ אינו מוכרח לפמ"ש חי' רשב"א גיטין נ"ג ד"ה הוא מותיב וא"ת מ"ש מפגול דהוי במחשבה נמי אע"ג דלא עביד מעשה ותי' דשאני התם דבשעה שמפגל עושה מעשה ששוחט וכו' ומשו"ה חייב בתשלומי' וה"נ י"ל לענין חיוב מלקות וממילא דנפסל לעדות ואפי' אם האמת אינו כן כדמוכח בזבחי' כ"ט ע"א דמוקי להא דמחשב בקדשים לוקה כר"י דלשאב"מ לוקין מ"מ יש לטעות כן

ומ"מ לא תקשי מסוגי' זו על רשב"א הנ"ל דשאני בהאי דרשב"א דאמרינן כיון שחישב מחשבת פיגול לא הי' לו לשחוט וא"כ הפסידו במעשה השחיטה וחייב לשלם אבל לענין מלקות עבירות הלאו הוא המחשבה וצריך להתרות בו משום לא יחשב או משום לא תזבח כל דבר רע וא"כ בעבירות הלאו אין בו מעשה ועיי' רש"י מכות ט"ו ע"ב ד"ה ור"ל ולהכי מוקי לה כר"י וזה פשוט

ומה שחקרת דהא אם פגול הוי במחשבה תלי' אי הרהור כדיבור דמי דהא ילפינן מלא תזבח כל דבר רע אזהרה למפגל ע"י דיבור ועיי' שג"א סי' ו'. לפענ"ד נראה דל"ש הרהור כדיבור דמי אלא היכא דבדיבורא לא איתעביד מעשה רק יוצא מצותו או עובר עבירה בדיבורו אבל היכא דבדיבורי' איתעביד מעשה כגון בפגול שנפסל הזבח או בע"ז שנאסרת הבהמה עיי' תמורה ג' ע"ב לא תתני מימר דבדיבורו עשה מעשה בזה לא אמרי' כלל הרהור כדיבור דמי שבהרהורו יתעביד מעשה וזה ברור

וראי' לזה שהרי בתרומה מצרכי' קרא בבכורות נ"ח ונחשב לכם תרומתכם דניטלת במחשבה ועיי"ש ברש"י ריש דף נ"ט ותוס' חולין י"ג ע"א ותוס' קידושין כ"ט ע"ב ד"ה מידי וכן בהקדש מצרכי' קרא בשבועות כ"ה ע"ב כל נדיב לב דהוי במחשבה ותקשי למ"ד הרהור כדיבור דמי ל"ל קרא אלא ודאי כיון דבדיבורי' איתעבד מעשה דהוי תרומה או הקדש ל"ש בי' הרהור כדיבור דמי וכן בחמץ שני קרא בדיבורי' וכתב תשביתו ללמד דמהני ביטול בלב ועיי' ב"ח סי' תל"א אות ב' משום דבדיבורי' איתעבד מעשה שהחמץ נתבטל על ידי זה לכל מר כדאית לי' לא שייך בי' הרהור כדיבור דמי ודו"ק

ומה שהקשית על נתיבות סי' ל"א דהא דע"א אינו נאמן היינו משום דאומר בדדמי א"כ איך מוכח ע"א נאמן באיסורין מכ"ג ביו"כ דשם מעיד ע"ע ול"ש בדדמי. נ"ל דהא דחייש הנתיבות דע"א אינו חשוד למשקר היינו לבתר דילפי' ע"א נאמן באיסורין ע"כ שגם ע"א אינו משקר אבל כל כמה דלא ידעינן ע"א נאמן באיסורין הו"א דע"א חשוד לשקר והיינו דילפי' מכ"ג ביו"כ דע"א נאמן ואינו חשוד לשקר ואי דא"כ מנ"ל דע"א נאמן בעלמא דילמא אומר בדדמי נ"ל דל"ש בדדמי אלא אם מעיד על מעשה חדש שנעשה אולי לא דקדק איך נעשה אבל בחתיכה ס' חלב ס' שומן ל"ש בדדמי ושפיר נאמן ואף דבהאי דגיטין מיירי באומר נטמאו טהרותיך ביום פלוני מ"מ כיון שמעיד שנטמאו בזמן שהיו בידו דאז הוי מילתא דרמי' עלי' לזכור ל"ש בדדמי רק כיון דלא א"ל בפ"א דאשכחי' יש חשש משקר וע"ז הביא שפיר מכ"ג שהתורה האמינו ולא חיישי' למשקר וממילא היכא דליכא חשש בדדמי נאמן. ובזה י"ל דבאמת היכא דאיתחזק איסור או היתר איך ע"א נאמן באיסורין משום דשם צריך להעיד שנעשה מעשה חדש וחיישינן שאומר בדדמי ולא דקדק איך נעשה המעשה ודברי נתיבות עולין כהוגן ויש להאריך בזה הרבה בסוגי' זו

ומה שנתקשית על הפנ"י שכתב דאביי ס"ל דלאסור לא מהימן משום די"ל לצעורי קמכווין א"כ מה ראי' מכה"ג ביו"כ דהשעיר של צבור בא מתרומת הלשכה ול"ש לצעורי אם יביא עוד א' מתרומת הלשכת. לק"מ דלצעורי אינו דוקא בהפסד ממון אלא גם אם מצער אדם בטרחא יתירא או מחסרו מצוה ואם שעיר הפנימי נתפגל ונפסל צריך להביא שנים אחרים ולהגריל עליהם וא"כ שעיר א' או שני שבזוג ראשון או שני שבזוג שני ירעה עד שיסתאב עיי' במשנה יומא ס"ב ויש טורח בזה לגזבר הקדש ושפיר שייך לצעורי לגזבר קמכווין

ולפענ"ד נראה עוד למאי דקי"ל כרב שם ס"ד דשני שבזוג ראשון יקרב דבע"ח ח אין נדחין וכר"י דמצוה בראשון וה"ה דשני שבזוג ראשון משתלח אם נפסל הפנימי ומביא שנים אחרים והפנימי מקריב מזוג השני דזה לא מקרי לקיחתן כא' כיון שאותן שנים שנעשו בהם עבודת היום לא הי' לקיחתן כא' ועיי' תו"י שם וא"כ ציער הציבור שלא קיימו מצות לקיחתן כא' וחיסרו מצוה זו ושייך שפיר לצעורי קמכווין

ומה דקשי' לך הא דקאמר והיכן האמינתו אמאי לא יליף מהא דאשה נאמנת לומר שפירסה נדה אע"ג דהיא נגד חזקת היתר לבעלה וא"ל דהתם א"א בלא"ה דא"כ איך יליף מכ"ג ביו"כ הא התם ג"כ א"א בלא"ה. כבר כתבתי לעיל דכ"ג ביו"כ מקרי אפשר דלא הי' לו לתורה לכתוב וכל אדם לא יהי' באוה"מ ומהא גופא דכתבה התורה כן ש"מ דע"א נחמן. ועוד מנ"ל דנאמנות דילמא באמת אינו מוזהר עלי' אלא כשפירסה נדה עמו במטה וראה דם שותת ורוב דמים באי' בהרגשה ועיי' חי' רמב"ן ריש גיטין וחת"ס יו"ד סי' קמ"ז

אבל אינני צריך לכ"ז אלא דהתם ליכא חזקת היתר דאינה בחזקת שלא תראה לעולם וכמו"ש תוס' ריש גיטין דליכא חזקת איסור