בית שערים אורח חיים שמא

ל"ח ולפי"ז בנידון רשב"א וש"מ הנ"ל כיון דמה"ד א"צ להאמין הוי כמו אונס בד"ת ואונסא כמאן דלא עביד עבירה אמרי' ומה"ט כ' מהר"מ א"ש בתשו' פמ"א דאם אכל מבהמה ואח"כ נמצאת טריפה דא"צ כפרה דלא מקרי שוגג אלא אונס עפ"י ד"ת אבל כאן נהי דהוי אונסים משום שא"צ להאמינו עפ"י ד"ת מ"מ אונסא כמאן דעביד מצוה לא אמרינן ואף דאמרי' בקידושין מ' אפי' חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ע"ש מ"מ כבר כתבתי בתשובה אחת הרבה חילוקי' בזה [ע"ל סי' ו' ולקמן סי' שנ"ה] ולכל החילוקי' שכתבתי ל"ש כאן האי דחישב אדם ואכ"מ להאריך בזה

ועוד תינח בשעיר הפנימי י"ל כמ"ש מעלתו אבל בפרים של כ"ג שבא משלו והוא יודע שפיגול והקרבן פסול ודאי א"י להזות ולעבוד עבודתו ועיין סדר העבודה ברמב"ם פ"ד מעבודת יו"כ וממילא גם בשעיר הפנימי שאין הצבור מאמינים לו א"י לעשות העבודה כסדר דסדרן מעכב וכמ"ש הרמב"ם רפ"ה מעבודת יו"כ ומכש"כ למ"ד ביומא נ"ז ע"ב מערבי' לקרנות וכן פסק הרמב"ם פ"ד מעיו"כ דא"י להזות מדם הפר ואף שהוא קרבן כשר לצבור משום דם השעיר המעורב בו שהוא משל כ"ג ואין לצבור שייכות בו והכהן יודע שהוא פגול ושפיר כ' פנ"י ודייק בלשונו וכל העבודות נפסלו שצריכי' להיות על הסדר

ובזה תסתיים שמעתתא דרש"י פי' בפר ושעיר שלפניי ולפנים והק' ראב"ן דהא הפר בא משלו וא"כ י"ל דמשו"ה נאמן לפי שמפסיד הפר ותי' דעיקר הקושי' משעיר ותמהו ראשונים הא רש"י פי' פר ושעיר ולפמ"ש א"ש דמשעיר לחוד ליכא הוכחה די"ל כמ"ש מעלתו אבל בפר ל"ל הכי כמ"ש וממילא גם בשעיר ל"ל הכי וכמו"ש בסמוך ושפיר מוכח דנאמן. ויען אני טרוד מאוד לכן אקצר וכ"ט ממנו לא יבצר כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת באהבה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שכ"ד

שיל"ת ב' אויפאלו יום ב' לס' וזאת הברכה תר"ן לפ"ק

יגמור ד' בעדכם החתימה לטובה. בנחת ושיבה. חתני אהובי הרב המאוה"ג ג חריף ובקי כמו"ה גרשון נ"י שטערן אבדק"ק מ' לודאש

היום נתתי אל לבי לעיין במה שעוררתנו על דברת פמג"ד יו"ד סוס"י ה' אמאי נאמן כהן לומר שפיגל הא אאמע"ר ואפי' בשני עדים אין נאמנים לעשות עצמם רשעי' אפי' ע"י מיגו ועיי' בנוב"י תנינא אה"ע סי' כ"ג ד"ה ומה דפשיטא לי' אף שא"נ לגבי עצמו מ"מ נאמן להפריש אחרי' מאי' ותי' כיון דקיי"ל כהנים שלוחי דרחמנא נינהו א"כ פגול הוא לא יחשב לו מיותר עיי' נדרים ל"ו וע"כ להורות דנאמני' הם מ"מ עכ"ד. והקשית א"כ איך ילפי' בגיטי' נ"ד דע"א נאמן באיסורין מכה"ג ביו"כ דכי אמר פיגול הוא מהימן הא ע"כ לאו בתורת נאמנות הוא הא אפי' שני עדים אין נאמנים בכה"ג בעלמא רק גזה"כ הוא וכיון דחידוש הוא לא ילפי' מיני' בעלמא

ולפענ"ד נראה ליישב דבאמת היא חידוש מי נתן רשות לפמג"ד לדרוש דרשה חדשה אשר לא נזכר בתלמוד בשום מקום ואין כאן משמעות דורשי' כלל. אמנם נ"ל דכונתו כך דהנה יש ליישב קושיתו עפמ"ש ש"ש ש"ז פ"ה דהא דאאמע"ר היינו דוקא באומר שעבר עבירה שנפסל עי"ז לעדות ולשבועה אבל באומר שעבר עבירה שאינו נפסל עי"ז לעדות ולשבועה שפיר אמע"ר ע"ש. וכן משמע ברש"י כתובות ח"י ד"ה אאמע"ר שכתב אינו נאמן לפסול עצמו וכו' משמע דוקא לפסול עצמו אינו נאמן אבל אם אינו נעשה פסול שפיר נאמן. ולפ"ז נ"ל דבר חדש לפמ"ש תוס' ב"מ ה' ע"ב דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן ולעדות הוא דפסול מה"ת משום אל תשת רשע עד ע"ש א"כ באשה ל"ש אאמע"ר כלל מה"ת שהרי לעדות בלא"ה פסולה הוא ולשבועה גם מחמת רשעתה אינו מה"ת [אח"ז רב כתב לי סברא זו בני הבחור החו"ש מו"ה משה נחום נ"י משמי' דנפשי' ותירץ בזה קושי' ב"ש אה"ע סי' קט"ו סק"ג ע"ש ויש לפקפק]. ובזה מיושב קושי' שעה"מ פ"ט מאישות הט"ו ד"ה הן אמת שהק' בהא דשלהי נדרים האומרת טמאה אני לך נאמנות למ"ר ואמאי הא אאמע"ר. ולפמ"ש לק"מ דבאשה ל"ש אאמע"ר כלל ושפיר נאמנות. והנה מבואר בחו"מ רס"י ל"ד דבעובר עבירה שאין בה מלקות אינו נפסל לעדות אא"כ יש בה חימוד ממון וכגון לאו שאין בו מעשה עיי' תומי' שם אות ב' ומעתה כיון דפגול הוא במחשבה וכמו"ש המל"מ בדעת הרמב"ם רפי"ג מפסוהמ"ק וכן הרא"ה בחינוך להדיא ואפי' לר"י דלאו שאין בו מעשה לוקי' עליו מ"מ כיון דהוא במחשבה אין לוקי' וכמו"ש בהגהת מל"מ שם דאטו מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי ע"ש וא"כ אינו נפסל לעדות וממילא ל"ש בי' אאמע"ר כלל ולק"מ

אמנם כבר הביא מל"מ שם חבל נביאי' ראשונים דס"ל דפגול הוי דוקא בהוצאה בפה וקרי לה מחשבה לפי שאין בה מעשה ע"ש. ולפי"ז שפיר לוקי' עליו דעקימת שפתיו הו' מעשה היכא דבדיבורי' איתעביד מעשה כמו"ש תוס' ב"מ צ' ע"ב ד"ה ר"י וה"נ בדיבורי' עביד מעשה שנפסל הקרבן. וכ"כ פנ"י בגיטין שם ונפסל לעדות ושפיר הק' פמג"ד הא אאמע"ר. וע"ז תי' כיון דבאמת כהני' שלוחי דרחמנא לא איצטריך קרא שיכול לפגל דאין הבעלי' יכולי' לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כקושי' הגמ' בנדרים ל"ו א"כ פגול הוא לא יחשב לו מיותר למימרא דפגול הוא במחשבה וכיון דהוא במחשבה אין לוקין ואינו נפסל ול"ש אאמע"ר וזה לומר דנאמני' הם מ"מ וכמוש"ל ולפ"ז אין כאן חידוש כלל במה שנאמן ושפיר ילפי' מיני' דע"א נאמן באיסורי' ולק"מ

ובהכי מיושב קושי' פנ"י לרמב"ם ורא"ה דפגול הוא במחשבה א"כ אמאי ילפי' ע"א נאמן באי' מכ"ג ביו"כ דוקא ואמאי לא ילפי' מכל פגול דנאמן שפיגל במחשבה ומנא ידעי' ע"ש. ולפמ"ש ניחא דמודה רמב"ם ורא"ה דאי כהני' שלוחי דידן דאז קשה קושי' הגמ' נדרים אמאי פיגולן פיגול לימא לי' שלוחי שוויתך לתקוני ולא לעוותי וצ"ל כדמשני שאני פגול דא"ק לא יחשב לו מ"מ וא"כ אינו מיותר שפיר אמרי' דפגול דוקא בפה ולדיבור קרי מחשבה אבל למאי דקיי"ל דשלוחי דרחמנא נינהו וא"כ לא יחשב לו מיותר להורות דפגול הוא גם במחשבה כנ"ל ולהכי פסקו דפגול הוא במחשבה אבל הגמ' בעי למילף ע"א נאמן באיסורין אפי' אי כהנים שלוחי דידן ואז פגיל דוקא בפה וליכא למילף משאר פגול ולהכי איצטריך למילף מכהן גדול ביו"כ וא"ש

אבל מ"ש לתרץ דכל פיגול ליכא למילף דס"ל שנאמן מתוך שנאמן שצריך לשלם לבעלים נאמן נמי לפסול הקרבן כמו גב' ס"ת דאמרי' מתוך שנאמן להפסיד שכרו וכו' אבל מכ"ג ביו"כ שפיר יליף משעיר הפנימי דבא משל ציבור והיינו מתרומת הלשכה ומזיק הקדש פטור ול"ש מתוך עכ"ד ואף שרש"י כתב בפר ושעיר שלפני ולפנים צ"ל דפר לאו דוקא שהרי הפר בא משלו וי"ל דנאמן כיון שמפסיד הפר רק עיקר הקושי' משעיר וכמו"ש הראב"ן הובא בס' טיב גיטין ועיי' פנ"י שם נ"ה ע"א ד"ה תכן. [עיין סוס"י הקדום] לא נ"ל מתרי טעמא חדא דהא הוי לי' היזק שאינו ניכר וקי"ל ל"ש היזק ומזידין חייבי' רק מפני תיקון עולם וא"כ ל"ל דבשאר פיגול המניתו תורה משום דצריך לשלם לבעלי' שהרי א"צ לשלם מה"ת. ועוד דכבר כתב בחידושי ר"ן דהא דנאמן משום מתוך היינו דוקא באיסור דע"א נאמן אלא דבאשכחי' ולא א"ל או שהוציאה מתח"י כמו בס"ת יש סברא שלא להאמינו כיון דלא א"ל בפ"א לזה מהני סברת מתוך להאמינו אבל בממון דבעי' שני עדים אפי' היכא דשייך מתוך אין ע"א נאמן ע"ש ולפ"ז גם משאר פגול שפיר מוכח דע"א נאמן באי' דאל"כ לא מהני סברת מתוך כלל

אלא דלכאורה דברי ראב"ן הנ"ל הם נגד דברי חידושי הר"ן אבל לפענ"ד אינו כן דהרי באמת דברי ראב"ן תמוהי' דכבר כתבו הקדמונים אף דילפי' ע"א נאמן באי' להתיר משחיטה ותרומה ונקור כמו"ש רש"י רפ"ק דגיטין או מנדה כמו"ש תוס' שם מ"מ צריך קרא דנאמן לאי' משום דהוי כמו אפוקי ממונא ולפ"ז בפר שלו פשיטא דמהימן אף דהוי כמו אפוקי ממונא דהרי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואמאי צריך לטעם מתוך ולכן נראה דה"נ קאמר הראב"ן כיון שמפסיד הפר פי' שרק הוא בעצמו מפסיד שפיר נאמן אבל לא להפסיד לאחריני ולא מטעם מתוך אתי עלה ולפ"ז שפיר י"ל דגם הראב"ן מודה לדברי חי' ר"ן הנ"ל וא"כ נסתרו דבריך

מיהו לפענ"ד קושי' פמג"ד ושעה"מ הנ"ל לק"מ מכמה טעמי' חדא לפי המבואר בראשוני' במכות ז' בסוגי' דאילעא וטובי' הא דגבי עדי' לא פלגי' דיבורא היינו משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו בנמצא א' מהם קרוב או פסול דכל העדות בטלה רק בבע"ד פלגי' דיבורא משום שאינו בגדר עד ל"ש עדות שבטלה מקצתה ע"ש באשר"י וריטב"א ורז"ה ומלחמות ומבואר שם דאפי' בדיבור אחד גופא מהימן לגבי האי ולא לגבי האי אי לאו משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועיי' נוב"י קמא אה"ע ע"ב סתירת היתר הב' ד"ה והנה ומעתה כ"ז היכא דבעי' שני עדים דבעי דיני עדות אבל באי' דע"א נאמן וגם קרוב או פסול נאמן ולא בעי' דיני עדות ול"ש עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שפיר אמרי' נהי דאאמע"ר ולא מהימן ליפסל עצמו מ"מ נאמן לענין איסור שיהא הקרבן פסול והאשה תיאסר על בעלה ולק"מ

ועוד נ"ל דודאי אי אמר שפיגל בשוגג ל"ש אאמע"ר שהרי שוגג הי' ואין זה ענין למאי דתנן התם מזידי' חייבי' דהתם הפי' שהיו מזידי' על ההיזק שידעו שהקרבן פסול אבל מ"מ אפשר שהם שוגגי' באי' ואומרי' שמותר לפגל ועיי' זבחי' כ"ט ולפ"ז אפי' אמר שפיגל במזיד פלגי' דיבורא ונאמן שפיגל אבל לא במזיד רק בשוגג ועיי' תוס' סנהדרין ט' ד"ה ואאמע"ר ולק"מ. אם לא שנאמר דק"ל למ"ד ב"ב קל"א למ"ד דבחד גופא לא אמרי' פלגי' דיבורא עיי' תוס' סנהדרי' שם אבל לפענ"ד לולי דברי תוס' הייתי אומר דלא מקרי חד גופא אלא אם על הגוף שמעיד עליו מאמיני' לו חצי עדות לגבי גוף זה וחצי אין מאמיני' לו כגון באומר גרשתי את אשתי למפרע שמעיד על