בית שערים אורח חיים שמ

תשובה שכ"ב עוד להגאון הנ"ל

מה שכ' הד"ג נ"י להצדיק דבריו שכ' בבהמה של שני שותפי' שהקדיש חצי' וחזר ולקחה שיוכל להקדיש מחדש חציו הראשונה דאין לומר א"א מקדיש דשא"ש דכבר הוא של הקדש דבקדוה"ג מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן והשגתי עליו מדברי תוס' ורמב"ן דס"ל דגם בקדוה"ג מקרי שינוי רשות וכ"כ הרשב"א בחי' גיטין ד' נ"ה ויושב פר"מ עפ"י ירושלמי שקלי' פ"ד ה"ד ר' חזקי' בשם ר"י קדשי בה"ב שפדאן תמימי' יצאו לחולין אין תימר לא יצאו לחולין האיך קדשי מזבח חלין על קדשי בה"ב ופי' רי"ט אלגאזי ד' ס"ו בספרו ד"ה וראיתי שא"א לקדושת מזבח לחול על קדושת בדה"ב ולכן המקדיש תמימי' לבדה"ב א"א שיעשו קדושת המזחבח אלא בפדיון שיצאו לחולין ואח"כ מחויב מה"ת להקדישם למזבח ולכן הטלת מום קודם שמקדישם למזבח אינו אסור רק מדרבנן ע"ש ולפ"ז חידש הד"ג נ"י דאף קדוה"ג אינו שלו להקדיש מחדש לרמב"ן ותוס' ורשב"א הנ"ל מ"מ בבהמה של שני שותפי' שלא מהני הקדישו רק למכרה ולהביא בדמי חצי' עולה נשאר הוא לבעלי' לגמרי שלא נכנס לרשות הקדש קנין בעצם וגוף הבהמה שהרי צריך למכרה וגם אין לבדה"ב כלום ממנה ושפיר יכול להקדיש מחדש עכ"ד

ולפענ"ד כיון דנחית על חצי' קדושת דמים נחתא נמי עלי' קדוה"ג כדאמרי' בתמורה י"א וי"ט וכמה דוכתי ואינו נמכר בלא מום ולא גרע ממקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו דתמכר דוקא לצרכי עולות עיין בגמ' שם ורמב"ם פט"ו ממעה"ק ה"ב וא"כ כשהוממה ומכרה נתפס קדושת עולה על חלקו בדמי' וכשקונה בהמה להקריב בעבור הדמים הוא נתפסת בקדושת עולה וא"צ לקרות לה שם עולה וא"כ ממילא יש חלק וקנין לגבוה בה כמו בכל קדוה"ג לשיטת הנ"ל דמקרי שינוי רשות כיון שיש להקדש זכות בה להקריבה וה"נ בזה יש זכות להקדש שנקרא עליו שם עולה וחליפי' יהי' עולה וקרב לגבי מזבח ולכן לא ירדתי לסוף דעתו בזה ואמאי נשאר הוא בעלי' לגמרי

אבל מה שהביא מירושלמי הנ"ל פותר אין לי דהא דאין קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב אין הטעם משום שהוא אינו יכול להקדיש לפי שאינו בעליו דהרי כשפדאן הם שלו והוא בעליו לגמרי ובירושלמי שם לא מיירי כלל דאם לא יצאו לחולין פדאן חוזר וקדשות והרי הם של הקדש דודאי אינם של הקדש רק שלו רק מיירי שם אם אחר שפדאן תמימי' אם מותרי' בגיזה ועבודה וחלב ע"ש קודם לזה בק"ע ומהר"א אלא הטעם כמש"כ מהר"א שם האיך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב דתנן ימכרו לצרכי עולות ואי אפי' לאחר פדיונן אינן יוצאי' לחולין ואכתי קדושת בדה"ב עליהם האיך קדשי מזבח יחול עליהם לאחר המכירה והא תנן בתמורה א' קדשי מזבח וא' קדשי בדה"ב אין משני' אותם מקדושה לקדושה וכו' ושם בתמורה ל"ב הטעם משום שנאמר בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמי' והה"ד לשאר הקדשי' שאין משנין אותם מקדושה לקדושה וכמש"כ הרמב"ם פ"ד מתמורה הי"א ועיין בראב"ד שם ולפי"ז אין לו ענין כלל לנידון דידן דגם במקדיש מחדש לשם עולה שהוקדש מתחילה אינו משנה מקדושה לקדושה אלא משום דאינו בעליו אתאי' עלה כיון שהוא קודם פדיון ונידון ירושלמי מיירי אחר פדיון לכן לא ידעתי מה הביא מירושלמי הזה זה מה שיש לי לעורר בדבריו הנעימים בהשקפה ראשונה. ופר"מ ישים עיניו עליהם לטובה. ונושע בנחת ושיבה. כנפשו הטהורה. ונפש מחותכו אוהבו ומוקירו ודושת"ה

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שכ"ג

שיל"ת ב' אויפאלו ב' לס' כתוב זאת זכרון בספר תרס"ה לפ"ק

אורך ימים. בטוב ובנעימים. לכבוד אהובי ידידי הרב הגאון וכו' כש"ת מו"ה אליעזר דייטש נ"י האבדקה"ל יראים באניהאד

בשבת קודש העבר קבלתי מכתבו היקר משבוע העברה ובו כתב לאמור להצדיק דבריו הראשונים אשר הציע לפני בגיטין נ"ד דקאמר כה"ג ביו"כ יוכיח דכי אמר פגול מהימן וכו' ותמה פנ"י מנלן דמהימן ותי' דמוכח כן דאל"כ כ' אמר פגול היכי נעבד הא כל עבודות יו"כ אין כשרים אלא בו והוא יודע שפיגל בפנים ותו לא מציא למיעבד שאר עבודות שצריכי' להיות על הסדר ואי נימא להביא פר ושעיר אחר אין הצבור שומעי' לו דלא מהימן וא"כ איך אמרה תורה וכל אדם לא יהי' באוה"מ דהוי מילתא דאתי' לידי תקלה אע"כ דמהימן ואמר כ"מ דמשו"ה לא ניחא לתוס' שם בתי' פנ"י דתוס' ס"ל דאם הדין הוא דאינו נאמן ממילא הקרבן כשר לכל ישראל וא"כ אפי' הכהן יודע בנפשו שפיגל מותר להזות הדם ולהקריב כיון שהוא קרבן כשר לכל ישראל. ואני פקפקתי כיון שכ"ג יודע שהוא פגול איך רשאי להזות

ועתה כתב מעלתו עפ"י ריטב"א שלהי נדרים דב"ד מתני' לעקור דבר מה"ת משום מיגדר מילתא וה"נ אם אינו נאמן יכולין חכמים לתקן שיוכל להזות דלא נימא שויא אנפשי' חד"א דאין לך מיגדר מילתא גדול מזה שכל כפרת ישראל תלוי' בו הנה מקום אתי לפלפל הרבה בזה אבל איניני נכנס לשום פלפול כי אם תמהני עליו הפנ"י כ' דמקרא מוכח דנאמן מה"ת ודחה מעלתו דלא מוכח מקרא לפי שחכמים יכולין לתקן אבל מ"מ הקרא לא תיקן ומוכח דנאמן

ומ"ש עוד שמצא דוגמא לזה ברשב"א שלהי נדרים שהקשה למשנה אחרונה דאומרת טמא"ל אינה נאמנות כיון שהוא יודעת בעצמה שזינתה אין מאכילין לאדם דבר האסור לו דהא גם היא מוזהרת והי' דהיא אינה מוזהרת אלא הוא מוזהר וכיון שהוא אינה מוזהר כיון שאינה נאמנת עליו גם היא מותרת בו [ומה שהוסיף מעלתו ואפי' בתרומה מותרת אע"ג שיודעת שהיא זונה ונפסלה גם בתרומה תמהני שהרי אדרבה מכח זה שהיא מותרת בתרומה דחה רשב"א תי' זה וכ' תי' אחר ועיין בריטב"א שסביב הל' הרי"ף כ' ג"כ כתי' של רשב"א השני]

ואם לדוגמא מצינו עוד דוגמא כזו בש"מ כתובות ט' ד"ה ומי אר"א הא לא קשי' ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה בספק ממעשה שהי' דלא הי' קינוי וסתירה ולא אסרוה על דוד ואלו היתה אסורה על אורי' אף על דוד אסורה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אלמא אינה נאסרת בספק דאע"ג דלגבי דוד לא הי' ספק אלא ודאי אלו נודע לאורי' כמו שנודע לדוד היתה אסורה עליו מ"מ אין איסורו של בועל תלי' אלא באיסורו של בעל וכיון שאפי' הודה דוד בב"ד שבא עלי' לא היתה נאסרת על אורי' ד"ת דאין דבר שבערוה פחות מב' א"כ אף לדוד לא נאסרה בידיעתו שלו שאין הדבר תלוי' בו אלא בבעל וכו' ע"ש

אבל אין הדמיון עולה יפה דשם בנדרים הוא לפי מה דאמרי' ביבמות פ"ד דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים רק מדכתי' לא יקחו יתירה או מדכתי' יקחו לשון רבים או דקרינן יקיחו וכעין שכתבו תוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה דרשי' מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש ולכן קאמר רבא שם כל היכא דאיהו מוזהר היא מוזהרת וכל היכא דהוא לא מוזהר היא לא מזדהרא וכיון דלא יקחו קאי אזכרים ואיסור דידה תלוי' באיסור דידי' והכי משמע לישנא שהאשה מוזהרת ע"י האיש ולא אמר שהאשה מוזהרת כאיש שפיר כתב רשב"א דאם אין איסור עליו מפני שא"צ להאמינה גם עלי' אין אי' אעפ"י שיודעת האמת שזינתה ועיין חי' חת"ס בנדרי' שם ועיי' נזיר נ"ז

וכן בהאי דש"מ דונטמאה קאי רק לבעל ומדכתי' תרי זימני מוקמי' חד לבועל ועיין סוטה כ"ו ע"ב ושם כ"ז ע"ב כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וע"ש כ"ח וא"כ איסור דבועל באי' דבעל תלי' וכמ"ש ש"מ הנ"ל וא"כ היכא שהבעל א"צ להאמין ואינה אסורה לו מותרת גם לבועל אף שיודע האמת שבא עלי' אבל כאן מי תלה איסורו של כהן בבעלי הקרבן שאם הם א"צ להביא קרבן אחר מפני שאינם מאמינים לו שהוא פיגול יהי' הכהן מותר להזות ולהקריב קרבן שהוא יודע בודאי שהוא פגול

וגם יש לחלק בסברא דבהאי דש"מ דאי אפשר זנות דא"א בלי בעל ובועל שפיר י"ל דאיסור הבועל תלויי' בבעל וכן בהאי דרשב"א א"א שכשרות תנשאי לפסולים בלי איש ואשה שפיר י"ל דאיסור דנבעלת תלוי' באיסור דבועל אבל כאן הרי אפשר איסור דכהן להזות ולהקריב פגול באופן שאין נפ"מ לבעלי' כלל אם הקרבן עולה לרצון שלא יצטרכו להביא קרבן אחר כגון בעולת נדבת צבור שמביאין מן המותרות לקיץ המזבח עיי' שבועות י"ב וא"כ בזה ודאי הכהן אסור להזות ולהקריב כשפיגל וא"כ אין לומר שאי' הכהן להזות ולהקריב פגול תלוי במה שהבעלים צריכי' להביא קרבן אחר

ועוד לפי מה שהשריש פנ"י בקידושי' ס"ה דאפי' במקום שאין ע"א נאמן מ"מ עשה הדבר ספק וא"כ אי נימא דאין ע"א נאמן שפיגל עכ"פ עשאו ספק פגול וא"כ אין הצבור יכולי' להביא קרבן משום שמא אינו פגול והוי חולין בעזרה אבל אין הקרבן כשר שמא אמת כדברי הכ"ג שהוא פיגול וא"כ הוא שיודע בודאי שהוא פגול א"י לעבוד שאר עבודות כמ"ש פנ"י אע"כ דמהימן ושפיר כ' פנ"י

ועוד לו יהיבנא כדבריו דהקרבן כשר לצבור וממילא הכהן יכול להזות אף שיודע שהוא פגול מ"מ שפיר כ' פנ"י דהרי סיים וא"כ איך אמרה תורה וכל אדם לא יהי' באוה"מ דהוי מילתא דאתי' לידי תקלה וא"כ גם אם הדין הוא כדבריו מ"מ תקלה הוא ואיך יהי' זה מצוה וכל אדם וכו' וכמ"ש ראשונים בהא דלא אמרה תורה שלח לתקלה אף דמה"ת מבטלי' איסור לכתחלה מ"מ לא יתכן שיהא זה מצוה דעכ"פ תקלה היא וגם בלא דעת נפש לא טוב וה"נ דכותי' ועיין בירושלמי שלהי נדרים דאף למ"א דא"נ מ"מ בעל נפש יחוש לעצמו וה"נ אף דאין ע"א נאמן מ"מ כיון דהיכא דאפשר בעל נפש יחוש לעצמו תקלה מיהא הוי

ועונ"ל עפ"י ירושלמי פ"ז דגיטין ה"ו ופ"ג דקידושין פ"ב רי"א אונסא כמאן דלא עביד ועיי' ש"ך חו"מ סי' כ"א סק"ג ואה"ע רסי'