בית שערים אורח חיים שלח

מעיקרא ל"ה דיחוי. ובזה הי' נכון לשון הגמרא ורש"י שם והא אין גורל קובע אלא בראוי ופרש"י אין הגורל קובע לשם אלא את הראוי לשם וכו'. ומדוע לא נקט אין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם וכלשון הגמרא חולין י"א. אלא דרש"י בא לשלול קושי' הנ"ל דאין הגורל קובע לשם אלא בראוי בשעת הגורל לשם וכדברי מהר"ש הנ"ל

ונ"ל לחדש עוד דאף אי אמרינן כדעת מעלתו שיוכל להקדיש קודם ששלמו ז' מעל"ע מיד שנכנס יום ח' מ"מ כאן דבעינן שיהי' הגורל קובע שלא יוכל לשנותו לקרבן אחר בעינן דוקא שלא יהי' מחוסר זמן להרצאה אפילו לבו ביום ואם אינו ראוי בשעת הגורל אינו קובעו ויכול לשנותו ולא עשה ולא כלום וכמו דאמרינן למ"ד אדם מקנה ומקדיש דשלב"ל דקודם שבא לעולם יכול לחזור בו ה"נ דגם דאם מקדיש אינו יכול לחזור בו קודם זמן הרצאה כיון דהוא הקדיש מיד קדושת הגוף אבל לענין קביעות גורל שלא יוכל לשנותו לא מהני קודם שראוי להרצאה ומיושב קושי' הנ"ל

אבל לפענ"ד כל הקושי' היא שיבוש דהרי לא מרבינן משתלח שאסור להקדיש מחוסר זמן יותר ממה שאסור להקדיש מחוסר הזמן השעיר לה' ושאר קרבנות וא"כ פריך שפיר ממנ"פ מחוסר זמן שראוי להקדיש לה' מותר להקדיש גם למשתלח ועכ"ח במחוסר זמן שאינו ראוי להקדיש לה' א"כ למ"ל קרא מיוחד שאינו ראוי להקדיש למשתלח ת"ל כיון שאינו ראוי לשם אינו ראוי גם למשתלח דהא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם

ועוד נ"ל דהנה הרמב"ם פ"א ממעה"ק הי"ד כתב כ"מ שנאמר וכו' שעיר עזים בן שתים כל שנים הוא נקרא שעיר ובכ"מ שם הגיה שעיר עזים בן שנה שעיר בן שתים. ועיין מל"מ שם מה שתמה עליו. ובעיני יפלא הלא מקרא מלא דיבר הכתוב בשני שעירי יו"כ יקח שני שעירי עזים ואח"כ כתב פעמים ושלש ולקח את שני השעירים וכו' ונתן אהרן על שני השעירים השעיר אשר עלה עליו וגו' והשעיר אשר עלה עליו וגו' אלמא דאין חילוק בין שעיר עזים לשעיר לחודא דאל"כ הו"ל לדקדק בלשון ולא לשנות משעיר עזים לשעיר סתם. אמנם לק"מ דהרי קי"ל בעירוכין ח"י שנה האמורה בקדשים מעל"ע ולא שנת עולם וא"כ אפשר שבעיו"כ כשקנה אותם היו בתוך שנתם. ועיין תוס' ישנים יומא ס"ב כי מותר ללקחם תוך שנה ולכן קראם שעירי עזים אבל בשעת הגורל הוצרכו להיות בני שתי שנים לכן קראם שעירים ולא שעירי עזים וא"ש. וראי' לזה מרמב"ם פ"ה מעבודת יו"כ הי"ז שכתב במשתלח וכן אם נעשה מחוסר זמן נפסל כגון שנשחטה אמו לחולה ביו"כ שדחייתו לעזאזל הוא שחיטתו ולמה לא נקט מחוסר זמן כגון שלא שלמו לו ז'. אלא דז"א בכל שעיר כלל שהוא בן שתים וכמ"ש. ולפ"ז אין התחלה לקושי' הנ"ל דהא א"י להביא כלל לשני שעירי יו"כ בן ח' ימים רק שיהי' יותר משנה

ואמנם דעת רש"י ביומא ס"ה ע"ב ד"ה אלא גזרה מבואר להדי' דשעיר יו"כ הוא דוקא תוך שנתו והוציא כן מתו"כ ול"ש תי' הנ"ל. ועוד דאפילו לדעת הרמב"ם אכתי קשיא נימא דנעשה בן שתי שנים בחצות היום דהא קי"ל שעות מונין לקדשים וכמ"ש הרמב"ם בפ"א ממעה"ק הי"ג אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא

ומה שתמה פר"מ על מרכבת המשנה שתי' דמשו"ה לא הביא הרמב"ם הא דליל ח'. נכנס לדיר להתעשר משום דפסק בפ"ג ממחוסרי כפרה דלילה מחוסר זמן. וכתב פר"מ שהוסיף דבפ"ה שם ה"ג פסק כר"פ במנחות ה' אלא דכל אלו מיירי לענין הקרבה אבל לענין להקדיש לילה לאו מחוסר זמן. ולפענ"ד נראה דסברת תוס' במנחות ה' דלענין הפרשה לא מקרי לילה מחוסר זמן שנימא בי' דהוי דיחוי מעיקרא כיון שאין החסרון בגוף אותו קרבן אלא בהזמן וכן במצורע שמפריש חטאתו קודם שהקריב אשם ל"ש דיחוי כיון שאין החסרון בגוף חטאת זה. וכן בפסח קודם חצות אין חסרון בקרבן זה רק בזמן ול"ש דיחוי אבל לענין הקרבה כיון שמקריב שלא בזמן חיובו אינו כלום וכמו שתוקע שופר ונוטל לולב בלילה דאינו נפטר מחיובו. ובזה נדחה מה שדימה מעלתו קודם ששלמו ז' מעל"ע לדעת פמ"ג למחוסר זמן. דקודם ז' מעל"ע החסרון בגוף הקרבן הזה לא בהזמן ואין הטעם משום דזמן ממילא קאתי

ולפ"ז לענין מעשר בהמה נהי נמי דלילה לקדושה היינו שיכול להקדיש ואין בו משום דיחוי רק דבאמת היינו אומרי' מה שאינו ראוי להקרבה אינו מחויב לעשר כלל אלא דילפינן מקרא דלא יבקר בבכורות נ"ז דמחויב במעשר. אבל מחוסר זמן דאינו ראוי להקרבה דלא יליף מלא יבקר אינו מחויב במעשר בהמה וממילא אינו נכנס לדיר להתעשר דאכתי לא מטי זמן חיובא ומפריש מפטור על החיוב וזה מבואר ברמב"ם פ"ו מבכורות הי"ד שנתן טעם שכל אלו פטורין מן המעשר אלא דבי ר"י בזבחים י"ב ס"ל דגם לענין זה לילה לא מחוסר זמן ומקרי מטי זמן חיובא ולדידי' גם זב שראה ג' ראיות בליל ח' מחויב שני קרבנות דמקרי מטי זמן חיובם של קרבן ראשון דגם לענין זה לילה לא מחוסר זמן. אבל הרמב"ם דפסק פ"ג ממחו"כ ה"ד ופ"ו דנזירות הט"ז כחזקי' בכריתות ח' דאינו מביא רק קרבן אחד ומשום דלענין דליהוי בר חיובא מקרי לילה מחוסר זמן שפיר לא הביא הא דליל ח' נכנס לדיר להתעשר וא"ש. ויש להאריך בזה בסוגיא דזבחים הנ"ל ואין הזמן מסכים ובזה הנני ידידו ואוהבו הדורש שלום תורתו

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שי"ט

שיל"ת ב' אויפאלו עש"ק שופטים תרנ"ד לפ"ק

ברכות שמים, ושנות חיים, לכבוד ידידי הרב הגדול, מעוז ומגדל, חריף ובקי כמו"ה אברהם צבי נ"י יונג

כתבו במושכלו הגיעני תמול ומה שהקשה ביומא ס' ע"ב דאמר רבא הלכך כ"ג ביו"כ וכו' בתלתא בתשרי בע' לאפרושי וכל אימת דמתרמי בתלתא בתשרי מפרשי' לי' ותמוה בעיניו הא אם חל ר"ה יום ג' מפרישי' אותו ביום ה' בשבת וא"כ הוי יום ג' בשבת ואז אין מזין עליו משום דהזאה שבות וא"כ בטלה הזאה לגמרי דשביעי בלא שלישי אינה הזאה כלל כמ"ש רש"י ד"ה אלא רביעי'. ולפענ"ד נראה דשפיר מזין עליו ביום ה' בשבת שהוא ראשון לפרישתו שמא שלישי וכן ביום ו' שהוא שני לפרישה שמא שלישי כדאמרי' שם בגמ' ובשבת שהוא ג' לפרישה אין מזין עליו משום שהוא שבות וביום א' אין מזין שהוא ד' לפרישה ולא בג' ולא בז' איכא לספוקי כדאמרי' בגמ' וביום ב' בשבת שהוא חמישי לפרישה מזין עליו שפיר שמא שביעי מיום ה' שהי' ראשון לפרישה ושמא הי' שלישי ועכשיו שביעי וכן ביום ג' שהוא ששי לפרישה שמא שביעי דיום ו' שהי' שני לפרישה הי' שלישי והיום שביעי וביום ד' שהוא ז' לפרישה אין מזין עליו כיון דלא הזו עליו בשבת א"כ הוי היום ח' מהזאת שני לפרישה וזה לא מהני כמו"ש תוס' ד"ה מקשי' בסופו וגם א"צ הזאה כיון שהזו עליו בששי לפרישה הוי הוא ז' אם הזאת ו' בשבת שהי' שני לפרישה הוי שלישי לטומאתו ואם איתרמי פרישתו ביום ה' בטלה הזאה ג"י ואין מזין עליו אלא ד"י כנ"ל וא"ש

ושוב כתב ביומא י"ד ונדה ט' פליגי רבנן ור"ע רבנן סוברי' המזה טהור ומי שמזין עליו ג"כ טהור וקרא דכתיב ומזה מי נדה יכבס בגדיו היינו נושא ור"ע סובר המזין עליו טהור והמזה טמא והיינו דאמר שלמה אחכמה וכו' ומזה הק' על הריב"ש דכתב דשני חזקות עדיפא מרוב הא לר"ע מוכח מפ"א דרוב עדיף משני חזקות דהא כאן יש שני חזקות העמד טמא על חזקתו דהיינו המזין עליו וחזקת טהרה של המזה ואפ"ה אזלינן בת"ר שאינו טריפה

ראשית דבר האמת אגיד כי לא מצאתי זה לא ביומא י"ד ולא בנדה ט' דר"ע סובר דהמזה טמא רק דס"ל טהור שנפלה עליו הזאה טמא ולפי"ז כיון שאינו במעשה א' שא"א זה בלא זה מזה בלא כזה א"צ להקשות מכאן ולר"ע אלא מכל העוסקי' עם הפרה מתחילה ועד סוף שמטמאים בגדים וכמו שפסק גם הרמב"ם פ"ה מפרה ומי שמזין עליו טהור והרי איכא שני חזקות חזקת טהרה של המתעסקי' וחזקת טומאה של מי שמזין עליו

אבל לפענ"ד נראה דיש להבין עמ"ש תוס' בחולין י"א דגבי פ"א יש חזקה נגד הרוב דאמרי' העמד טמא על חזקתו והרי כתב הריטב"א בעירובין ל"ו ד"ה רבא דאזלינן בתר דבר שהספק בא ממנו ולא בתר דבר הנגרר ממנו ועיין טו"ז סי' א' סק"ו וה"נ הספק בא מן הפרה שמא היא טריפה והטמא הוא רק הנגרר וא"כ חזקת טמא אינו כלום ושפיר אזלי' בת"ר ומנ"ל דרובא עדיף מחזקה היכי דאיכא חזקה נגד הרוב בדבר שהספק בא ממנו. לכן נ"ל דה"ט כיון שתכלית מצות פ"א הי' רק לטהר טמאים א"כ אין לדון על פ"א אם טריפה או כשירה רק לענין לסלק חזקת טומאה ולהכי הוי כמו דיש חזקה בדבר שהספק בא ממנו וריטב"א לא כתב אלא באם יש לדון על הדבר שהספק בא ממנו גם בלי הנגרר והנגרר רק עפ"י מקרה אז לא אזלי' בתר הנגרר אבל כאן לא מקרי נגרר כיון שאין לדון רק לענין זה והתינח לענין חזקת טומאה אבל לענין חזקת טהרה של המתעסקי' או של טהור שנפל עליו הזאה שאין תכלית עשיית הפרה לזה לטמא אותן רק לטהר טמאים שפיר הוי רק נגרר ולא אזלינן בתר חזקתו רק בתר דבר שנולד בו הספק ולא הוי בפ"א הרוב רק נגד חזקה אחד משא"כ בנידון דריב"ש הוי שני חזקות בדבר שנולד בו הספק אם בעלה חי או מת ואיכא חזקת חי דבעל וחזקת א"א דידה

ועוד נ"ל דהא דחטאת קרי' רחמנא דטריפה פסולה היינו לענין תכלית מצות הפרה לטהר טמאים וע"כ דאזלי' בת"ר אבל לטמא המתעסקי' או טהור שנפל עליו הזאה א"צ לרוב כלל כך גזרה התורה שכל פרה הראוי' לטהר טמאים מטמא טהורים והרי כל פרה ראוי' לטהר טמאים משום דרוב עדיף מחזקה א' וממילא מטמא טהורים מכח ודאי ול"ש כלל חזקת טהרה כיון שהוא מכח ודאי ולא מכח ספק והא כעין סברת חת"ס בהשיגו על נוב"י וא"ש

ושלישית נ"ל עפ"י כלל שכיילו האחרונים דכל רוב שכבר הוחזקנו אותו מהני גם בממון אף דאין הולכין בממון בת"ר וכמ"ש