בית שערים אורח חיים שלו

שהי' משל צבור הי' תלויות בפר א"כ הואיל דהותר בשל שעיר הותר נמי בפר ע"כ. אבל התוס' הנ"ל דס"ל דאי של שותפין מהדרינן אטהרה חולקין ע"ז קשיא ע"ש. ולדידי לק"מ דהרי כתב תוס' יומא דף זי"ן ד"ה כיון דגם בקרבן יייד דקבוע לי' זמן מה"ת הותרה ורק מדרבנן גזרו דמהדרינן אטהרה וא"כ מה שכתבו שם דא' דשותפין מהדרינן אטהרה היינו מדרבנן אבל מה"ת הותרה וא"כ שפיר השיב ר"י דאין להוכיח מכה"ג ביו"כ דאינו על מצחו ומרצה דהתם טומאה הותרה בצבור מה"ת אפילו בפרו ואילו של כה"ג וא"כ אין ראי' מה"ת דאינו על מצחו מרצה. ותוס' שהביא ל"ק להו רק משום דס"ל בקרבן יחיד מהדרינן אטהרה מה"ת ולק"מ

כח) ובספר או"ח פסחים דע"ז ד"ה סברוה הביא דברי צאן קדשים שכתב בתוס' מנחות דף נו"ן ע"ב ד"ה תיעשה דתנא דברייתא דלעיל אית לי' נמי דרשא דאיש איש דפסח דוחה טומאה והיינו דטומאה הותרה בצבור טפי מסתבר אי כתיב חד קרא על דיחוי טומאה לחוד ע"ש והקשה עליו דא"כ איך קאמר דליכא תנא דשמעת לי' טומאה הותרה בצבור אלא ר"י הא תנא דברייתא דסליק מיני' והוא רבי בתו"כ ס"ל ג"כ טומאה הותרה. ועוד דאשתמיט מיני' דברי תוס' יומא דף ו' ע"ב שכתב דאפילו למ"ד הותרה מ"מ בפסח שאין כל ישראל מביאין בשותפות הוי רק דחוי' ע"ש. ואני תמה עוד דהרי גמרא מפורשת להיפך ביומא מ"ו ע"ב שבת דהותרה הוא בצבור סופו נמי דחי טומאה דדחוי' היא בצבור תחילתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי הרי מפורש אדרבה להיפך דשבת הותרה וטומאה דחוי'. לכן נ"ל דכונתו עמ"ש תוס' ביומא ד"ה מכלל דאי טומאה דחוי' ואיכא נמי ריצוי ציץ לא מהדרינן אטהרה וס"ל כשיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל באות ב' דאי טומאה דחוי מרצה ציץ נמי על טומאת הגוף ולהכי דטומאה הותרה ואי ליכא אלא חד קרא מסתבר טפי לאוקמא על דיחוי טומאה לחוד ומיושבים קושי' או"ח [והספר או"ח אין אתי כעת לעיין בפנים] אבל מה שהקשיתי עדיין צ"ע דשם מבואר דשבת הותרה וצ"ע

ובזה תבין דברי כ"מ רפ"ב משבת דכתב דמשמע בגמרא כמו דפליגי לענין טומאה אי דחוי או הותרה ה"נ פליגי לענין שבת גבי פ"נ אי דחוי' או הותרה והוא פלא אמאי נקט שבת לענין פ"נ ולא לענין קרבן צבור. ולהנ"ל א"ש דלענין קרבן צבור הרי חזינן דאיכא מ"ד דשבת הותרה וטומאה דחוי' וגם י"ל טומאה הותרה משום דאיכא נמי ריצוי ציץ וכנ"ל ושבת דחוי' בלבד ולהכי נקט לה גבי פ"נ דאי טומאה הותרה בלא ריצוי ציץ שבת נמי הותרה בפ"נ ואי טומאה דחוי בלא ריצוי ציץ שבת נמי דחוי' בפ"נ ובספר אור חדש הנ"ל הקשה מדברי כסף משנה הלזה על דברי ספר צאן קדשים הנ"ל דהבין דכ"מ מיירי בשבת לענין קרבן צבור ובמכ"ת לא דק דכ"מ מיירי משבת לענין פ"נ

ופה תעמוד הנוצה. ותשואת חן להד"ג נ"י כי ע"י התעוררת קושיתו אשר מפז ופנינים יקרה ומשובצה. חנני גדול העצה. לבאר שמעתתא דציץ מרצה. מקצה אל קצה. ויהי' לפניו חשוב ומקובל ומרוצה. ויערבו בעיניו הבדולחים. כעולת מחים. וד' מחכמתו עלינו יערה. לחדש חידושים לאמיתה של תורה. ולבאר כל חמורה. ונזכה לבנין בית הבחירה. כחפץ נפשו הטהורה. ונפש אוהבו וידידו הדוש"ת: עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שי"ח

שיל"ת חוסט יום א' ואתחנן תרמ"ב לפ"ק

בין המצרים. יזרח אור לישרים. יראה בית בנוי בראש ההרים. וקרן עמו ירים. תהלה לכל חסידיו ה"ה ידידי ורב חביבי הרבני החריף ובקי. זך ונקי. מוכתר בנימוסים גן הדסים. כש"ת מו"ה מרדכי לאוו נ"י. כאור בהיר בק"ק פעטראוועסעל יצ"ו

שבוע העברה קבלתי מכתבו הנעים עם ברכת מז"ט ליום חתונת בני הרבני החריף מו"ה יצחק יעקב נ"י. וברך לו אשיבנה בברכת התורה. ואשר העיר על דברי מעין חכמה להגאון ר' נח צבי ז"ל פ' אחרי דף ע' אות מ"א שהקשה על דברי תוס' שבועות דף ז' ע"ב ד"ה לטומאה שכתבו הכא לא קאמר ונ"מ להיכי דלא עביד פנימי כדקאמר לעיל דפנימי קרב ברישא ואי ליכא אלא חד יעשהו פנימי ולא חיצון. והקשה הוא ז"ל הא מבואר במנחות כ"ז דשני שעירים מעכבין זא"ז וא"כ אם אין לו אלא חד לא מצי מייתי פנימי בלא הגרלה ולמה לא יקרבוהו לשעיר הנעשה בחוץ. והדק"ל דהו"ל למימר נ"מ היכא דלא עביד פנימי וכגון שאין לו אלא אחד. וחידש שם באריכות דהגרלה לא מעכבא אלא בפנימי אבל במשתלח אין הגרלה מעכב והיכי דליכא אלא חד עושהו למשתלח ולא לחיצון אף בלי הגרלה. ופר"מ תמה עליו הא תוס' כתבו דאי ליכא אלא חד יעשהו פנימי ולא חיצון ולא כתבו דיעשה משתלח, ולפענ"ד כונתו פשוטה דאין כונת התוס' דאי לית לי' אלא חד שאין כאן רק שעיר אחד לגמרי רק דבאמת איכא תרי אלא דליכא אלא חד מהנהו דאיירינן ועסקינן בהו דהיינו חיצון ופנימי וליכא אלא חד או לחיצון או לפנימי חוץ מחד דאיכא למשתלח אז יעשהו פנימי דקריב ברישא. אלא דע"ז קשיא אכתי לימא ונ"מ להיכי דליכא באמת אלא חד שעיר דאז אי אפשר לעשות פנימי בלי הגרלה. ועוד ת"ל דבלאה"נ עושהו פנימי דאז מרויח שעושה גם משתלח משא"כ אם יעשה הא' חיצון לא יוכל לעשות גם משתלח בלי הגרלה. לזה תירץ המעין חכמה דאי ליכא אלא חד עושהו משתלח ולא חיצון, אלא דבזה לא סגי דאכתי נימא נ"מ היכי דאיכא חד חוץ מהמשתלח דאז עושה משתלח בלי הגדלה והשני לחיצון. וע"ז תירץ תוס' דהא ליתא דאי ליכא אלא חד או לחיצון או לפנימי עושהו פנימי משום דקרב ברישא יעש"ה וימצא כי זה המכוון בדבריו

עוד תמה פר"מ מגמרא יומא ס"ג ותמורה ו' דפריך למ"ל קרא דמשתלח פסול מחוסר זמן ובעל מום ת"ל הא אין גורל קובע אלא בראוי לשם. ולדברי המעין חכמה הא משכחת לה היכא דליכא אלא חד דעושה משתלח בלי גורל. ולפענ"ד גם זה לא קשה מידי דגם מעין חכמה מודה דמשתלח מצוה בהגרלה דהרי חד אשר עלה במשתלח כתיב רק דחידש דלמ"ד מעכבא. במשתלח לא מעכבא. והנה קי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו והסביר רשב"ם ב"ב פ"א ע"ב דכל דבר שצותה תורה למצוה ולא לעיכובא כגון בילה או קריי' בבכורים אם אינו ראוי לעשות בו מצוה זו מעכב דצריך לעשות באופן שיוכל לעשות בו מצוה זו. וה"נ נהי דהגרלה לא מעכבא במשתלח אבל עכ"פ צריך שיהי' ראוי לעשות בו מצות הגרלה ואם אינו ראוי מעכב. וא"כ פריך שפיר במחוסר זמן ובעל מום כיון דאינו ראוי להגרלה פסול אפילו בליכא אלא חד ואינו מגדיל

ועוד נ"ל דבר חדש דאם מביא משתלח בלי הגרלה אינו נקבע למשתלח בקריאת שם עד שמתודה או עד שעת שילוח ומנא אמינא לה מתוס' שבועות דף י"א ע"ב ד"ה ואף שכתבו בשם הערוך דפי' גבי קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהם. דטרם מושכן לסכין אין לומר איזה מוסף ואיזה תמיד אלא תלוים ועומדים בתנאי לב ב"ד דדאעפ"י שאמרו שהם תמידין אם ירצו לשנותם לשם זבח אחר רשאי' לפי שבזמן שמשך זה סכין לשחוט תמיד הרי הוא תמיד ואם למוסף מוסף ע"ש. מבואר דקרבנות צבור אינם נקבעים בפה ובשם. וכן נראה מדברי רש"י יומא דף מ' ד"ה במקום שלא קידש הגורל וד"ה קידש השם דנקט רק קיני זבים וזבות ויולדות שהם קרבנות יחיד ונקבעים בקריאת שם וגם שם דוקא בשעת לקיחה. אבל אם לא קראו הבעלים שם בשעת לקיחה לא מהני קריאת שם אח"כ ותלוי רק בעשיית כהן. אבל בקרבנות צבור הכל תלוי בעשיית כהן וקודם עשיית כהן יכול לשנות. רק בשני שעירי יוה"כ גילה קרא ועשהו חטאת שהגורל קובע. אבל אי ליכא אלא חד למשתלח אין כאן קביעות עד שעת עשייה. והנה שעיר המשתלח הוא מתרומת הלשכה והי' קדוש יען שנקנה ממעות הקדש וא"כ לא שייך בי' לאו שלא יקדישנו עד שעה שנקבע למשתלח ע"י גורל. וא"כ בליכא אלא חד דאינו מגריל ואינו נקבע ל"ש בי' שלא יקדישנו והתם ילפינן במשתלח יקדישנו ג"כ דהרי מעיקרא כתיב קרבן דדרשינן מיני' שלא יקדישנו ואח"כ לד' לרבות משתלח ועכ"ח בנקבע ע"י גורל ופריך שפיר דהא א"א לקבעו בגורל כיון שאינו ראוי לד' וא"ש

ויותר נ"ל ביישוב תמיהת פר"מ דהא דילפינן מלה' לרבות שעיר משתלח היינו דוקא היכא דאיכא שנים להגדיל עליהם והוא ראוי לה' אלא שאינו מיוחד לה' אבל היכא דליכא אלא חד ואינו ראוי לד' אלא למשתלח ליכא למילף מלר' כל דלה' דאסור המשתלח במחוסר זמן ובעל מום שהרי אינו לד' כלל רק לעזאזל וכיון דלא ילפינן אלא בדאיכא שנים ומגריל פריך שפיר והא אין גורל קובע וכו' ואף דמוקמינן שם כר"ש דהגרלה אינו מעכב היינו כשהגריל בתחילה והשני הוא תחת הראשון שהגריל עליו עם של ה' אבל בליכא של ה' כלל לא ילפינן מלה' כלל כנ"ל

ובגוף קושי' מעין חכמה נ"ל דכבר עמד בספר דברי ר"ש ביומא אהא דילפינן במנחות כ"ז שני שעירי יוהכ"פ מעכבין זא"ז מדכתיב חוקה והא חוקה לא נאמרה רק על דבר הנעשה בפנים ונדחק בזה. ולפענ"ד נראה דהא דמעכבין זא"ז היינו אחר שכבר הוזקקו זה לזה ע"י הגרלה וכעין דאמרינן במנחות דמ"ו דבין למ"ד כבשי' אין מעכבין הלחם ובין למ"ד לחם אין מעכב הכבשים מ"מ הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה מעכבו אהדדי. ועיין תוס' יומא מ' סד"ה ואזדו וכו'. וא"כ אף דלא קאי חוקה רק אפנימי מ"מ כיון שהוקבעו כאחת אם מת האחד גם השני ידחה אבל אם ליכא אלא חד ולא הגריל שפיר י"ל דאין מעכביו זא"ז ויכול להקריב פנימי בלא משתלח. ומה שהקשה הא אי אפשר בלא הגרלה לר"י דהגרלה מעכבא. נ"ל דהא דהגרלה מעכבא היינו היכא דאיכא שנים כיון שאין השם קובעו לד' כדילפינן מועשהו חטאת. הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת. וכל זמן שלא נקבע בחטאת פסול. אבל אי ליכא אלא חד והדין הוא דעושהו פנימי