בית שערים אורח חיים שלה

מועלת ליוצא לר"י אפילו ביצא כולו בדיעבד מ"מ למקבעינהו בפגול ולאפקעינהו מידי מעילה לא מהני אלא ביצא מקצתו אבל ביוצא כולו לא ע"ש. ולפ"ז נ"ל דהא דאמרינן בפסחים דע"ח דציץ מרצה על אכילות לר"א למקבעינהו בפגול ולאפקעינהו מידי מעילה היינו דוקא אם גם דם או האברים טמאים דמגו דמהני ריצוי ציץ לדם או אימורין מהני נמי לבשר לענין פגול או מעילה או אפשר דאע"ג דלר"א יש דם אעפ"י שאין בשר היינו דוקא בנאבד דליתני' אבל בנטמא דאיתניהו מעכב ועיין מ"ש לעיל סוף אות כ"ג ובתוס' פסחים דנ"ט שם. אלא דז"א דנטמא בשר הוי כליתני' כמ"ש תוס' שם דנ"ט אבל אי ציץ מרצה על אכילות הוי כליתני' לבשר וא"כ הא דיש דם בנטמא הבשר היינו משום ריצוי ציץ דכיון דציץ מרצה הוי כאיתניהו דמעכבי ובעינן ריצוי ציץ ומגו דמרצי להכשיר זריקת דם להכשר הקרבן מהני נמי למקבעינהו בפגול ולהוציא ממעילה אבל הגמרא פריך שפיר הציץ מרצה על אכילות למאי הלכתא שאין נ"מ לדינא בזה דהא אי אמרת לא מרצי הרי אין בשר ואיהו ס"ל יש דם אעפ"י שאין בשר. ומשני דנ"מ דאי משום יש דם אעפ"י שאין בשר לא הוי מיקבע בפגול ויוצא ממעילה אבל אי משום ציץ מרצה על אכילות מיקבע בפגול ויוצא ממעילה. וכ"ז אי טומאה דחוי בצבור אבל אי טומאה הותרה ול"צ ציץ לרצוי לא אדם ולא על אימורין ולא על הבשר שיהי' זריקה כשירה אינו מרצה נמי על הבשר למיקבע בפגול והוציא מידי מעילה כיון דלא שייך מגו וא"ש

אלא דלפ"ז תקשי האיך מוקי האי דבאין בצבור בהני דלא קביע להם זמן הא אלו הן פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין ואין בהם בשר לאכילה כלל וא"כ איך שייך שהציץ מרצה על הבשר. בשלמא על החלב שייך גם בהם שהרי מקטיר האימורין כמ"ש הרמב"ם פ"ה ממעה"ק הח"י ועיין רמב"ם ספ"ד מעבודת יו"כ אבל הבשר קשיא הא לר"א יש דם אעפ"י שאין בשר. ואין לומר כנ"ל דבאיתניהו מעכב וכיון דציץ מרצה בעינן ריצוי ציץ דז"א. דלא מצינו דרק ציץ מרצה על העולין ועל האכילות אבל בשר זה אינו לא עולין ולא אכילות ואין הציץ מרצה עליהם והוי כליתניהו ויש דם אעפ"י שאין בשר, בשלמא לר"י מרצה על הדם שהוא עולין שירצה אעפ"י שאין בשר אבל לר"א קשיא. אמנם באמת ז"א דלמ"ד הותרה דמוקי לי' בהני דלא קביע להם זמן מוקי לה כר"י. ולפ"ז יש ליישב קושי' מהרש"א שהבאתי לעיל סוף אות ט"ו שהקשה עמ"ש תוס' ביבמות דף צ' בין בצבור כמ"ד טומאה דחוי בצבור דלמ"ד הותרה לא בעי ציץ. והקשה מהרש"א דהא ביומא משני לה שפיר למ"ד הותרה. ולהנ"ל ז"א אלא לר"י אבל לפמ"ש תוס' דאתי כר"א ומרצה ליקבע בפגול ולהוציא ממעילה ליכא לשנוי כתי' הגמרא משום קושיין. וצ"ל דהוא כמ"ד דחוי'. ובזה מיושב קושי' שעה"מ הנ"ל על רש"י דרש"י פי' דאתי' כר"י ואתי' גם כמ"ד הותרה אבל במנחות לא פריך האיך אתי' כר"א די"ל דאתי' כר"א וכמ"ד דחוי' ושפיר מרצה למיקבעינהו בפגול ולאפקעינהו מידי מעילה וא"ש

כו) ושם בהלכות ביאת מקדש ה"י הקשה השעה"מ על מה שהקשה תוס' בסוגיין דיומא דף וי"ו ד"ה ר' תחליפא דהכא ס"ל לרבא טומאה הותרה בצבור ובזבחים דל"ג קאמר מכלל דתרווייהו ס"ל פי' אביי ורבא טומאה דחוי היא בצבור ע"ש. ומה קושי' הא אר"נ מודינא היכי דאיכא שירים לאכילה ולכן בפסח דאיכא שירים לאכילה הו' רק דחוי' וכי תימא דוקא היכי דאיכא שירים לאכילה ואינו נאכל בטומאה מהדרינן אטהרה שיהי' השירים נאכלין אבל קרבן פסח דנאכל בטומאה לא מהדרינן אטהרה אף דאיכא שירים לאכילה. ז"א דהרי כתב תוס' במנחות דט"ו ד"ה רי"א אע"ג דר"י ס"ל טומאה הותרה בצבור מ"מ אצטריך לי' טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון דיש בי' אכילה אלמא דגם בפסח כיון דאיכא שירים לאכילה מהדרינן אטהרה והדק"ל ע"ש שהאריך בזה. ולפענ"ד לק"מ דהא דאמרינן היכא דאיכא שירים לאכילה מהדרינן אטהרה היינו כדי שיהי' שירים נאכלין דלזה לא מהני הותרה בצבור דמ"מ אינו נאכל בטומאה וכן בפסח אף דנאכל בטומאה מ"מ אכילתו בטומאה לא הותרה רק דחוי ומהדרינן אטהרה כדי לאכול בטהרה ושפיר כתבו תוס' מנחות דהא דאר"י אפילו שבט אחד טמא וכולן טהורין יעשו גם הטהורין בטומאה הוא רק משום אין קרבן צבור חלוק אבל משום טומאה הותרה בצבור לא הי' טהורין עושי' בטומאה דא"כ יאכלו ג"כ בטומאה ואכילה בטומאה לא הותרה רק דחוי'. אבל מ"מ בין בפסח בין בשאר קרבן צבור דאיכא שירים לאכילה כל הקרבתו הותרה ולא דחוי' וא"כ לרבא דס"ל דלא אמרינן הואיל ואשתרי להא אשתרי נמי להא אי הוי ס"ל טומאה הותרה בצבור לא הי' רובן טמאי מתים ונעשו זבין עושים פסח דנהי דלענין אכילה דחוי ומה לי חד דחוי ומ"ל שני דחוית מ"מ בהקרבה דהותרה ל"ש זה וא"י זבין להקריב אעכ"ח דס"ל לרבא טומאה דחוי' בכ"מ וא"כ גם לענין הקרבה דחוי ושפיר הקשה דרבא אדרבא וא"ש

ואלא אי קשי' הא קשי' מנלן דאביי אית לי' טומאה דחוי דילמא ס"ל דהותרה והא דקאמר טומאה דחוי היא להא אדחאי להא לא אדחאי היינו דוקא גבי פסח דאיכא שירים לאכילה ולענין אכילה דחוי הוא וכיון דלזבין לא אדחאי ואינו יכול לאכול פסח לכן אין עושים פסח כלל דאפילו לר"נ בעינן גברא דחזי לאכילה כדאמרינן פסחים דע"ח ומכ"ש דקשה טפי למ"ש רש"י שם ונ"מ למיהוי למ"ד בפ"ק דיומא דאמר הותרה הוא בצבור יחיד במקום רבים והלא מאביי לא מוכח מידי וצ"ע. אם לא שיש לדחוק ולומר דלישנא דאביי הכ' משמע טומאה דחוי' הוא שבכל מקום דחוי' ואף שאין הכרח כ"כ מ"מ כיון שאין הכרח להיפך הוי ר"נ יחיד במקום רבים ר"ש ורבא ומסתמא גם אביי ס"ל כרבים כיון דלישני' הכי משמע. ובזה מיושב מה שעמד השעה"מ שם ע"ד תוס' מנחות דט"ו ד"ה ור"י שהקשה אע"ג דר"י ס"ל בכיצד צולין דע"ז טומאה הותרה בצבור ולא מיבעי' ציץ לרצוי ע"כ. ומאי קושיא הא בלחה"פ כיון דאית בי' אכילה אינו רק דחוי' כמ"ש אהאי דקרבן פסח ע"ש. ולהנ"ל א"ש דבקרבן פסח תירצו שפיר כנ"ל דלענין היתר אכילה בטומאה הוי דחוי ומ"מ לענין הקרבה הותרה וא"כ בלחה"פ כמו לרבנן דציץ מרצה על אכילות אין הטמא מותר באכילה כמ"ש תוס' ד"ה רבנן ומ"מ מרצה דליהוי כטהור להתיר הטהור באכילה ה"נ אי טומאה הותרה נהי שאינו מתיר הטמא באכילה מ"מ ליהני לטהור שיהי' נאכל. וע"ז תי' דהא דהיתר הוא בצבור לא מהני להאי טמא למשרי' באכילה הה"נ דלא מהני למשוי' כטהור. פי' להתיר הטהור דטומאה הותרה בצבור אין הפי' דמשוי' לי' כטהור אלא שהותר בטומאה אלא שאם הי' מתיר הטמא באכילה ממילא הי' גם הטהור מותר אבל וכיון דלענין היתר אכילה לא מהני ולא הוי כריצוי ציץ דמשוי' לי' כטהורין. ולמ"ד מרצה מהני לטהור ולא מהני לטמא

ובזה תבין מ"ש ברכת הזבח שם בתוס' ד"ה רי"א אמאי שכתב כיון דיש בו אכילה ור"ל דנאכל אפילו בטומאה משא"כ בשאר קרבן צבור דאינו נאכל בטומאה אפילו הקריבין בטומאה ובשעה"מ תמה עליו הא בשמעתין בקרבנות צבור שאינו נאכלין בטומאה נמי אמר מודינא היכא דאיכא שירים לאכילה ע"ש. ולהנ"ל א"ש דכוונת ברכת הזבח לחלק בסברא שכתבתי דבשאר קרבן צבור שאינו נאכלין בטומאה מהדרינן אטהרה בשביל שיהי' נאכל כדאמרינן בשמעתין אבל מ"מ כל הקרבה בטומאה הותרה כנ"ל אבל בפסח כיון דנאכל בטומאה משום דעיקרו בא לאכילה כמ"ש רש"י בפסחים דע"ו וקי"ל דאכילת פסחים מעכבא ובעינן שיהי' ראוי' לאכילה בשעת זריקה לכן כל הקרבתו בטומאה רק דחוי' ולא הותרה ודלא כמ"ש בתחילת אות זה בדברי תוס' וקושיתם ביומא וא"ש

כז) שוב הקשה בשעה"מ לתי' תוס' דרבא ס"ל טומאה הותרה בצבור א"כ מה קאמר ביומא דף חי"ת ע"ב כה"ג ביוה"כ דלא בדידן תלי' מילתא וכו' ופירש"י ד"ה וכל אימת דמתרמי ואע"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאה בטלה ב' ימים וכו' ואי נימא דלרבא טומאה הותרה א"כ כה"ג ביוה"כ א"צ הזאה כלל וכדאמרינן לעיל אי סבר ר' יוסי הותר הוא בצבור הזאה כלל למה לי ע"ש. ונ"ל דתוס' ד"ה אי סבר הקשה דילמא צריך הזאה משום אילו של אהרן הקרב ביו"כ כיון דיחיד הוא מהדרינן אטהרה. ולכאורה פלא דא"כ תקשי ניבעי הזאה כל זי"ן כר"מ. ולכן נלענ"ד דודאי משום דטומאה דחוי' סגי בהזאה ג' וזי"ן אלא כיון דמשום טומאה דחוי' אנו חוששין שמא נטמא במת צריך הזאה כל זי"ן משום טבילה בזמנה מצוה ומקשינן הזאה לטבילה שלא יהי' נראין כסותרין זא"ז דלענין יוה"כ אתה חושש שמא נטמא במת ולענין טבילה בזמנה והזאה בזמנה אין אתה חושש אבל י"ל ג"כ כיון דטומאה דחוי' חיישינן לזה מדינא אבל לענין הזאה בזמנה דקיל לא חיישינן לזה ואף דסותרין זא"ז אבל אי ס"ל לר"י טומאה הותרה בצבור ולא מחמרינן בה אלא למעלה בעלמא פריך שפיר ל"ל הזאה כלל כיון שאין אתה מצריך הזאה כל זי"ן משום הזאה בזמנה ומחזי כתרתי דסתרי יותר טוב בלא הזאה כלל כיון דאינו רק מעלה נחוש יותר לתרתי דסתרי ולא נחוש למעלה זו. ולכן הקשה תוס' שפיר דילמא בעי הזאה משום אילו של אהרן. כיון דיחיד הוא מהדרינן אטהרה וס"ל כקושי' דמה"ת מהדרינן אטהרה דמה"ת דחוי' וא"כ מדינא בעי הזאה ג' וזי"ן כיון דטומאה דחוי' אבל כל זי"ן לא בעינן משום הזאה בזמנה דקיל. ותי' דגם אילו של אהרן מה"ת הותרה ורק מדרבנן מהדרינן אטהרה ואם בחששא בעלמא נצריך הזאה ג' וזי"ן ולא יותר הוי כתרתי דסתרי לכן מוטב דלא ניבעי הזאה כלל ופריך שפיר. וכ"ז לר"י דלא בעי הזאה רק ג' וזי"ן אבל רבא דס"ל באמת דבעי הזאה כל זי"ן גם משום הזאה דבזמנה וליכא תרתי דסתרי אפילו טומאה הותרה שפיר בעינן הזאה משום אילו של אהרן כקושי' התוס' אף דלא מהדרינן אטהרה רק מדרבנן וא"ש

עוד הקשה בשעה"מ עמ"ש תוס' ביומא דף נו"ן ע"א ד"ה מ"מ דפר של כה"ג אי דשותפין הוא מהדרינן אטהרה א"כ מאי קאמר ר"י הנח לכה"ג ביוה"כ דטומאה הותרה בצבור אכתי תקשי בפרו של כה"ג שעבודתו בבגדי לבן כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' עבודת יו"כ ואינו על מצחו ומרצה בשלמא אילו של כה"ג אף דמהדרינן אטהרה לא קשי' שעבודתו בבגדי זהב כמ"ש הרמב"ם בפ' הנ"ל והציץ על מצחו אבל מפרו של כה"ג קשיא. רק בתוס' מדפוס ישן מצא שתי' על אילו של אהרן כנ"ל. ועל פרו של אהרן תי' כיון דעבודות התליות בשעיר