בית שערים אורח חיים שלד

דבר הקרב גופא נטמא מה"ת לא יקריב לכתחילה דדבר מגונה הוא להקריב דבר טמא לגבוה כמ"ש תוס' יומא דף ז' ד"ה שנטמא והיינו אם נטמאו דם או אימורין גופייהו ועיין תוס' מעילה דף ו' ע"ב ד"ה שלא כתקונה אלא בדיעבד אם הקריב הורצה ומשו"ה באימורין ואברי עולה שנטמאו לא יקטיר לכתחילה, ומ"ש הרמב"ם שמרצה על דברים הקרבין אפילו לכתחילה היינו בנאבד בבשר וחלב קיים ונטמא החלב מרצה על החלב שיזרוק הדם לכתחילה כיון שאינו מקריב הדבר טמא עצמו אינו מגונה אבל נאבד החלב ובשר קיים ונטמא אינו זורק לכתחילה והטעם לחלק לפי שבטומאת בשר אין הציץ מרצה להתיר בשר באכילה ואפילו בדיעבד כמ"ש רש"י ותוס' מנחות ט"ו ורש"י פסחים דט"ז ואפילו לפי' ר"ח הנ"ל שאם אכל בשוגג הציץ מרצה היינו לכפר על שגגת עבירתו אבל לא להתיר הבשר ולכן גזרו רבנן שלא יזרוק לכתחילה דאתי למטעי כיון שהציץ מרצה על אכילות דמותר לזרוק הדם יטעה שמרצה ג"כ על אכילות להתיר בשר באכילה והרי אכילת הבשר אפילו בדיעבד אסור אבל בנטמאו אימורין זורק לכתחילה וליכא למגזר שמא יטעה דמותר להקטיר האימורין שהרי באמת אם הקטיר הציץ מרצה וכשרין וכסברת האשר"י בשם הגאונים חולין הנ"ל

ולפ"ז הא תינח בנאבד הבשר ונטמאו האימורין אבל בנטמאו שניהם ואיתניהו בעינהו שפיר אינו זורק לכתחילה דילמא אתי למטעי שאינו זורק רק משום האימורין רק גם משום הבשר דציץ מרצה על אכילות ויבא לאכול הבשר אבל שם בפסחים דמיירי אם מרצה בדיעבד קאמר שפיר דאם נטמאו שניהם אם ציץ מרצה על העולין אפילו אינו מרצה על אכילות הורצה משום דהוי כחלב קיים דאכתי לא נחית לחלק בין לכתחילה ודיעבד עד דמשני לי' כך על קושי' זו. ועוד כיון דאינו מרצה על אכילות כלל זורק אפילו לכתחילה דלא אתי למטעי וא"ש

אמנם מה שהביא השעה"מ שם ראי' דאפילו ציץ מרצה על אכילות אינו מתיר הבשר לאכילות ממנחות דט"ו נטמא אחת מן החלות וכו' וחכ"א הטמא בטומאתו והטהור יאכל ואר"פ בציץ מרצה על אכילות קמיפלגי דרבנן סברי ציץ מרצה על אכילות וכו' ואפ"ה אמרו הטמא בטומאתו ע"ש. ולענ"ד אין מזה ראי' שהרי בנטמא אחד מן הבזיכין קאמר ר"י שם שניהם יעשו בטומאה לפי שאין קרבן צבור חולק ע"ש בפירש"י וא"כ י"ל דציץ מרצה על אכילות אפילו לאכול הטמא והו"א דאפילו הטהור נאכל בטומאה לפי שאין קרבן צבור חלוק ולענין זה אמרי רבנן הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר בטהרה דלית לי' ה"ט דאין קרבן צבור חלוק

ולפ"ז הי' אפשר ליישב מה שהקשה השעה"מ עוד שם על מ"ש רש"י בפחים דט"ז דברייתא דעל מה הציץ מרצה אתי' כר"י ותוס' כתבו דאתי' אפילו כר"א ונ"מ למקבעינהו בפגול ולאפקעינהו מידי מעילה והקשה לרש"י במנחות דמשני ר"ח רומי' דשני ברייתות אהדדי הא ר"א והא רבנן ופריך אימור דשמעת לי' לר"א דמרצה ציץ על אכילות דלא קניס מי שמעת לי' אמאי לא פריך הא ר"א ס"ל דם אעפ"י שאין בשר ול"ל ציץ לרצוי. ונלע"ד עפ"מ שהקשה השעה"מ עוד שם אמאי לא משני שם במנחות דהאי דדם שנטמא במזיד לא הורצה היינו להתיר בשר באכילה כדאמרינן ביבמות דף צ' והא דאמרינן בברייתא דע"מ הציץ מרצה דאפילו במזיד הורצה היינו דפטור מקרבן אחר ע"ש. ולע"ד אפשר לומר לפמ"ש תוס' בביצה דף כ' ד"ה מאי דהא דהקטרת אימורין לא מעכבו אכילת בשר ה"מ היכא דליתניהו שנטמאו או שנאבדו אבל היכא דאיתניהו מעכבו ע"ש. ולפ"ז י"ל אף דס"ל לר"א יש דם אעפ"י שאין בשר היינו דוקא בליתניהו לבשר שנטמא או נאבד אבל היכא דאיתניהו לבשר ומותר באכילה מה"ת אף דאסור מדרבנן ס"ל דמעכב ואין הדם מרצה אלא דביבמות ס"ל כיון דמדרבנן בשר לא מתאכל הוי כאלו נשרף או נאבד וכמ"ש תוס' פסחים דנ"ט ע"ב ד"ה עשאום דברייתא דעל מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב צ"ל הואיל ומדרבנן לא מרצה הוי כאלו אבדו האימורין אבל המקשה במנחות הנ"ל לא ס"ל האי סברא ופריך שפיר. ושוב מצאתי בתוס' פסחים שם שהקשה בהאי דיבמות כיון דבשר אינו נאכל איך בעלים מתכפרין. ותי' דהיכא דחזי לאכילה מה"ת מתכפרין והכי בעי למימר דכל כמה דלא חזי כהנים לאכילת בשר אפילו מה"ת לא מתכפרו בעלים והקשה א"כ נטמא בשר האיך זורק את הדם הא אין לבשר שעת היתר לכהנים. ותי' דכל זמן דחזי בשר לאכילה לא מתכפרו בעלים עד שיאכלו כהנים אבל אם נטמא אח"כ או יצא או נעשה נותר מתכפרי בעלים ע"ש, אמנם למ"ד ציץ מרצה על אכילות אי נימא דמרצה ג"כ שיהי' בשר מותר באכילה לק"מ קושי' התוס' מנטמא בבשר

ולפ"ז המקשה במנחות דלא ניחא לי' למימר מאי לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים מתכפרין כקושי' שעה"מ משום דס"ל באיתניהו לבשר מעכב זריקת דם כנ"ל אף דפסול מדרבנן לא הוי כליתניהו תקשי לי' מנטמא הבשר כקושי' תוס' ולא ניחא לי' לחלק בין אסור באכילה מה"ת ובין אסור באכילה מדרבנן כתי' תוס' הראשון אעכ"ח בנטמא הבשר הטעם משום דציץ מרצה על אכילות גם להתיר בשר באכילה וע"ז משני הא ר"א והא רבנן וא"כ ל"ק והא ר"א ס"ל דם אעפ"י שאין בשר ולמה לי ציץ לרצוי דז"א דבאיכא בשר ונטמא אכילת בשר מעכבא וצריך ציץ לרצוי להתיר בשר באכילה כדי שיהי' הדם מרצה וא"ש

כד) תו הקשה השעה"מ עמ"ש רש"י בפסחים דט"ז ד"ה ועל הדם אלא לר"י איצטריך דאמר אין בשר אין דם וקאמר הכא הנ"מ כשיצא בשר חוץ למחיצתו דאין הציץ מרצה על היוצא וכו' הא בפסחים דל"ד מבואר דלר"י זריקה מועלת ליוצא ודיעבד הורצה רק לכתחילה לא יזרוק וע"ש ברש"י ותוס'. ואין לומר דכונת רש"י דלכתחילה לא יזרוק ביוצא דא"כ משמע דבנטמא זורק לכתחילה משום ריצוי וז"א דהא כתב רש"י שם דל"ד דאין ציץ מרצה לכתחילה ובהדי' אמרינן בפסחים דע"ח לר"י דבנטמאו שניהם לא יזרוק וה"נ בנטמאו שניהם מיירי דאם חלב לא נטמא רק בשר זורק לכתחילה בלי ריצוי ציץ ע"ש. ולפענ"ד אפשר לחלק דהנה רש"י במעילה דף ה' ע"ב גבי פלוגתא דר"א ור"ע אי זריקה מועלת ליוצא להוציא ולהביא למעילה וממעילה ולמקבעינהו בפגול פי' שיצא לפני זריקת דמים ואח"כ נכנס ושוב נזרק הדם ע"ש. מבואר מדבריו דדוקא בחזר ונכנס ס"ל לר"א דזריקה מועלת ליוצא יען שהיא רק פסול מחיצות ולא פסול בגופו כדאמרינן ספ"ק דמנחות וכמו שפירש"י פסחים דל"ד אבל כל זמן שהוא בחוץ מודה ר"ע דאין זריקה מועלת ליוצא דאין זריקה מועלת למה שהוא בחוץ. וא"כ לק"מ דמ"ש בדל"ד ביוצא דד דדיעבד הורצה היינו בחזר ונכנס בשעת זריקה ומ"ש רש"י בדט"ו דביוצא אפילו בדיעבד לא הורצה היינו כשהיא עדיין בחוץ בשעת זריקה ואיש

ועוד י"ל דאף דגם ביוצא בדיעבד הורצה מ"מ בנטמא מרצה שיזרוק לכתחילה ואף דבנטמאו שניהם ס"ל לר"י דלא יזרוק לכתחילה מ"מ הא מסקינן התם כאן ביחיד כאן בצבור דבצבור אפילו לכתחילה ופירשו תוס' שם דציץ מרצה על אכילות מה"ת אפילו לכתחילה וביחיד לכתחילה לא יזרוק מדרבנן ובצבור לא גזרו ע"ש. והכא בין ביחיד בין בצבור קתני ואפילו למ"ד הותרה בצבור דמוקי האי בין בצבור בהני דלא קביע להם זמן מ"מ בצבור לא גזרו וא"כ בצבור דציץ מרצה על הטומאה אפילו לזרוק לכתחילה ע"ז כתב רש"י דאינו כן ביוצא. ואפילו למ"ש רש"י שם ומתני' בצבור באי' לכתחילה דטומאת צבור הוא בהיתר והבינו תוס' שם דכונתו טומאה הותרה בצבור ולדידי' האי בין בצבור מיירי בהני דלא קביע להם זמן דל"ש ה"ט מ"מ י"ל דס"ל לרש"י דדוקא ביחיד כיון דלא מצינו בשום מקום דטומאה הותרה ועכ"פ מדרבנן דחוי' אפילו בקביע להם זמן דמהדרינן אטהורים גזרו נמי בריצוי ציץ לכתחילה כמו שגזרו בטומאה הותרה אבל בצבור שלא גזרו בטומאה הותרה ליהדר אטהורים לא גזרו נמי בריצוי ציץ לכתחילה ואי ביחיד דקביע זמן מה"ת רק דחוי וכדעת תוס' ישנים שהביא השעה"מ סוף הלכה יו"ד נמי י"ל כיון דביחיד לא מצאנו בשום מקום דטומאה הותרה מה"ת לכתחילה לכן גזרו גם בריצוי ציץ לכתחילה. אבל בצבור דמצינו טומאה הותרה לכתחילה בהני דקביע להם זמן גם בהני דלא קביע להם זמן דבעינן ריצוי ציץ נמי לא גזרו לכתחילה וא"ש

אבל לפענ"ד כונת רש"י אינו כן שהרי לא כתב דטומאת צבור הוא היתר אלא בהיתר וכונתו דהא דביחיד לא יזרוק לכתחילה הוא מה"ת ושיש עבירה לזרוק בטומאה ולזה לא מהני אלא שאם זרק מהני ציץ להכשר הקרבן אבל בקרבן צבור אפילו אי טומאה דחוי' אין כאן עבירה להקריב בטומאה והוא בהיתר שהרי אמרה תורה שדוחה אי' טומאה ואפילו טומאת הגוף שהוא בכרת כ"ש טומאת הקרבן שאינו בכרת אלא בטומאת בשר בעינן ריצוי ציץ כמ"ש תוס' מנחות דט"ו ד"ה והכא ועיין תוס' דע"ז ד"ה דלא והיינו משום הכשר הקרבן וכיון דציץ מרצה על אכילות ואיכא הכשר קרבן שוב זורק לכתחילה דאין כאן עבירה והוא בהיתר. ובזה מיושב קושי' תוס' שם על רש"י דהו"ל למימר אלא קסבר ר"י טומאה הותרה בצבור ועוד דמה"ט דטומאה הותרה בצבור אתי' נמי כר' יוסי ע"ש. ולהנ"ל אינו מטעם הותרה אלא שפיר ס"ל דחוי'. ולפ"ז למ"ד דחוי שפיר מיירי האי דבין בצבור אפילו בהני דקביע להם זמן וזורק אפילו לכתחילה ושפיר כתב רש"י שאינו כן ביוצא כנ"ל וא"ש

כה) ושוב הקשה השעה"מ לדעת תוס' דריצוי ציץ דקתני אבשר שנטמא היינו למקבעינהו בפגול ולאפקעינהו מידי מעילה א"כ מה פריך ואס"ד טומאה היתר הוא בצבור ל"ל לרצוי. הא בעי ציץ למקבעינהו בפגול וכו' דמשום טומאה דהותרה בצבור לא מיקבע בפגול ואינו יוצא מידי מעילה דהא לאכילה לא אמרינן הותרה רק דחוי' כדאר"נ מודינא היכי דאיכא שירים לאכילה ע"ש. ואני תמה על תמיהתו הא קתני על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא וא"כ נהי דבבשר כיון דלאכילה רק דחוי' צריך ריצוי ציץ כקושיתו מ"מ בדם וחלב דודא' הותרה תקשי. ל"ל ציץ לרצוי. ואולי קושיתו דנימא דהאי בין בצבור קאי רק אבשר דשייך גם בצבור והקשה שמרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב וכו' בין ביחיד במה דשייך בי' דהיינו כל הג' ובין בצבור במה דשייך בהו דהיינו בשר

אמנם מ"מ נ"ל לתרץ דהנה במעילה דף וי"ו ע"ב אר"י כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא שיצא מקצתו אבל יצא כולו לא ופי' תוס' ד"ה כי דמגו דמהני זריקה להאי דגוואי מהני נמי להא דבראי ועיין בתוס' מנחות די"ב ד"ה וחכ"א דאף דלענין הרצאה זריקה