בית שערים אורח חיים שלג

שנטמא אעפ"י שהאימורין טהורים לא יזרוק את הדם שאין הפסח בא אלא לאכילה ואם זרק לא הורצה ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון ע"ש מבואר דס"ל דמרצה על אכילות וא"כ פסקי הרמב"ם סותרן זא"ז ע"ש. והנה מה שהקשה התוי"ט מפ"א דפסוהמ"ק לא ידענא מה דקשי' לי' דהנה זה"ל הרמב"ם שם כל הזבחים של יחיד בין שנטמא בשר והחלב קיים בין שנטמא חלב והבשר קיים זורק את הדם. נטמאו שניהם לא יזרוק ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטומאה ע"ש. וא"כ י"ל דלעולם אינו מרצה על אכילות אלא על העולים וא"כ מרצה על החלב והוי כאלו החלב קיים ולכן הורצה אעפ"י שאין בשר ועיין רש"י פסחים דע"ז ע"ב ד"ה ולא על העולים דהיינו חלב דאי מרצי א' מינייהו אמאי פסול ע"ש אבל לעולם אי נשרף החלב ונטמא הבשר אפילו זרק לא הורצה משום דאין ציץ מרצה על הנאכלין ולק"מ

ומה שהקשה התוי"ט מפ"ד מק"פ כבר קדמו הלח"מ שם במקומו בקושי' זו ומוסיף עוד בקושי' דהא הך מתני' כר"נ דאכילת פסחים לא מעכבא דאי מעכבא אפילו ציץ מרצה על אכילות אינו אלא לפטור מפסח שני ולא לאכול הבשר וא"כ אין כאן בשר בשעת זריקה וכמ"ש תוס' פסחים דע"ח ע"ב ורבינו פסק דמעכבא וא"כ איך הורצה. ואין לומר דהרמב"ם ס"ל דמרצה על אכילות אפילו לאכול הבשר דא"כ מה פריך בפסחים דע"ח לרב דאמר אם זרק הורצה הא בעינן אכילה. לישני דרב ס"ל דמרצי על אכילות אפילו לאכול הבשר. ונלע"ד דעוד הקשה הלח"מ דא"כ מה פריך בפסחים דע"ח ע"א ולטעמך ר"א דאמר ציץ מרצה על אכילות כיון דאמר דם אעפ"י שאין בשר ציץ מרצה על אכילות למאי הלכתא. ומאי קושי' הא מהר ציץ להתיר בשר באכילה ע"ש. ונ"ל לחלק דבשמעתין דיומא אמרינן הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור ע"ש א"כ ציץ מרצה על מה שהותרה מכללה בצבור והרי כל קרבנות צבור הבאים בטומאה אין נאכלין בטומאה וא"כ אכילה לא הותרה מכללה לכן אפילו ציץ מרצה על אכילות אינו מרצה שיהי' הבשר מותר לאכול אבל פסח הבא בטומאה נאכל ג"כ בטומאה והותרה מכללה באכילה לכן גם הציץ מרצה שיהי' מותר לאכול

ובזה מיושב גם מה שהקשה שם בלח"מ עוד דכאן כתב הרמב"ם שאין הציץ מרצה על הזדון ובפ"א מפסוהמ"ק הנ"ל כתב ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטומאה משמע אפילו זרק במזיד מרצה. ולהנ"ל א"ש דהנה ביבמות דף צ' רמי ברייתא דדם שנטמא במזיד לא הורצה אברייתא דעל מה הציץ מרצה וכו' דקאמר גם במזיד הורצה ומסיק דהורצה שא"צ להביא קרבן אחר דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע והא דקאמר לא הורצה היינו להתיר בשר באכילה משום דהוי שב וא"ת ע"ש. ולפ"ז מ"ש הרמב"ם בפסוהמ"ק דאפילו במזיד הורצה היינו שא"צ להביא קרבן אחר אבל לא להתיר בשר באכילה ואכילת בשר לא מיעכבא. אבל בפסח דאכילת פסחים מיעכבא כיון דבמזיד לא הורצה להתיר בשר באכילה ממילא לא הורצה כלל וחייב אפילו בפסח שני ואי דא"כ הוי קו"ע. ז"א דחכמים העמידו דבריהם בשב וא"ת שאסור לאכול הבשר וממילא מה"ת חייב בפסח שני וא"ש

ולפ"ז פריך שפיר ארב דבמתני' קתני אינו זורק הדם ועלה קאמר רב אם זרק הורצה והיינו אפילו במזיד וא"כ אינו מעכב הבשר באכילה וא"כ קשה והא בעינן אכילה. ומעתה לפ"ז ל"ק קושית תוי"ט ולח"מ הנ"ל דבשאר קרבנות פסק הרמב"ם שפיר דאין הציץ מרצה על דברים הנאכלין אבל בפסח כיון דנאכל בטומאה שפיר מרצה גם על אכילות וא"ש

כג) ועוד נלע"ד לפמ"ש בפי' רבינו חננאל בפסחים דע"ח אית לן למימר כיון דסוגיא דשמעתין ס"ד ציץ מרצה על אכילות אמאי תנו הני חמשה דברים דתנינן במתני' אין נאכלין אית לן למימר הא דאמרינן ציץ מרצה על אכילות לאו להתירן להאכל בטומאה הוא דתנו אלא לדברים אחרים כגון הא דתנינן במנחות ט"ו נטמאת אחת מן החלות וכו' ר"י אומר שניהם ישרפו וחכ"א הטמא בטומאתו והטהור יאכל ואמר ר"פ עלה בציץ מרצה על אכילות פליגי רבנן סברו כיון דאלו נאכל והציץ מרצה עליהון כטהורין חשבינן להו הלכך אותו שלא נטמאו אינן נפסלין בטומאות אלא הטהורין נאכלין והטמאין נשרפין וסוגיא דשמעתין נמי אהאי אורחא אית לן לאסוקי ע"ש מבואר מדבריו דאף דאין הציץ מרצה על אכילות להתיר הבשר לאכול מ"מ למ"ד ציץ מרצה על אכילות אם אכלו הציץ מרצה עליו על עבירה שעשה שאכל בלאו דטומאת בשר ולהכי מקרי יש בשר דאם זרק הדם הורצה

ולפ"ז נ"ל לחלק דבשאר קרבנות אין כאן חיוב מצוה על הגברא שיחזור אחר בשר קדשים לאכול אלא אם יש בשר. מצוה עליו לאכול אבל אי ליכא בשר אין עליו מצוה ואפילו יש בשר לאו מצוה דרמי' עליו הוא שיאכלם אחר עיין תוס' סוכה דמ"ב ד"ה מהו דתימא וא"כ כיון דלכתחילה אין הציץ מרצה להתיר לאכול בשר שנטמא א"כ אין כאן בשר קדשים ואין עליו מצוה לאכלו אדרבה אסור לאכלו כמ"ש רש"י בפסחים דט"ז ע"ב ומנחות ט"ו וא"כ א"נ דכשאכלו בשוגג מרצה על הלאו שעבר מ"מ לא קיים מצוה באכילתו שהרי לא הי' עליו חיוב מצוה כלל וכיון שא"א לקיים מצות אכילת בשר ע"י הציץ שפיר פסק הרמב"ם דאין הציץ מרצה על אכילות דנימא שאם זרק הדם בשוגג הורצה דמקרי אין בשר כיון שא"א לקיים בו מצות אכילת בשר בשעת זריקה אבל בפסח שהוא חיוב על הגברא לחזור ולאכול פסח אלא כיון שהבשר טמא ארי' הוא דרביע עלי' שאינו יכול לאכול אבל אם אכל בשוגג כיון דציץ מרצה על העבירה ממילא קיים מצוה המוטלת עליו שפיר מקרי יש בשר והורצה בריצוי ציץ גם על אכילות ומיושב קושית תוי"ט וקושיא א' דלח"מ הנ"ל וא"ש

ולפי"ז תבין החילוק שבין שוגג למזיד דבשוגג שלא נודע לו שנטמא בשעת זריקה א"כ נהי דאכילות פסחים מעכבא היינו דבעינן שיהי' ראוי לאכילה בשעת זריקה אבל אם בשעת זריקה הי' טהור ואחר זריקה נטמא ודאי פטור מפסח שני אף שאינו יכול לאכול הבשר ואין אכילה מעכבא עיין ברמב"ם פ"ד מק"פ ה"ג וכיון שבשעת זריקה לא נודע לו שהוא טמא הרי הי' ראוי לאכילה בשעת זריקה שאם הי' נשאר בשגגתו והי' אכלו הי' הציץ מרצה על העבירה והי' מקיים מצות אכילת פסח. ומיושב מה שהקשה הלח"מ הא הרמב"ם פסק אכילת פסחים מעכבא. דז"א אלא אם אינו ראוי לאכילה בשעת זריקה אבל כאן הרי ראוי לאכילה בשעת זריקה. וכל זה בשוגג שלא נודע לו בשעת זריקה אבל בזדון שנודע לו בשעת זריקה הרי אינו ראוי לאכילה בשעת זריקה דאין הציץ מרצה שיהי' הבשר מותר לאכול ואכילת פסחים מעכבא לכן לא הורצה

ובזה מיושב מה שהקשה מפ"א דפסוהמ"ק דמשמע דגם במזיד הורצה. לא מיבעי' לפי הבנתו דשם הטעם משום דציץ מרצה על אכילות אף שהבשר אסור באכילה ודאי א"ש דשם שפיר מרצה גם במזיד כיון דאכילת בשר לא מעכבא אבל כאן דאכילת בשר מעכבא וכיון דבמזיד הבשר אסור באכילה בשעת זריקה כנ"ל שפיר אינו מרצה. אלא אפילו למ"ש אני דלרמב"ם בעלמא אין הציץ מרצה על אכילות. שם הטעם משום דמרצה על עולים והוי יש חלב והרי הציץ מרצה על העולים שמותר להקטיר לכתחילה מה"ת ורק מדרבנן אסור עיין תוס' פסחים דע"ח ד"ה הא ולכן גם במזיד הורצה. אבל על רב פריך שפיר הא בעינן אכילה כיון דמיירי במזיד כנ"ל. וגם לר"א פריך שפיר ציץ מרצה על אכילות למאי הלכתא דאין לומר שאם אכל בשוגג מרצה על העבירה דמה נ"מ בזה אם יש לו עונש ביד"ש לדידן אעכ"ח דלדידי' קיים גם מצוה ודינו כמו ראוי לאכילה שהדם מרצה למקבעינהו בפגול ולאפקעינהו מידי מעילה וא"ש

אמנם באמת אינני יודע לשיטתיהו דלא נחתו למ"ש מאי קשי' להו דמ"ש הרמב"ם וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין היינו אם הדברים הקרבין נטמאו כגון דם ואימורין מ"מ זורקין הדם ומקטירין אימורין. אבל אינו מרצה על טומאת דברים הנאכלין להתירם באכילה אבל מ"מ מרצה על אכילות לחשבם בטהורין ומקרי יש בשר לענין שתועיל זריקת הדם וצ"ע

אבל בשעה"מ שם תי' דברי הרמב"ם הנ"ל דמ"ש בפ"ד מביאת מקדש דאינו מרצה על טומאות הנאכלין היינו לכתחילה שלא יזרוק מיהו אם זרק הורצה ע"ש. ומ"ש שם לפני זה שחזר בו ממ"ש פי"א מפסוהמ"ק אינני יודע פי' הדבר שהרי שם בהי"ט כתב קומץ מנחה שנטמא והקטירו הציץ מרצה שנאמר ונשא אהרן וכו' הרי לא מיירי מאכילות רק מעולין ובה"כ כתב קמץ את המנחה ואח"כ נטמאו שירי' כולן או נשרפו וכו' או נאבדו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה וכו' ושם אין הטעם משום דציץ מרצה על אכילות דה"ט ל"ש בנשרפו או נאבדו ועכ"ח הוא כר"י בפסחים דע"ח דס"ל דאפילו באבוד ושרוף בדיעבד אפילו אם אין בשר יש דם ופסק כר"י דנימוקו עמו. וכ"מ שם כתב שהוא תוספתא בפ"ד דמנחות ואינני יודע אמאי הביא ממרחק לחמו והרי הוא סוגיא ערוכה בפסחים הנ"ל

אך הקשה השעה"מ שם לנפשי' אי נימא דבדיעבד מרצה גם על אכילות ומ"ש הרמב"ם שאינו מרצה על הנאכלין היינו לכתחילה א"כ הא דקאמר שמרצה על הקרבין היינו אפילו לכתחילה וא"כ בנטמאו אימורין ובשר הו"ל למימר דיזרק אפילו לכתחילה דכיון שהציץ מרצה על העולין הו"ל כנטמא בשר וחלב קיים כדאמרינן בפסחים דע"ז אבל נטמאו תרווייהו לא אלמא קסבר ר"י אין הציץ מרצה לא על העולין וכו' ואמאי כתב הרמב"ם פ"א מפסוהמ"ק ה"ד שאם נטמאו שניהם לא יזרוק ואם זרק הורצה ע"ש. ונלע"ד דהנה הקשה עוד השעה"מ עמ"ש הרמב"ם בהלכות פסוהמ"ק שם דאימורין או אברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה דמשמע אבל לכתחילה לא ואמאי הא מרצה על הקרבין אפילו לכתחילה יע"ש

ונלע"ד עיין באשר"י פ"ק דחולין בשם הגאונים דאם רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ומותר בדיעבד בלי בדיקה מוסרין לו לשחוט לכתחילה ע"מ שיבדקנו אח"כ אבל אם אין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ואסור בדיעבד בלא בדיקה אסור לשחוט ע"מ שיבדקנו אח"כ דילמא משתלי ע"ש. ועיין ר"ן ע"ז דס"ב דלר"י שוחק וזורה לרוח ולא גזרינן דילמא מזבל משום דאפילו מזבל מותר בדיעבד משום זוז"ג. ועיין תוס' פסחים דע"ח ד"ה הא דאי ציץ מרצה על אכילות הא דלא יזרוק לכתחילה היינו הי"מ מדרבנן ע"ש. ולפ"ז אני אומר דודאי אם