בית שערים אורח חיים שלב

דליכא כזית לכל חד וכמ"ש רש"י פסחים דע"ח ע"ב ד"ה יוצאין לכן ל"ה פסח קרבן צבור גמור אבל לר"נ או ר' יונתן דאכילת פסחים לא מעכבא וכל ישראל יוצאין בפסח אחד וא"כ אפשר דמייתו כל ישראל בשותפות פסח אחד מודה תוס' דפסח קרבן צבור גמור ועיין קידושין דמ"ב דמ"ד דס"ל שכל ישראל יוצאין בפסח אחד מושחטו ויליף שליחות בקדשים מויקחו להם איש שה לבית אבות ואיש זוכה ולא קטן זוכה מאיש לפי אכלו ס"ל אין שוחטין את הפסח על היחיד והיינו כר"י בפסחים דצ"א וא"כ לר"י דס"ל אין שוחטין הפסח על היחיד אייתר קרא דושחטו לכדר' יונתן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד ושפיר הוי פסח קרבן צבור והותרה. ולכן אם עיברוהו אינו מעוברת. ובזה יש ליישב נמי קושי' שעה"מ פ"ד מביאת מקדש ה"י שהקשה לפמ"ש תוס' מנחות דט"ו דר"י אצטריך לטעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח משום דאית בי' אכילה ע"ש. ולהנ"ל א"ש דכיון דאית לי' לר"י אכילת פסחים לא מעכבא ליכא למימר דמשום אכילה יהי' רק דחוי' אלא שתוס' כתב שפיר דאי לאו טעמא דאין קרבן צבור חלוק לא הי' טהורים עושים בטומאה משום דאית בי' אכילה דנהי דאכילת פסחים לא מעכבא אבל מצוה עכ"פ איכא כדמוכח בפסחים דע"ח אבל בסנהדרין פריך שפיר כיון דס"ל לר"י הותרה בצבור אמאי מעברין ואי משום דבפסח איכא אכילה הא אכילת פסחים לא מעכבא וא"צ לעבר בשביל זה וא"ש

ובזה יהי' מיושב מה שעמד עוד השג"א בתשובה הנ"ל בהא דסנהדרין דבשלמא ר"י דס"ל דאם עיברוה אינה מעוברת ה"ט משום דס"ל טומאה הותרה בצבור והעיבור שלא לצורך ור"ש ס"ל מעברין ה"ט משום דס"ל טומאה דחוי היא בצבור אבל ת"ק דס"ל אין מעברין ואם עיברהו מעוברת קשי' אי ס"ל הותרה למה מעוברת ואי דחוי אמאי אין מעברין ע"ש. ולהנ"ל א"ש די"ל דת"ק נמי ס"ל אכילת פסחים לא מעכבא ולהכי אין מעברין דהוי קרבן צבור וטומאה הותרה כנ"ל ואף דאית בי' אכילה כיון דלא מעכבא ומ"מ אם עיברוה מעוברת משום דעכ"פ אכילתו מצוה ושאר קרבן צבור אינו נאכל בטומאה ור"י ס"ל אף דמצוה באכילה כיון דלא מעכבא טומאה הותרה בהקרבה ועיין מה שאבאר בזה להלן באות כ"ו ובשביל אכילה דלא מעכבא אפילו עיברוה אינה מעוברת

ועוד י"ל לפמ"ש תוס' בסוגיין דיומא דף ז' ע"ב ד"ה מכלל דהיכא דאיכא טומאה דחוי וריצויי ציץ לא מהדרינן אטהרה וא"צ להביא אחרת ע"ש. ולפ"ז י"ל לת"ק דאכילת פסחים לא מעכבא ולגבי אכילה הוי רק דחוי וס"ל כר"א בפסחים דע"ח וכמ"ד במנחות דט"ו דציץ מרצה על אכילות וכיון דאיכא טומאה דחוי וריצוי ציץ לא מהדרינן אטהרה ואין מעברין ומ"מ כיון דריצוי ציץ לא מהני לכתחילה רק בדיעבד וכמ"ש רש"י בפסחים דל"ד ע"ב ד"ה אי אמרת וכמו שהוכיח בשעה"מ שם סוף הל' ז' מפסחים דע"ז ע"ב בסופו לכן אם עיברוה מעוברת וא"ש

מיהו בשעה"מ שם העלה מכח קושי' זו דסנהדרין דהא דכתב תוס' דאפילו למ"ד הותרה בפסח רק דחוי' משום דאין כל ישראל מביאין בשותפות או משום דאית בי' אכילה היינו רק מדרבנן אבל מה"ת באמת הותרה. והקשה ע"ז מש"ס פסחים דע"ט דאר"ח דנטמא סכין בטומאת שרץ טהורין עבדי טמאים לא עבדי דס"ל טומאה דחוי ורבא אמר אפילו טמאים עבדי דכתיב והבשר אשר יגע וכו' ואי מה"ת הותרה גם גבי פסח ל"ל קרא דוהבשר וכו'. ולפענ"ד נראה דהנה תוס' שם ד"ה או כתב אעפ"י שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר כיון דאשתרי טומאת אימורים אשתרי נמי טומאת בשר כדאמר בפסחים דצ"ו כל היכא דאשתרי טומאת בשר אשתרי טומאת אימורים משמע שהם שווין ע"ש. ובגליון הש"ס שם תמה על קושי' התוס' הא אין החסרון מצד טומאת בשר שהוא בלאו רק משום טומאת גברא שהוא בכרת ואפילו זר שוחט מ"מ בזריקה מתעביד בטומאת הגוף דבכרת ע"ש. ונ"ל דכונת תוס' דהרי חזינן אפילו חמשה דברים הבאים בטומאה אינן נאכלין בטומאה אפילו למ"ד טומאה הותרה א"כ בפסח נמי אף דנאכל בטומאה הוי רק דחוי' מה"ת וא"כ מהדרינן אטהרה ושפיר קשי' לי' להתוס' דהו"ל למיהדר אטהרה שלא יגעו בבשר שלא יהי' נאכל בטומאה אף שנזרק בטומאת הגוף. ותי' כיון דאשתרי טומאת אימורים אשתרי נמי טומאת בשר וגם אכילה הותרה וא"ש

אמנם באמת עיין בפסחים דצ"ו דלא ילפינן מקרא רק היכא דליתא לטומאת בשר ליתא לטומאת אימורי' כיון דטומאת אימורי' איתרבאי רק מטומאת בשר ולא להיפך ע"ש. ולפ"ז י"ל דרבא לית לי' כסברת התוס' וא"כ בפסח דאית בי' אכילה הוי רק הודחה וממילא כיון דקי"ל כר"י אם אין בשר אין דם ומכ"ש בפסח דאמרינן נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם כדקתני במתני' דפסחים דע"ח ע"ב כיון דעיקרו לאכילה וקי"ל נמי דאין הציץ מרצה על אכילות א"כ מה"ת הוי רק דחוי לכן צריך קרא דוהבשר דהיכא דליכא טומאת בשר ליכא נמי טומאת הגוף ומינה ילפינן דאפילו בפסח דאיכא אכילה נמי טומאה הותרה ואינו דחוי' אלא מדרבנן אבל אי לאו האי קרא הו"א דמה"ת רק דחוי' ולק"מ

ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ עוד שם אמאי טמאים עבד' אי משום קרא דוהבשר היינו מה"ת אבל מדרבנן מהדרינן אטהרה. ומה שתי' הוא כיון דמה"ת הותרה וחייבי' בפסח ראשון לא החמירו חכמים לבטלם ממ"ע דאורייתא, לא הועיל בזה דהא הפי' טמאים נמי עבדו כהנים הטמאים בטומאת הגוף ואי לא עבדי נמי לא מבטלי מפסח ראשון בעלים טמאים ע"י כהנים טהורים וא"כ מדרבנן ניהדר אטהרה. ולהנ"ל א"ש די"ל דרבא ס"ל כסברת הטו"ז דשגור בפי כל דאם ההיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור וה"נ כיון שמפורש בקרא דוהבשר דהותרה אין כח ביד חכמים לומר דמהדרינן אטהרה וא"ש

כא) ועתה נפן למקום הראשון במה שהתחלנו בו באות א' להעלות מזור ותרופה לדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל פ"ד מביאת מקדש ה"ח דפסק אין הציץ על מצחו אינו מרצה ופסק שם טומאה דחוי בצבור וא"כ תקשי קושי' הש"ס יומא שהקשה לר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח וכמ"ש הכ"מ שם בשם הר"י קורקוס דרמב"ם הי' סובר כקושי' הד"ג נ"י להאמת ולא קשה כלל כה"ג ביוה"כ יוכיח. אבל לא העליתי ארוכה ומרפא בזה כי קושי' הד"ג נ"י מעיקרא ליתא כמו שביארתי שם יעש"ה באות א' ועדיין קושי' על הרמב"ם הנ"ל בתוקפה. ונלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל באופן אחר דהנה האו"ח בפסחים דע"ז ד"ה הנח הקשה למ"ש כ"מ רפ"ב משבת דאם טומאה דחוי שבת נמי דחוי ואי טומאה הותרה שבת נמי הותרה ע"ש א"כ תקשי דתוס' ביומא דף ז' ד"ה מכלל הקשה מה פריך ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דילמא היכא דליכא ציץ ואי אפשר אמרינן טומאה דחוי כמו בטומאת גברא. ותי' דהכי פריך דאם נטמא הקרבן בידו אין אומרים לו הבא אחרת תחתי' ע"ש. ומה הועילו בתירוצם דילמא משו"ה אין אומרים לו להביא אחרת דאם טומאה דחוי' שבת נמי דחוי ויו"כ נמי דחוי ואם יביא קרבן אחר הרי יעשה מלאכה ביו"כ ומה לי טומאה דחוי או מלאכת יו"כ דחוי ומוטב שיקריב קרבן הראשון ע"ש. והנה לפמ"ש לעיל באות ב' דטומאה דחוי נמי מצד הכשר הקרבן ודאי לק"מ די"ל אף אי טומאה דחוי מ"מ יוה"כ הותרה דבזה לא שייך משום הכשר קרבן ומשום עבירה דהקרבה בטומאה באמת גם טומאה הותרה כמו דהותרה עבירת מלאכ' יוה"כ. אלא דהכ"מ עכ"ח לית לי' האי סבר' שהרי תלאתן זב"ז

אמנם יש ליישב לפי"ד הרשב"א ברכות דף כ' שהבאתי לעיל באות ג' יע"ש וא"כ י"ל דבשלמא יוה"כ דאי אפשר להקרבת קרבנות יוה"כ בלי מלאכת יו"כ שפיר הותרה אבל לטומאה דאפשר להקריב בלי טומאה רק עכשיו אירע טומאה הוי רק דחוי. וסברא שכתבתי לעיל שם כיון דיוה"כ הותרה טומאה דקיל כ"ש דהותרה לא ס"ל די"ל שאני יוה"כ דהכשירו של יוה"כ בכך כדאמרינן בכריתות די"ד ע"ש. ובתשו' א' [ע"ל סי' קי"ז ובי"ש חיו"ד ה' מילה להגאון מוהזא"ס ז"ל] עשיתי סמוכין לדברי רשב"א הנ"ל מהא דיליף ר"ש בשבת דק"ו דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך רחמנא למשרי מילה בשבת ע"ש והקשה בספר ישוע"י חאו"ח סי' ש"ך אות ח' דילמא איצטריך קרא למילה בצרעת כבשבת דקל"ג דאז הוי מתקן ואיצטריך קרא למשרינן בשבת ע"ש. ואמינא ע"פ רשב"א הנ"ל דאי מקלקל בחבורה חייב וא"א לקיים קרא דוביום השמיני ימול אפילו בשבת רק ע"י דחיית שבת אז שבת הותרה אצל מילה אבל אי מקלקל בחבורה פטור ולא הוי מתקן אלא באיכא צרעת א"כ ממילא יש לקיים וביום אפילו בשבת בלי דחיית שבת בדליכא צרעת ממילא גם באיכא צרעת דאיכא דחיית שבת לא הו' אלא דחוי. ועיין חידושי רמב"ן שבת דקל"ג דללישנא בתרא דדרשינן לעשות אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו א"כ אפילו לדבר הרשות מותר דאינו מתכווין אפילו בפסיק רישא ועכ"ח הא דכתיב בשר אעפ"י שיש שם בהרת יקוץ היינו אפילו במתכווין ואומר לקוץ בהרת בנו מתכוין מותר למול ע"ש וכיון שכן עכ"ח מילה בצרעת לא הודחה אלא הותרה וכיון דבחד קרא כתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו א"א לומר דמקלקל בחבורה פטור וימול דקאי או ביום הודחה ולא הותרה ואותו ימול עצמו דקאי על בשר הותרה ולא הודחה דאטו בסכינא חריפא פסקינן לקרא דלגבי שבת נפרש ימול הודחה ולגבי צרעת הותרה. א"וו דשבת ג"כ הותרה ושפיר מוכח דמקלקל בחבורה חייב ע"ש

ולפ"ז ר"ש לשיטתו מוכח כסברת רשב"א הנ"ל ופריך שפיר כה"ג ביוה"כ יוכיח. אבל הרמב"ם דפסק פ"א משבת ה"ז דמלאכה שאצל"ג חייב ובהלכה י"ז שם פסק דמקלקל בחבורה פטור ומילה מתקן הוא כדס"ל לר"י בשבת דק"ו אלא דמצד התיקון הו' אצל"ג ולרמב"ם אין זה חסרון דמלאכה שאצל"ג חייב וחובל אינו חייב אלא בצריך לדם כמ"ש הרמב"ם שם פ"ח ה"ז א"כ אינה מוכרחת סברת הרשב"א הנ"ל וי"ל דס"ל דלא כרשב"א והד"ק או"ח הנ"ל לדוכתי' וא"כ ל"ק קושי' הש"ס כה"ג ביו"כ יוכיח ושפיר פסק הרמב"ם באינו על מצחו אינו מרצה וטומאה דחוי וא"ש

כב) עוד כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנאמר וכו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין וכו'. ובתוי"ט משנה ז' פ"ז דפסחים תמה עליו דהכא משמע דאפילו בדיעבד אינו מרצה על הנאכלין ובפ"א מה' פסוהמ"ק ה"ד פסק דאם זרק הורצה. וכן בפ"ד מה' ק"פ ה"ב פי' בשר הפסח