בית שערים אורח חיים שלא

דניידי. אבל כיון דגם אחר דניידי גזרו רבנן דלא נקריב לכתחילה משום קביעותא שוב לא מקרי בידו והוי דיחוי מה"ת. ור' א"ל דהאי אינו דין מה"ת כמע"מ אא"כ ניכר האיסור כל שהן ושוב אינו חוזר ונראה ואעפ"י שהכשרים שבהן ראוין להקרבה הואיל ונדחה מלהקריב לכתחילה מחמת הפסולין המעורבין בהם נדחו לגמרי דהו"ל כפסולין ע"ש ובטו"א באבני שוהם ר"ה דכ"ח נתקשה דאי נימא דאם נדחה לכתחילה מדרבנן פסול אפילו בדיעבד כרבי של רש"י א"כ איך קאמר רבא התם אחד זה ואחד זה יצא דמללה"נ ומשמע דמודה דלכתחילה לא יתקע א"כ איך יוצא בדיעבד הא נדחה ע"ש. ואפשר לומר דודאי אי פסול לכתחילה ומדרבנן ל"ה דיחוי לפסול בדיעבד ושאני האי דזבחים כיון דפסולין לכתחילה מחמת הפסולין המעורבין בהם לכן נדחו לגמרי דהוי כפסולין. והכי דייקא לשון רש"י ז"ל אלא שאין טעם וסברא לזה. ולכן נראה כהבנת טו"א הנ"ל דאם פסול לכתחילה מדרבנן הוי דיחוי ופסול אפילו בדיעבד. ומה דקשי' לי' מהך דר"ה לק"מ למאי דמסקינן בסוכה דף ל"ג ע"ב דדיחוי מעיקרא תפשוט מינה דל"ה דיחוי נראה ונדחה וכו' לא תפשוט מינה ועיין בר"ן ורשב"א שם וא"כ שם בר"ה הוי דיחוי מעיקרא קודם יו"ט ול"ה דיחוי אבל בזבחים הוי נראה ונדחה שהרי הפסולין נתערבו בהן אחר שהוקדשו וכדמשמע הלשון כל הזבחים שנתערבו בהן וכו' שכבר הי' זבחים לכן שפיר הוי דיחוי' ועוד לפמ"ש פנ"י שם בסוכה ל"ג דאפילו אי יש דיחוי אצל מצות אינו אלא מדרבנן ודוקא בקדשים ילפינן ביומא דס"ד מכי משחתם בהם מום בם דיש דיחוי מה"ת וחולין מקדשים לא ילפינן ומצוה לגבי קדשים כחולין וא"כ אפילו סלקא בתיקו אי יש דיחוי אצל מצות הוי סד"ר ולקולא ולכן בר"ה שפיר יי"ח בדיעבד. אבל בזבחים אפילו הוי דיחוי מעיקרא והוי ספק אי הוי דיחוי מ"מ הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ויש לעיין בזה ואכ"מ

ולפ"ז קשי' לי' מה פריך הש"ס ביבמות שם ד"צ והא הכא דמדאורייתא ארצוי מרצה וכו' ואמרו רבנן לא הורצה וקא הדר מעייל חולין לעזרה ומאי קושי' הא כיון דאמור רבנן לא הורצה הרי הוי נראה ונדחה ופסול. מה"ת כיון דמדרבנן אסור לזרוק לכתחילה הוי דיחוי ופסול מה"ת אפילו בדיעבד ושפיר מביא קרבן אחר ול"ה חולין בעזרה כלל. אמנם ז"א דא"כ תקשי בשוגג אמאי הורצה הא הוי דיחוי ועכ"ח כפי' ראשון של רש"י דמשום דפסול לכתחילה מדרבנן ל"ה דיחוי לפסול בדיעבד או כתירוצי הראשון שכתבתי לעיל דשאני בהאי דזבחים דהוי כפסולין או דברייתא כחנן המצרי ביומא דס"ג דס"ל אפילו שחוטין אין נדחין וא"כ שפיר פריך

אלא דאכתי קשי' לר' שילה דמשני במנחות דכ"ה זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ע"ש. וא"כ למ"ש תוס' בפסחים דע"ח ד"ה הא דאי ציץ מרצה על אכילות מותר לזרוק מה"ת אפילו לכתחילה רק מדרבנן אסור לזרוק לכתחילה וא"כ בדם שנטמא נמי כיון דציץ מרצה מותר לזרוק לכתחילה מה"ת רק מדרבנן אסור לזרוק לכתחילה וא"כ י"ל דרבנן לא אסרו לזרוק רק אם טומאתו הי' במזיד ולהכי במזיד לא הורצה דהוי דיחוי ול"ה חולין בעזרה כנ"ל ובשוגג הורצה דמותר לזרוק אפילו מדרבנן לכתחילה כיון שטומאתו הי' בשוגג לא קנסינן לי'. ונראה דקושי' הי' לרבינא במנחות שם טומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה, זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ופריך שפיר אי נימא דזריקתו במזיד לא הורצה מה"ת כיון דאמר רבנן לא יזרוק הוי דיחוי ליפסל בדיעבד מה"ת א"כ בזרק בשוגג אמאי הורצה וכמ"ש

ועיין בתוס' ד"ה שנטמא דלמר נראה לו להחמיר יותר בנטמא במזיד משום דאתחלתא דפסולא היא ועוד דלא נתכווין לעשות מצוה וכו' ולמר מסתבר לי' יותר להחמיר בזריקה משום דדבר מגונה ביותר להקריב לגבוה דבר שאינו טהור ע"ש. ונ"ל סברא ישרה דהא דמחמרינן בזריקה במזיד משום שהוא דבר מגונה להקריב דבר שאינו טהור לגבוה שייך דוקא אם טומאה דחוי' בצבור וצריך ציץ לרצוי אז ודאי דבר מגונה להקריב דבר טמא אבל אם טומאה הותרה בצבור א"כ כיון דבצבור היתר גמור היא שוב לא שייך לומר שהוא דבר מגונה להקריב דבר טמא כיון שמצאנו שא"צ למיהדר אטהרה כלל. ולפ"ז א"ש דשם לפי קושי' הש"ס ביבמות עכ"ח ס"ל דזריקתו דמזיד לא הורצה כנ"ל שפיר כתב תוס' כמ"ד דחוי הוא בצבור דלמ"ד הותרה בצבור לא בעי ציץ לרצוי וא"כ אין מגונה להקריב שאינו טהור לגבוה וא"כ י"ל זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה וטומאתו במזיד לא הורצה וא"כ לא פריך מידי אעכ"ח דס"ל דאתי' כמ"ד הודחה ולמ"ד הותרה דמוקי' לי' בהנך דלא קביע לי' זמן באמת לא קשה קושי' הש"ס ביבמות רק ר"ח הוא דפריך ואיהו לשיטתו ס"ל בפסחים דע"ט טומאה דחוי' בצבור ע"ש וא"ש

ח"י) ועודנה פש גבן לבאר ולפרש דברי רש"י ביומא דף זי"ן ע"א הנ"ל ד"ה בין בצבור וכו' דדבריו מגומגמים וכפולים ע"ש. ונ"ל לפרש. וזה"ל רש"י ז"ל ומדבעי ציץ לרצויי ש"מ לאו היתר הוא. וא"כ תקשי ומה בין יחיד לצבור כיון שטומאה דחוי ומהדרינן אטהרה וגם ביחיד הורצת בדיעבד משום ציץ וא"כ שווים הם ולמה אמרו בכ"מ טומאה הודחה בצבור. ותי' דבטומאת בשר באמת אין נ"מ אלא בטומאת הגוף. שהיחיד אין טומאת הגוף נדחית אצלו שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ושל צבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא ע"י ציץ דאי ע"י ציץ גם ביחיד היתה נדחית ושוב אין חילוק בין יחיד לצבור ואמאי אמרינן טומאה הודחה בצבור. אך שמא תאמר דעכ"ח מוכח טומאה הותרה בצבור דאל"כ מה בין יחיד לצבור וכ' תימא טומאת הגוף איכא בינייהו. ז"א דהא ציץ מרצה נמי אטומאת הגוף וא"כ טומאת הגוף בצבור נמי משום ריצוי הציץ וא"כ ביחיד נמי מרצה אפילו על טומאת הגוף והא דבטומאת הגוף עבודה מחוללת כמ"ש הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"ו היינו באינו על מצחו לר"י או בנשבר הציץ לכ"ע. וא"כ תקשי אי טומאה דחוי מה בין יחיד לצבור אעכ"ח הותרה. זה שיבוש דאם תאמר מה שטומאת הגוף נדחית בצבור הוא ע"י ריצוי ציץ כ"ש דמוכח דטומאה דחוי ולא הותרה ואף דתקשי לך מה בין יחיד לצבור. וזה שסיים רש"י מיהו שמעינן מינה בין אם תאמר כתי' הנ"ל בין אם לא תאמר כן ותקשי לך כנ"ל מוכח מינה עכ"פ. מדבעית טומאת בשר ועולים בצבור ציץ לרצוי ש"מ טומאת הגוף שנדחית אצלם בקושי נדחה וכו' וא"ש

י"ט) וכיון שהגיענו עד כה בעזהי' נחזור למקום שבאנו משם מה שנלענ"ד עוד ליישב ב' הקושיות של השג"א בסי' ל"ח ע"ד תי' השני שבתוס' יומא דף וי"ו ע"ב ד"ה א"ר תחליפא וכו' שהבאנו לעיל בתחילת אות ב' יע"ש. דנלענ"ד סברא ישרה דודאי באילו של אהרן דזמנו קבוע טומאה הותרה וכר"מ בתמורה די"ד וכמ"ש הרמב"ם והרע"ב שם אשר הבאנו לעיל כ"פ ולא מהדרינן אטהרה רק מדרבנן כמ"ש תוס' ביומא דף זי"ן ע"א ד"ה כיון אשר ג"כ הבאנו לעיל כ"פ רק בפסח סברת תוס' כך הוא כיון דלאו כל ישראל מייתו פסח אחד בשותפת כמו דלא מקרי קרבן צבור גמור כמו כן לא מקרי קבוע זמנו גמור שהרי יחידים עושים בפ"ע ויחיד נדחה לפסח שני ולהכי הוי בזה מה"ת דחוי' ולא הותרה. ומה שהביאו ראי' מאילו של אהרן אינו אלא דכמו דאמרינן התם אע"ג דמה"ת שווה לקרבן צבור והותרה מ"מ מדרבנן דחוי' והלא אם מה"ת הותרה א"כ לא מצינו טומאה כלל דחוי' ואיך אמרו רבנן מידי דליכא כוותי' באורייתא אעכ"ח דמצינו דכוותי' באורייתא גבי פסח שהוא מה"ת דחוי' ולא הותרה. והסברא כך הוא דודאי אם רוב הצבור טמאים ולא יעשו בראשון לא יעשו בשני כמבואר לקמן בפסחים דף פ' ומצד זה נקרא זמנו קבוע וגם קרבן צבור שהרי רוב הצבור לא יעשו פסח ולכן באמת מותרים לעשות בטומאה אבל כשעושין הרי כל יחיד עושה לעצמו ולא כל הצבור בשותפות ואם אנו דנין על כל יחיד בפ"ע הרי הוא קרבן יחיד וגם אין זמנו קבוע שהרי איש נדחה לפסח שני והוא קרבן צבור וזמנו קבוע וקרבן יחיד ואין זמנו קבוע מצד זה לכן טומאה דחוי' אצלו עכ"פ כקרבן צבור דקבוע זמנו ולא הותרה כקרבן יחיד שאין זמנו קבוע. ולפ"ז שפיר קאמר רבא בזבחים טומאה דחוי' הוא מ"ל חד דחוי מ"ל שני דחוי' כיון דבפסח מה"ת רק דחוי' ולא הותרה

אמנם כ"ז לדידן דקי"ל פסח שני אינו דוחה את הטומאה וכמ"ש הרמב"ם פ"י מק"פ הט"ו וא"כ מקרי פסח ראשון לא קבוע לי' זמן גמור משום דיחיד נדחה לפסח שני ואינו עושה בטומאה אבל ר"י ס"ל בפסחים דצ"ה דפסח שני נמי דוחה את הטומאה א"כ גם ביחיד פסח דוחה טומאה ושפיר מקרי קביע לי' זמן אפילו ביחיד רק שקבועים לו שני זמנים ואטו מוסף ר"מ דקביע לי' י"ב זמנים לא מקרי קבוע לי' זמן. הגם שיש לחלק דהתם עושה בכל הי"ב זמנים והכא אינו עושה רק באחד מהשני זמנים. מ"מ כיון דהשני זמנים דוחים שפיר מקרי שניהם קבועים וא"כ לדידי' גם פסח הותרה ושפיר ס"ל דאם עיברו השנה מפני הטומאה אינו מעוברת ולק"מ

או כלך לדרך זה דר"י לשיטתו דס"ל בפסחים דף פ' אפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה לפי שאין קרבן צבור חלוק ע"ש. לכן שפיר גם פסח אף דלאו כל ישראל מייתו בשותפות מקרי קרבן צבור גמור לפי שאין חלוק והותרה. וא"ש דשם בסנהדרין אליבא דר"י אבל אנן קי"ל כחכמים במנחות די"ד הטמא בטומאתו והטהור יאכל כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' תו"מ הי"ז ופ"י מפסוהמ"ק הי"ג דלית לי' האי סברא שאין קרבן צבור חלוק רק בעינן רוב ישראל טמאים כמבואר ברמב"ם פ"ז מה' ק"פ ועיין ש"מ מנחות שם שפיר כתב תוס' דפסח לאו קרבן צבור גמור הוא. ובזה מיושב קושי' תוס' מנחות דט"ו ד"ה ר"י שהקשה כיון דס"ל לר"י טומאה הותרה ל"ל טעמא דאין קרבן צבור חלוק יע"ש. ובזה א"ש דאי לאו ה"ט לא מקרי פסח קרבן צבור גמור

כ) ועוד נ"ל דהא דכתב תוס' דפסח כיון דלאו כל ישראל מייתו חד פסח בשותפות לאו קרבן צבור גמור הוא ולכן מהדרינן אטהרה היינו למאי דקי"ל אכילת פסחים מעכבא וכמ"ש הלח"מ בדעת הרמב"ם פ"ד מק"פ וא"כ א"א דמייתי כל ישראל בשותפות פסח אחד