בית שערים אורח חיים של

כ"פ באותיות הקודמי' שכתב וכן כל מה שיש לו זמן קבוע אין חייב עליו באחריות והוא דוחה את השבת ואת הטומאה והוא שיהי' רוב הכהנים טמאים והרי הם מקריבין את הקרבנות בטומאה כמו שביארנו בשביעי בפסחים וטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור ואין חולק ע"ז ע"ש ועיין בפיה"מ פסחים דע"ז שכתב וכמו כן כל מה שיש לו זמן קבוע יבא בטומאה כשנטמא רוב הקהל או רוב הכהנים וכו' ועיין ברמב"ם פ"ד מביאת מקדש הי"ב. ולפ"ז תקשי מה פריך מהאי דדם שנטמא ומהאי דעל מה הציץ מרצה למאן דאמר הותרה הא התם לא מיירי ברוב צבור או רוב כהנים טמאים ול"ש כלל לא הותרה ולא הודחה רק ריצוי ציץ. אבל זה שיבוש דהא דבעינן רוב צבור או רוב כהנים טמאים היינו דוקא לענין טומאת הגוף ולא לענין טומאת דם ובשר וחלב. ולפ"ז נ"ל דלת"ק דתמורה י"ד דתלה הדבר בקרבנות צבור ס"ל דבטומאת דם וחלב ובשר אם הצבור והכהנים טהורים אף דקביע לי' זמן לא הותרה ולא הודחה אלא בקרבן צבור דוקא אבל בקרבן יחיד אף דקביע לי' זמן לא הודחה ולא הותרה ולכן שפיר אמרינן בכל דוכתי טומאה הותרה או הודחה בצבור דבטומאת הגוף בעינן דוקא רוב צבור או רוב כהנים טמאים ובטומאת עולים ואכילת בעינן באמת דוקא קרבן צבור ולא קרבן יחיד דקביע לי' זמן. והיינו פלוגתא דת"ק ור"מ שם דלת"ק אף דבעינן קביע לי' זמן מ"מ תלוי גם בקרבן צבור כנ"ל ולר"מ הכל תלוי בקביע לי' זימנא ולא בצבור כלל. ומ"ש הרמב"ם והטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור ואין חולק ע"ז היינו משום דת"ק נמי בעי קביע לי' זימנא אפילו בקרבן צבור גמור. ואפשר שזה דעת הרע"ב שכתב והלכה כר"מ שהבאנו לעיל בתחילת אות יו"ד והיינו דמשני כי תנא האי דיחיד. פי' אפילו בקביע לי' זמן וכת"ק דתמורה דתלוי בצבור דוקא ואם אין הצבור והכהנים טמאים לא הותרה ולא הודחה טומאת עולים ואכילות אלא בקרבן צבור וליכא רק ריצוי ציץ ולהכי במזיד לא הורצה וא"ש

אלא דלפ"ז ק"ל כ' משני על הא דעל מה הציץ מרצה א"ל ר"נ כי קתני הציץ מרצה אדיחיד וכתב הריטב"א וקס"ד דאדיחיד ממש קאמר ופרכינן דהא בין ביחיד בין בצבור קתני ופרקינן דומי' דיחיד קאמרינן בהני דלא קבוע להו זמן. ולהנ"ל הא ביחיד אפילו קביע לי' זמן נמי צריך ריצוי ציץ בטומאת דם ובשר וחלב אפילו למ"ד הותרה וא"כ בין בצבור נמי אפילו בקביע לי' זמן וא"כ לא משנ' מידי וצ"ל דר"נ באמת מוקי לה כר"מ וא"כ ביחיד דקביע לי' זמן לא בעינן ריצוי ציץ וא"כ יחיד מיירי בלא קביע לי' זמני' וצבור נמי דומי' דיחיד ושפיר בעי ריצוי ציץ. ולפ"ז לפ"מ דקי"ל כת"ק כריהטא דתלמודא בכל דוכתי' טומאה הותרה בצבור וגם מדשנה דברי ת"ק בסתם לית לן למימר כתי' הגמרא ועכ"ח האי ברייתא כמ"ד טומאה הודחה בצבור. ולפ"ז מיושב קושי' מהרש"א בסוגיין שהקשה על מ"ש תוס' יבמות דף צ' ד"ה בין דהאי ברייתא כמ"ד טומאה דחוי' בצבור דלמ"ד הותרה בצבור לא בעי ציץ לרצוי ותמה המהרש"א הא הכא משני לה שפיר ע"ש. ולהנ"ל א"ש דלשנוי' דהכא אתי' דוקא כר"מ אבל למאי דקי"ל כת"ק כתב תוס' שפיר דאתי' דוקא כמ"ד טומאה דחוי' בצבור וכנ"ל וא"ש

טז) וביישוב קושי' המהרש"א הנ"ל שבסוף אות הקודם נ"ל עוד. דהנה בפסחים דף פ' תנן בפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה ופירש"י שהוא טמא הדם או הבשר והקשה בתוס' ד"ה נזרק הרי דנטמא בשר אפילו למ"ד ציץ מרצה על אכילות אינו מרצה שיהי' מותר לאכול הבשר רק לענין דמקרי יש בשר ומהני זריקת הדם לפטור מפסח שני וכר"ן בפסחים דע"ח ע"ב דאכילת פסחים לא מעכבא ולא בעינן רק גברא דחזי לאכילה וא"כ האיך דייק בגמרא הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה הא כיון דלא נודע אינו מרצה רק לפטרו מפסח שני א"כ הא דנודע אינו מרצה היינו שחייב בפ"ש ואמאי הא האי דאינו מרצה הוא רק מדרבנן דאי מה"ת בלא נודע אמאי מרצה ואיך חייבוהו רבנן בפסח שני כיון דמה"ת פטור הוי חולין בעזרה וכו'. ונראה לריב"א דלא מיירי מתני' אלא בטומאת דם וא"כ אי ציץ מרצה הבשר מותר לאכילה וע"ז דייק בגמרא ונודע ואח"כ נזרק אינו מרצה להתיר הבשר באכילה אבל מ"מ פטור מלעשות פסח שני. והקשה המהרש"א א"כ מאי פריך מהאי דציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אימא התם מיירי דמרצה במזיד ופטור מקרבן אחר כיון דמה"ת פטור לא חייבוהו חכמים דהוי חולין בעזרה אבל מתני' דהכא דנודע אינו מרצה היינו להתיר בשר באכילה ומדרבנן ע"ש. הנה גוף קושי' המהרש"א. נ"ל דלק"מ דודאי לפירש"י דמתני' מיירי גם בנטמא בשר ובזה אין הציץ מרצה שיהי' הבשר מותר באכילה וא"כ תקשי איך מרצה אפילו לפטור מפסח שני הא אכילת פסחים מעכבא ועכ"ח מתני' אתי' כר"נ אבל לריב"א דמתני' לא מיירי רק בטומאת דם ולא בטומאת בשר א"כ מתני' שפיר אתי' כרבנן דאכילת פסחים מעכבא וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מקרבן פסח ה"ב ועיין לח"מ שם וא"כ א"א לומר דהא דנודע ואח"כ נזרק לא מרצה היינו להתיר בשר באכילה ומדרבנן דא"כ כיון דאין הבשר ראוי' לאכילה בשעת זריקה שוב אינו מרצה כלל וחייב בפסח שני וכיון דמה"ת מותר באכילה ופטור מפסח שני לא חייבוהו חכמים בפסח שני דדוקא ביבמות דף צ' שפיר אמרינן לא הורצה להתיר בשר באכילה לפי שאין אכילת בשר מעכבא והו' שב וא"ת אבל כאן דאכילת בשר מעכבא אם יפטור מפסח שני הוי תרתי דסתרי ואם יתחייב הרי הוי קו"ע ובזה לא קנסוהו רבנן כמו דלא קנסוהו במזיד שיביא קרבן אחר בברייתא דעל מה הציץ מרצה ופריך שפיר

ובשעה"מ פ"ד מביאת מקדש ה"ו תמה ע"ד מהרש"א הנ"ל אמאי הקשה לפי' ריב"א דוקא הא קושי' זו לכל הפירושי' אהא דפריך במנחות כ"ה ברייתא דדם שנטמא אברייתא דעל מה הציץ מרצה דאמאי לא משני הכי שהרי ביבמות דף צ' מוקי לברייתא דדם שנטמא לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלי' נתכפרו והא דאמרינן בברייתא דע"מ הציץ מרצה דבמזיד הורצה היינו שא"צ להביא קרבן אחר ע"ש. הגם דלענ"ד קושי' שעה"מ לק"מ דשם במנחות פריך שפיר לר"ח ביבמות פ"ט דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אפילו בקו"ע ולדידי' הך ברייתא דדם שנטמא במזיד לא הורצה היינו שמחויב להביא קרבן אחר דלדידי' אין חילוק בין קו"ע. לשב וא"ת וא"כ אין לחלק בין הפרקי' דלא הורצה להתיר בשר באכילה והורצה שא"צ קרבן אחר דהוי תרתי דסתרי. והרי הוא באמת פריך שם ביבמות לאידך מ"ד מהנהו ברייתות אבל על הריב"א דפי' כאן לפי האמת דיש חילוק בין להתיר בשר לאכילה אינו מרצה דהוי שב וא"ת ובין להתחייב בפסח שני דהוי קו"ע וכר"נ בר אושיעא ביבמות שם שפיר הקשה אדונינו המהרש"א וא"ש

אך השעה"מ תי' קושיתו הנ"ל דלא ניחא לי' לאוקמא בהכי משום דקתני בין בשוגג בין במזיד ובשוגג מרצה גם להתיר בשר באכילה ואיך נימא דבמזיד דאינו מתיר בשר לאכילה רק שפטור מקרבן אחר א"כ לא הוי מזיד דומי' דשוגג ולהכי משני דקאי אטומאה או אזריקה לכל חד כדאית לי' וא"כ גם במזיד מרצה אפילו על אכילת בשר ע"ש. ולפ"ז לכאורה יש להבין איך מוקי הך דבין בצבור בהנך דלא קביע להם זמן דומי' דיחיד כמ"ש הריטב"א הא קרבנות צבור שאין קבוע להם זמן ליכא רק פר העלם דבר ושעירי ע"ז עיין יומא דף נו"ן וחגיגה דחשיב התם אינו קרבן צבור רק חשיב לה קרבן צבור הואיל ובא בכנופי' כדאמרינן שם דנ"א ועיין בכ"מ פ"ד מביאת מקדש ה"י ואלו הן מן הפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין כמבואר פ"א ממעה"ק הי"ז וא"כ אין בהם אכילה כלל וא"כ לא דמי צבור לדיחיד דביחיד מרצה גם להתיר בשר לאכילה ובצבור לא משכחת כלל להתיר בשר לאכילה וצ"ל דמ"ד טומאה הותרה בצבור ס"ל כר"מ דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אפילו בקו"ע ודקתני בברייתא דדם שנטמא במזיד לא הורצה היינו להביא קרבן אחר וא"כ לא מיירי כלל מן להתיר בשר באכילה דאם לא הורצה להתיר בשר באכילה צריך להביא קרבן אחר ואין זה חלוק מזה ומשני שפיר בהנך דלא קביע להם זמן אבל ביבמות שם דקאי אליבא דמ"ד דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע ומה לא הורצה להתיר בשר באכילה ליכא לשנוי' הכי כקושי' הנ"ל והוצרכו תוס' לומר דאתי' כמ"ד טומאה דחוי' בצבור ואתי שפיר

ועד השלישי אני בא ביישוב קושי' מהרש"א הנ"ל דהנה בש"ס זבחים דל"ה אמרינן ושווין שאם חישב באכילת פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום וכן פסק הרמב"ם פי"ד מהל' פסוהמ"ק ה"ח דאין פגול בפרים ושעירים הנשרפין לפי שהוא דבר שאינו ראוי' לא לאכילה ולא להקטרה ע"ש ועיין ברמב"ם פ"ב ממעילה ה"ד שכתב וכן פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מועלין בהן משעת הקדישן עד שישרפו ותגמר שריפתן בבית הדשן ויתוך הבשר וכו' ע"ש. ולפ"ז קשי' לי דתוס' הקשה לר"א דאמר יש דם אעפ"י שאין בשר ל"ל ריצוי ציץ על הבשר ותי' דבעי ריצוי ציץ לאקבעינהו בפגול ולאפקעינהו מידי מעילה כדאמרינן בפסחים דע"ח ע"ש. ולפ"ז איך אפשר לאוקמי בצבור ובהנך דלא קביע להו זמן הא אלו הם פר העלם דבר ושעירי ע"ז והם מן הפרים ושעירים הנשרפין כנ"ל וא"כ ל"ל ריצוי ציץ על הבשר שנטמא הא יש דם אעפ"י שאין בשר ואי לאקבעינהו בפגול הא ל"ש בהו ואי לאפקעינהו מידי מעילה הא לא נפקי מידי מעילה עד שישרפו כנ"ל וצ"ל דבאמת מ"ד טומאה הותרה בצבור דמוקי לה הכי מוקי לה כר"י דאמר אם אין בשר אין דם ובעינן ריצוי ציץ וכמו שפרש"י בפסחים דט"ז. ולפ"ז תוס' ביבמות שם ד"ה ועל דכתב דאתי' כר"א ונ"מ למקבעינהו בפגול ולאפקעינהו מידי מעילה וא"כ ליכא למוקמי בהנך דלא קביע להם זמן כקושיתי הנ"ל לזה כתב דמ"מ אתי' כר"א וכמ"ד טומאה דחוי' בצבור ולא מיירי כלל בהנך דלא קביע להם זמן רק בהנך דזמנם קבוע ושפיר בעינן ריצוי ציץ למקבעינהו בפגול ולאפקעינהו מידי מעילה וא"ש

יז) ורביעי בקודש מה שנלענ"ד ליישב קושי' מהרש"א הנ"ל שבאותיות הקודמי' דהנה בזבחים דע"ג ע"ב אמר רבא השתא דאמרו רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי ופירש"י דאידחי לי' מדרבנן. נ"ל דמדאורייתא בשעת קביעותא לא חזי עד דניידי וגזרו בי' רבנן משום קביעותא והו"ל דחוי' מה"ת ומתני' אפילו הוכרו לבסוף אסורין הואיל ונדחה שוב אינו חוזר. [ובמק"א פירשתי דבשעת קביעות מה"ת לא חזי ונדחו מה"ת. אך הרי כל שבידו ל"ה דיחוי והכא בידו דנכבשינהו