בית שערים אורח חיים שכט

בטומאה אבל אם הי' אפשר בפסח שני לא הי' עושין בטומאה והי' מהדרינן אטהרה כמו ביחיד אף דקבוע לי' זמן מ"מ כיון שאפשר בפסח שני מהדרינן אטהרה ועושה פסח שני ומוכח דדחוי' וזה אינו מוכח מבמועדו ולכן לא הביא הרמב"ם קרא דבמועדו ונטר עד כאן שהקדים הדינים דמהדרי' אטהרה וא"ש. ולפ"ז ודאי יקשה דמהאי קרא משמע יותר דהודחה ולא הו"ל לרש"י להביא האי קרא על הותרה

ולכן נלענ"ד בכוונת רש"י דלכאורה יש להבין במאי פליגי דחד מ"ד ס"ל טומאה דחוי' וחד מ"ד ס"ל טומאה הותרה מנ"ל. דהנה בתוס' פסחים דס"ו ד"ה מה הק' דבשמעתין יליף דתמיד דוחה שבת מקרא דעולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל דתמיד קריבה בשבת וכן הא דפסח דחי טומאה ילפינן מאיש נדחה וכו' ובתמיד ילפינן מגז"ש דמועדו מועדו ולקמן דע"ז דרש ממשמעות דמועדו דדחי שבת וטומאה בין בתמיד בין בפסח. ותי' דתנאי הוא ע"ש. והנה כבר הבאתי לעיל אות ג' דברי הרשב"א ברכות דף כ' דהיכי דא"א בשום פעם לקיים המצוה בלי דחיית ל"ת מקרי הותרה אבל אם אפשר לקיים המצוה בשום פעם בלי עבירת הל"ת רק עכשיו נזדמן שא"א לקיים בלי עבירת ל"ת מקרי דחוי' ע"ש. ומעתה אי ילפינן דתמיד דוחה שבת מעל עולת התמיד עכ"ח שבת הותרה דהא א"א בשום פעם להקריב תמיד דשבת בלי דחיית שבת וממילא כיון דילפינן פסח מתמיד בגז"ש דמועדו גם בפסח שבת הותרה וכיון דבהאי גז"ש עצמה ילפינן תמיד מפסח דדוחה טומאה כמו פסח דדחי טומאה מאיש נדחה ממילא גם טומאה הותרה כמו שבת ולכן ס"ל להאי מ"ד טומאה הותרה משום דס"ל דילפינן כסוגיא דפסחים ס"ו הנ"ל. אבל למ"ד דס"ל טומאה דחוי' יליף שבת וטומאה מקרא דבמועדו כתנא דפסחים דע"ז וא"כ אפשר לקיים המצוה בלי דחיית שבת אי מיקלע בחול וא"כ גם אם מיקלע בשבת דדחי שבת הוי רק דחוי' וכ"ש טומאה דודאי אפשר בלי דחיית טומאה הוי רק דחוי'. ולפ"ז מאן דס"ל טומאה הותרה עכ"ח יליף דחיית טומאה מאיש נדחה וגז"ש דמועדו ולהכי פירש"י טומאה הותרה כדכתיב איש נדחה וכו' וא"ש

וגם עפ"ז יאיר בינה בתמורה י"ד שהבאתי לעיל באותיות הקודמי' כמה פעמים דנקט תנא קמא קרבנות צבור דוחין שבת וטומאה והלא לפמ"ש הרמב"ם בפיה"מ שם אין חולק על טעמו של ר"מ דתלוי בזמנו קבוע ואפילו בקרבן יחיד דוחה טומאה. ולהנ"ל א"ש דת"ק ס"ל טומאה הותרה ויליף שבת מקרא על עולת תמיד שהוא קרבן צבור וטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין והדר ילפינן שבת בפסח וטומאה בתמיד מגז"ש דמועדו ואף דאלו זמנם קבוע ולא ילפינן דדחי שבת וטומאה אלא בזמנם קבוע מ"מ כיון דאלו קרבנות צבור הם נקט קרבנות צבור להורות דמקרבנות צבור יליף כדי שנדע דטומאה הותרה אבל ר"מ יליף משמעות דמועדו שלא יעבור הזמן לכן נקט אלא שזמנם קבוע וס"ל דחיי' בצבור כדאמרינן ביומא דף חי"ת וא"ש

יד) והנה פלאי גם דברי רש"י ביומא שם דף זי"ן ריש ע"א ד"ה כל טומאת מת וכו' דכתיב איש וכו' אבל זבין וכו' לא הותרה ובועל נדה כנדה עכ"ל. וכוונתו ליישב דלא תקשי אם טומאה הותרה אמאי מפרישין אותו מביתו ותי' דהא הוי כטומאה היוצאה מגופו ולא הותרה. וזה פלא מדוע לא פירש"י כן מיד לעיל בדף וי"ו ע"ב כדמשני רבא זאת אומרת טומאה הותרה. ונלענ"ד דהנה כבר העירותי לעיל באות זי"ן אמאי מפרישין אותו מביתו הא איכא ס"ס שמא לא תמצא אשתו ספק נדה כלל ואת"ל תמצא ספק נדה שמא יתטמא מקודם טומאת מת והואיל ואשתרי לטומאתן אישתרי לזיבתן כדאמר אביי בזבחים דל"ב. אמנם רבא לשיטתו שפיר קאמר טומאה הותרה בצבור ולא אמרינן הואיל ואישתרי רק הואיל והודחה אבל לאביי קשי'. אלא דללישנא קמא דעכ"פ אי איכא טהורין באותו בית אב טהורין עבדי טמאי' לא עבדי נהי דלא מפרישין אותו מטומאת מת בשביל זה דאם יטמא לא יקרהו עון בשביל זה אבל לא שזה יגרום היתר שלא יפרישהו מביתו אבל ללישנא ב' דאפילו איכא טהורים באותו בית אב עבד' נמי טמאים דהיתר גמור הוא קשי'. ולפ"מ דמשמע בתוס' מנחות דט"ו ד"ה ר"י שהק' אהא דאר"י אפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורין יעשו בטומאה לפי שאין קרבן צבור חלוק דל"ל ה"ט תיפוק לי' דר"י ס"ל טומאה הותרה בצבור. ותי' דפסח צריך לה"ט משום שיש בו אכילה ע"ש א"כ משמע דבלא טעמא דאין קרב, צבור חלוק נמי שאר שבטים עבדי בטומאה אי לאו דאית בי' אכילה ועכ"ח דטומאה הותרה בצבור אפילו לטמאות לכתחילה ואין איסור טומאה בצבור כלל אי טומאה הותרה בצבור וא"כ ודאי קשי' הא אפשר לטמאות הכה"ג בטומאת מת שאין הנזיר מגלח עליו דאין הכהן מוזהר עליו כדאמרינן פ"ד דשמחות ועיין תוס' ברכות די"ט ד"ה מדלגין או בחרב שנטמא במת עיין ביו"ד סי' שס"ט והואיל ואישתרי לטומאתן אישתרי לזיבתן. אמנם ללישנא קמא לא קשה די"ל דתוס' מנחות הנ"ל לא כתב כן רק ללישנא ב' דכל טומאת מת בצבור רחמנא שריה

אמנם ז"א דנהי דאמרינן הואיל ואשתרי אישתרי מ"מ מצד האי סברא לאו היתר גמור הוא רק דחוי' ושפיר מפרישין אותו מביתו כדי שלא יעבוד בטומאה דחוי'. וזה כונת רש"י אבל זבין וכו' לא הותרה אפילו היכא דשייך הואיל ואשתרי אשתרי רק דחוי' כדי ליישב קושי' הנ"ל בתי' הנ"ל וא"כ לא הוצרך לזה רק בלישנא ב' לר"נ או ס"ל כאביי וא"ש

ובגמרא שם אר"ש מנא אמינא לה וכו' עד וקתני מיהת אומר ומביאין אחרת תחתי'. יש לי קושי' קצת ממ"ש רש"י במנחות דע"ב אם יש אחרת אפילו במחובר מביאין אחרת תחתי' וקוצרין וטוחנין אותה ביום שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפי' ביחיד א"כ איך מוכיח מזה דטומאה דחוי' דילמא לעולם הותרה והא דמביאין אחרת היינו כדי שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפילו ביחיד. ונ"ל דודאי אם דחוי' ואם יש אחרת נקצרת כמצוותה בתלוש מביאין אחרת מדינא א"כ יש שיווי ודמיון למנחת יחיד עם מנחת צבור דבשניהם יש חסרון בטומאה שפיר גזרו רבנן דאפילו אין אחרת בתלוש רק במחובר יביאו אחרת שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפילו דיחיד כיון שגם בצבור פועלת בטומאת יטעו בין יחיד לצבור אבל אי טומאה הותרה בצבור ואפילו יש אחרת בתלוש אין מביאין אחרת וא"כ אין דמיון למנחת צבור עם מנחת עומר אז ליכא למטעי כלל ועיין בטו"ז ריש הל' יי"נ כעין סברא זו

טו) והנה שם בש"ס יומא דף ז' ע"א מיתבי דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. ומשני כי תני' האי ביחיד והוא פלא ודקארי לה מה קארי לה הא בהדי' תני' בהאי ברייתא בזבחים מ"ה ובמנחות כ"ה בד"א ביחיד אבל בצבור בין בשוגג בין במזיד הורצה. ונראה דהמקשן ס"ל דמיירי בקרבן יחיד שקבוע לו זמן דלמ"ד הותרה גם בזה מה"ת הותרה רק מדרבנן דחוי' ולהכי קשי' לי. כיון דמה"ת מותר לזרוק לכתחילה רק מדרבנן אסור אמאי בדיעבד לא הורצה אבל אי דחוי' ניחא שפיר כיון דמה"ת אסור לזרוק לכתחילה אמרו רבנן דאפילו בדיעבד לא הורצה אף דמה"ת הורצה ע"י ציץ אבל בצבור הורצה אפילו במזיד לא קנסוהו רבנן. ומשני כי תני' האי דיחיד שאין קבוע לו זמן

ועפ"ז תבין דברי תוס' שם ד"ה דם שכתב אבל הכא דבשר לא אטמי הו"ל למשרי אפילו באכילה כיון דמיקל כולי האי. דאין לומר טומאה דעולין ודגברי הוא. והוא פלא הלא אם היתר היא ודאי מותר באכילה כיון דבשר לא אטמ' והדם מותר לזרוק אפילו לכתחילה דהא בקרבן צבור לא מהדרינן אטהרה כלל וגם קושיתם השני' תמוה דלפרוך למ"ד דחוי' כמו למ"ד הותרה הרי לא דמי דלמ"ד דחוי' קנסוהו רבנן כיון דאסור לזרוק שלא יהני מעשיו אבל למ"ד הותרה אמאי קנסוהו הא מותר לזרוק לכתחילה. אך לפמ"ש דגם המקשן ס"ל דמיירי בקרבן יחיד אלא שקבוע לו זמן דגם למ"ד הותרה מהדרינן אטהרה וא"כ אסור לזרוק לכתחילה ואפ"ה נימא במזיד הורצה א"כ למ"ד דחוי' נמי לפרוך הכי. ולכן דייקי בלשונם כמו למ"ד היתר הוא והוצרכו לתרץ כיון דמיקל כולי האי וכו' ולכן אע"ג דאסור לזרוק לכתחילה גם למ"ד הותרה מ"מ נימא דאפי' במזיד זרק הורצה. אבל למ"ד דחוי' כיון דמחמיר וכו' סברא הוא שיש להחמיר וכו'. אלא דאכתי תקשי מה קמדמית מ"ד הותרה למ"ד דחוי' הא אי דחוי' אסור לזרוק מה"ת לכן קנסוהו רבנן ואפילו בדיעבד אבל הותרה דאינו אסור לזרוק רק מדרבנן כמ"ש תוס' שם לעיל מיני' ד"ה כיון דמה"ת הותרה לגמרי אפילו ביחיד אי קביע לי' זמן לכן פריך שפיר אמאי קנסוהו בדיעבד. אך נכון לפמ"ש תוס' בסוגיין דף ז' סוף ע"ב ד"ה מכלל דהיכא דאיכא ריצוי ציץ וטומאה דחוי' לא מהדרינן אטהרה מה"ת וא"כ גם בקרבן יחיד דקביע לי' זמן דמה"ת דחוי' ואיכא נמי ריצוי ציץ לא מהדרינן אטהרה מה"ת וא"כ אינו אסור לזרוק מה"ת כמו למ"ד הותרה ושפיר מדמי להו תוס' להדדי וא"ש

ועוד נלענ"ד דתוס' הוצרכו לזה למ"ד במנחות כ"ה דזריקתן בין בשוגג בין במזיד הורצה טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ע"ש. וא"כ לענין טומאתו אין חילוק בין מ"ד הודחה ובין מ"ד הותרה אסור לטמאותו במזיד ואפילו מה"ת. ועיין ש"מ מנחות דט"ו וכ' מותר לטמאות הטהור בידים ע"ש וכיון דקנסינן לי' שלא לאכול הבשר משום שהי' מזיד בטומאתו מה חילוק יש בין למ"ד הותרה ובין למ"ד הורצה ולהכי הוצרכו לומר דלמ"ד הותרה כיון דמיקל כולי האי וכו' הו"ל להקל גם בזה למשרי אפילו באכילה אבל למ"ד דחוי' כיון דמחמיר כולי האי וכו' סברא הוא שיש להחמיר בבשר וא"ש

ואכתי לא הונח לי בזה במאי דמשני כי תני' האי דיחיד דלהנ"ל דמשני דמיירי ביחיד שאין קבוע לו זמן עיקר חסר מן הספר דהרי גם המקשן ידע דמיירי בדיחיד אלא שאין חסרון בזה כיון דמיירי בקבוע לו זמן ומשני לי' דמיירי בלא קביע לי' זמן ומזה לא נזכר שום רמז בתירוצו ויש לדחוק. לכן נלענ"ד דבר חדש דכבר הערתי לעיל באות יו"ד כיון דהכל תלוי בקביעת זמן וגם קרבן יחיד בקביע זמנו דוחה טומאה וקרבן צבור בלא קביע זמנו אינו דוחה א"כ מה זה דאמרינן בכ"מ טומאה הותרה או הודחה בצבור הו"ל למימר הותרה או הודחה בקביע לי' זימני'. ונלענ"ד עפמ"ש הרמב"ם בפיה"מ תמורה י"ד שהבאתי