בית שערים אורח חיים שכח

מאי דפסח אין לו תשלומין בשני היינו ביחיד והא דדחי טומאה הוא בצבור. ולהנ"ל י"ל דקושי' התוס' הי' מפסח שני דס"ל לר"י בפסחים דצ"ה ויומא דנ"א דדוחה טומאה וזהו ביחיד אע"ג דאית לי' תשלומין ביחיד וא"כ אין זמנו קבוע שהרי יש לו שתי זמניות בראשון ובשני ואף דבפסח שני שוב לית לי' תקנתא מ"מ לא מקרי זמנו קבוע ואף דאין ראי' מחל יו"ט אחרון בשבת דשם הי' אפשר לעשותו מע"ש משא"כ בפ"ש שלא הי' אפשר לעשותו מקודם מ"מ כיון דזמנו קבוע יותר מיום א' לא מקרי זמנו קבוע כמו בנטמא ביום א' של פסח דג"כ ל"ל תקנתא ואפ"ה לא דחי טומאה משום דלא מקרי זמנו קבוע לפי שזמנו יותר מיום אחד. ובהנ"ל מיושב כיון שפסח שני רגל בפ"ע שפיר אין זמנו קבוע רק יום אחד

ועיין בתוס' חדשים פ"ב דתמורה שכתב ליישב קושי' תוס' יו"ט הנ"ל דיש נ"מ פסח שני לר"מ דוחה את הטומאה וכן איתא בפי' ביומא דף נ' ע"א בברייתא קאמר ר"מ גם פסח בכלל ומוקי לה בגמ' דנ"א בפסח שני. אבל הרמב"ם סוף הל' קרבן פסח לא פסק בפסח כן רק דפ"ש אינו בא בטומאה משום דסתם משנה בפסחים דצ"ה דלא כוותי' רק שבת דוחה ולא טומאה ע"ש. ועדיין צריך ביאור איך מרומז בדברי ת"ק שחולק ע"ז [עיין באות יו"ד מה שהארכתי בזה] ונראה דר"מ ס"ל דתלוי בזמנו קבוע אפילו יש לו כמה זמנים ואינו קבוע על יום אחד דוקא כמו פסח שני רק דהגיע זמן האחרון דשוב ל"ל תקנתא ואין לו תשלומין נמי דוחה שבת וטומאה אבל ת"ק נקט קרבנות צבור דאלו אין זמנם קבוע רק יום א' זה מקרי זמנו קבוע לדחות שבת וטומאה אבל פסח שני שאין זמנו קבוע ביום א' דוקא כמו קרבנות צבור אף דל"ל תקנתא ותשלומין מ"מ אינו דוחה שבת וטומאה משא"כ בחביתי כה"ג ופר יוה"כ דאין זמנו קבוע רק יום א' מודה לר"מ דדוחה שבת וטומאה ולכך כתב הרמב"ם דטעם שנתן ר"מ אמיתי ואין חולק וא"ש

והיוצא לנו ממה שכתבנו דיש ג' מיני קרבנות. יש שאין להם זמן כלל ואפילו בקרבנות צבור כגון פר העלם דבר ושעירי ע"ז. ויש שיש להם זמן כגון פסח שזמנו בט"ו בניסן וט"ו באייר אבל אינו קבוע הזמן ליום אחד דוקא או חגיגת ט"ו שיש לו זמן שאם עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו אבל אין זמנו קבוע יום א' דיש לו תשלומין כל ז' ויש שזמנו קבוע ביום א' דוקא וזה נקרא זמנו קבוע. וכיון דרמב"ם פסק דפסח שני אינו דוחה טומאה א"כ לא סגי ביש לו זמן רק בעינן זמן קבוע דוקא. ולפ"ז בקרבן יחיד מצינו שיש לו זמן ואין קבוע כגון פסח וחגיגה אבל בקרבנות צבור לא משכחת שיש להם זמן ואינו קבוע אלא פר העלם דבר ושעירי ע"ז אין להם זמן כלל ומביאין מתי שירצו ואותן שיש להם זמן זמנם קבוע יום אחד דוקא ושפיר דוחין שבת וטומאה. וזה כונת הרמב"ם שבתחילת אות זה וסוף אות הקדום שכ' כל קרבנות צבור זמנם קבוע אותן שיש להם זמן זמנם קבוע על יום אחד דוקא לפיכך דוחין את השבת ואת טומאת המת ול"ק קושי' הכ"מ ודו"ק כי עמוק הוא

יב) הדרן לקמייתא מה שנלע"ד עוד ליישב דברי רש"י ד"ה הותרה הוא כדכתיב איש נדחה וכו' שבתחילת אות יו"ד. דהנה יש להעיר על לשון הש"ס ביומא ד"ו ע"ב שקאמר ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת אמאי לא פריך בפשיטות הפרישהו נמי מטומאת מת ולמה לו הך הקדמה עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו [ועיין אות ז'] ונלענ"ד דהנה הריטב"א הק' מאי משני הש"ס ביומא שם זאת אומרת טומאת המת הותרה הוא בצבור אכתי הפרישהו משום אילו של אהרן דאמרינן לקמן אע"ג דקביע לי' זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן אטהרה. ותי' דהתם שלא לעשותו בטומאה ממש וכו' אבל לענין דלא נטרח למיעבד הפרשה דין קרבן צבור יש לו ע"ש וכונתו נראה דהא דמהדרי' אטהרה היינו מדרבנן כמ"ש תוס' ביומא דף ז' ע"א ד"ה כיון ובשביל זה לא עבדינן פרישה ובתוס' פירשו אע"ג דאילו קרבן יחיד משום אילו בלבד לא רצו להפרישו דהא פר קרבן צבור הוא כי רוב עבודות התליות בקרבן השעיר של צבור תלוי בו ע"ש. והדבר צריך הסבר אמאי לא רצו להפרישו משום אילו בלבד

ונלענ"ד דהנה תוס' ביומא דף ב' ד"ה וחכ"א הק' דהכא חיישינן למיתה דתרתי ותלת וביבמות דכ"ו משמע דלמיתה דחד חיישינן לתרי לא חיישינן. ותי' דהכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה חיישינן אפילו לתרתי ותלת לזמן מיעוט הלכך ליכא למיעבד תקנתא להאי חששא. והק' א"כ כי פריך בש"ס די"ג גבי טומאה דשכיח טפי ממיתה אמאי לא חיישינן לתרי ותלת אמאי לא משני דטומאה חששא בעלמא הוא ולא הי' צריך להפריש אחר תחתיו כי מסתמא ימצאו הרבה כהנים שיהי' ראוי' לעבודה אלא מעלה בעלמא הלכך סגי בחד ותי' דבלא"ה משני שפיר ע"ש. ובמהרש"א שם תמה א"כ גבי מתקינן לו אשה אחרת נמי ל"ה רק חששא בעלמא כיון דנמצאו הרבה כהנים שיש להם נשים וראוי' לעבודה וכו' ע"ש. ותי' הפנ"י דודאי האי שיעבוד הכה"ג האמיתי ביוה"כ הוא מעלה גדולה לא חששא בעלמא כיון שכפרת כל ישראל תלוי בו. ולפ"ז בשלמא באשה אחרת שפיר אמרינן דניחוש גם לתרי ותלת כדי שיעבוד הכה"ג האמיתי ומה בכך שנמצאו כהנים אחרים הלא אנו רוצין לתקן שיעבוד הכה"ג האמיתי ואין לדבר סוף אבל גבי טומאה דמתקינן כהן אחר אינו כדי שיעבוד הכה"ג האמיתי שהרי כיון שנמצא פסול בכה"ג לא יעבוד שוב הכה"ג האמיתי והוא רק חששא בעלמא שמא לא ימצא כהן בלי פסול לכן סגי בחד דודאי נמצאו כהנים ראוי' לעבודה ע"ש

ולפ"ז יש לי ספק למ"ד טומאה דחוי' הוא בצבור אם נטמא כה"ג בטומאת מת אם הוא עובד עבודת יוהכ"פ ול"ש בזה דמהדרינן אטהרה לעבוד כהן אחר או אותו שמתקיני' משום שהוא כה"ג אמיתי טומאה הודחה או דילמא מהדרינן אטהרה עדיף ועובד כהן אחר עבודת היום. ומעתה לפ"ז להאי צד דאמרינן שכה"ג עובד וטומאה הודחה בשביל כה"ג האמיתי פירכת הש"ס כך הוא ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו כד' שיעבוד כה"ג האמיתי הפרישהו מטומאת מת כדי שלא יעבוד כה"ג האמיתי בטומאה דחוי' שבקושי נדחית ושפיר נמי בזה מה שנטר בקושי' זו עד השתא דהרי אמרינן לעיל שמא תמצא אשתו ספק נדה. והמהרש"א תמה אמאי לא קאמר ודאי נדה [עיין באות ט' מ"ש בזה] והפנ"י תי' דמשום ודאי נדה אין חשש כ"כ אם לא יעבוד כה"ג האמיתי כיון שודאי אינו ראוי' לעבודה אבל בספק נדה חמור טפי אם לא יעבוד כה"ג האמיתי משום ספק רק כהן שלא נמשח ולא נתרבה ע"ש. וא"כ מוכח שזה אין חשש כ"כ אם אין הכה"ג האמיתי עובד ומ"מ אתה חושש ומכ"ש שראוי לחוש שלא יעבוד בטומאה דחוי' וא"כ שפיר הוצרך להך הקדמה ועד שאתה מפרישו מביתו. אבל לצד השני דאם טומאה דחוי' באמת אין כה"ג עובד אם נטמא במת קושי' הגמ' ועד שאתה מפרישו מטומא' ביתו כדי שיעבו' כה"ג אמיתי הפרישהו מטומא' מת דטומאה דחוי' ואין יכול כה"ג האמיתי לעבוד ונפרישהו כדי שיעבוד כה"ג האמיתי ומיושב ג"כ דקדוק הנ"ל ומשני טומאה הותרה בצבור ושפיר יעבוד כה"ג האמיתי אף אם הוא טמא מת. ומעתה לפ"ז מובן שפיר סברת הריטב"א דמשום אילו בלבד אף דמהדרי' אטהרה א"צ פרישה כיון דאין כפרת כל ישראל תלוי בכך לא איכפת אם לא יעבוד כה"ג אמיתי רק נהדר על כהן אחר כיון דבקרבן יחיד מהדרי' אטהרה מה"ת. אבל לפי' ראשון דקושי' הש"ס הי' שנפרישהו כדי שלא יעבוד בטומאה דחוי' ומשני דהותרה. צ"ל כתי' הא' דהריטב"א דהא דמהדרי' אטהרה בקרבן יחיד הוא רק מדרבנן ובשביל זה לא עבדינן פרישה

אמנם לפענ"ד נראה ביישוב קושי' הריטב"א לפי פי' השני לפמ"ש הרמב"ם ריש ה' עבודת יו"כ דפרו של אהרן ואילו שניהם משלו ע"ש. והרי גלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט את פר החטאת אשר לו דבעינן שחיטה בבעלים ועיין מנחות די"ט וא"כ כ"ש בזריקה דעיקר כפרה בעינן בעלי' עיין בש"ס שם וא"כ לפ"ז גם אם יטמא כה"ג במת יעבוד הוא עבודת פר ואיל דהא א"א למיהדר אטהרה כיון שבא משלו בעינן עבודה בבעלים. וזה כונת רש"י דס"ל כפי' השנ' ומשני הותרה הוא בצבור וכתב רש"י וביוהכ"פ כולי' קרבן צבור הוא. ויעבוד כה"ג האמיתי דהא הותרה. ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע. אלא דאכתי לא הונח בזה כיון דרק דוחה ולא הותרה מהדרינן אטהרה ולא יעבוד כה"ג האמיתי. לזה תי' רש"י וקרבנו תלוי בו. פי' כיון שהוא קרבנו משלו תלוי בו ובעינן בבעלי' וא"א למיהדר אטהרה ושפיר יעבוד כה"ג האמיתי וא"ש

ומזה נראה שגם שיטת רש"י דדוקא בקרבנות צבור טומאה הותרה אבל בקרבן יחיד אינו רק דחוי' מה"ת כמ"ש לעיל באותיות הקודמות דאי נימא רק מדרבנן דחוי' פשיטא דגם אם אין קרבנו תלוי בו ל"ה שקלינן העבודה מכה"ג האמיתי ולומר שיעבוד כהן אחר ול"ה עבדינן פרישה בשביל זה

יג) עוד יש לעמוד בדברי רש"י אלו הנ"ל שכתב הותרה הוא בצבור כדכתיב איש נדחה ואין צבור נדחין. ולכאורה מה בעי רש"י בזה והרי בפסחים דע"ז ילפינן מבמועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה. וכ"ש דקשה לפ"מ שאני מבאר דברי הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש הט"ז שלשונו הזהב מקשה שכתב ומנין שטומאת מת דחוי' בצבור וכו' והביא דקרא דאיש נדחה ואין צבור נדחין ע"ש במתק לשונו וסיים וה"ה לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח וכו'. ויש לדקדק. חדא הלא כתב שם מקודם דגם שבת דחוי' ואמאי לא הביא קרא על שבת ויותר הי' ראוי להביא קרא דבמועדו דמיני' ילפינן גם שבת. ועוד שנית כיון שכתב דאינו תלוי בקרבן צבור רק בקביעות זמן ואפילו בקרבן יחיד אמאי הביא האי קרא דמיירי בצבור ויליף מיני' קרבן יחיד ויותר טוב הקרא דבמועדו דמיני' משמע דתלוי בקביעות זמן. ושלישית אמאי לא כתב האי ומנין מיד לעיל אחר הלכה טי"ת והלכה יו"ד שכתב שם שדוחה שבת וטומאה. ואין לומר ליישב ב' דקדוקים האחרונים הנ"ל דכונת הרמב"ם רק לומר שדוקא טומאת מת נדחה ולא שאר טומאות דז"א דהא ילפינן זה בפסחים דס"ז מדכתיב לנפש ואין זה במשמעות לשון הטהור של הרמב"ם כלל רוח ורמיזא לדרוש זה. ולכן אמינא דכוונת הרמב"ם רק להביא ראי' שטומאה דחוי' ולא הותרה וזה מוכח מדדרשינן איש נדחה ואין צבור נדחים אלא יעשו בטומאה משמע דוקא משום דא"א למיהדר אטהרה דאין צבור עושין פסח שני כלל לכן עושין