בית שערים אורח חיים שכז

יחידים מביאין קרבן על שגגת עבירה זו אף שהוא מין בהמה אחרת

ובזה מובנים היטב דברי הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"י שכתב כל קרבנות הצבור זמנם קבוע לפיכך דוחין את השבת ואת טומאת המת. והכ"מ שם תמה הא פר העלם דבר ושעירי ע"ז אין זמנם קבוע ע"ש. ולהנ"ל א"ש דמה שאין זמנו קבוע מקרי קרבן יחיד לפי שיחיד מביא דוגמתו וא"ש

וזה כוונת רש"י ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבנו תלוי בו. ואין אחר מחויב בקרבן כיוצא בזה והרי הוא כל הצבור ושפיר דוחה טומאת. או וקרבנו תלוי בו. שהוא כה"ג והוא כה"ג של כל הצבור ושפיר מקרי קרבן צבור ודוחה את הטומאה וא"ש

ובדברי הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"י הנ"ל נ"ל בפשיטות בכוונתו לפ"מ שפסק הוא ז"ל בפי"ב משגגות ה"א כר"י בהוריות דף ד' דבפר העלם דבר ושעירי ע"ז י"ב שבטים מביאין י"ב קרבנות א"כ י"ל דכונת הרמב"ם כל קרבנות צבור היינו דוקא מה שכל ישראל מביאין קרבן אחד וכל אלו זמנם קבוע אבל שעירי ע"ז ופר העלם דבר שאין זמנם קבוע אין כל ישראל מביאין קרבן אחד ואינו בכלל כל קרבנות צבור ואתי שפיר

יא) ועוד אמינא בכוונת הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"י שבסוף אות הקדום בהקדם ליישב קושי' תוס' פסחים דע"ו ע"ב ד"ה ה"ג קמ"ל כיון דלא דחי' שבת לא דחי טומאה ולא גרס כיון דאית לה תשלומין שאין הטעם תלוי בכך דלעיל דף ע' ילפינן דלא דחי שבת מוחגותם. ועוד פסח נמי אית לי' תשלומין בשני ודחי טומאה. ועוד חגיגת ט"ו איכא למ"ד בפרקין דף פ' דל"ל תשלומין בטומאת בעלים שאם נטמאו בעלים ביום ט"ו ולא חזו ביום קביעת חובתיהם כה"ג ל"ל תשלומין ע"ש. אמנם רש"י גריס לי' וקשי' קושית התוס'. ואחר אחרון אני בא ליישב קושי' שלישית שבתוס' הנ"ל. דנלענ"ד סברא ישרה דודאי אי אמרינן דלא דחי שבת וטומאה ומיקלע יום ראשון בשבת או בטומאה דלא חזי ביום קביעות חובתי' שוב אין לו תשלומין וא"כ ראוי' לומר שידחה שבת וטומאה אבל אי נימא שידחה שבת וטומאה הרי חזי ביום קביעות חובתי' ויש לו תשלומין וראוי' לומר שאינו דוחה וא"כ האיסור קשור בהיתר וההיתר קשור באיסור ואזלינן לחומרא וכעין זה כתב תוס' ב"מ דף ל' ע"א ד"ה אף הגם כיון דבעלה עליה זכר פסולה לא ניחא לי' בעלי' וראוי' להיות כשרה מ"מ כיון דאם תהי' כשרה ניחא לי' וראוי' להיות פסולה אזלינן לחומרא ופסולה ע"ש

וקושי' ב' צריכה ביאור דהא דפסח אית לי' תשלומין בשני היינו ביחיד והא דדחי טומאה היינו בצבור והרי בצבור אין לו תשלומין בשני עיין פסחים דף פ'. וי"ל דקושי' תוס' לרבא דס"ל בפסחים דף ע"ט דנטמאו כלי שרת בטומאת שרץ דבשר הוא דמטמא לי' לגברא לא מטמא לי' מ"מ טמאים נמי עבדי ועיין בשעה"מ פ"ד מביאת מקדש ואי ס"ל כרב אדא בר אהבה שם דף פ' דיש תשלומין לפסח הבא בטומאה ע"ש וא"כ הני טמאים יחידים הי' יכולין לעשות פסח שני ואפ"ה דחי טומאה. אבל מ"מ לק"מ דהא קי"ל כרבי בפסחים צ"ג דשני רגל בפ"ע וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מק"פ ה"ח ואינו תשלומין דראשון כלל

אך לקושי' ראשונה נלענ"ד דיש להבין אהא דקאמר ומדשבת לא דחי' טומאה הלא שבת וטומאה אינן תלוי' זה בזה דהא איכא למ"ד ביומא נ"א ופסחים צ"ה דפסח שני דוחה שבת ואינו דוחה טומאה אלמא דאין תלוי' זב"ז. ואין לומר דודאי טפי מסתבר לדחות שבת מלדחות טומאה ולכן פסח שני אף דדחי שבת לא דחי טומאה אבל חגיגת ט"ו כיון דלא דחי שבת כ"ש דלא דחי טומאה דהא כתב בספר צאן קדשים בתוס' מנחות דף נ' ע"ב ד"ה תעשה דאף אי שבת דחוי' מ"מ טומאה הותרה ודלא ככ"מ רפ"ב מהל' שבת. ולהכי צריך תרי קראי על שבת וטומאה דאי ליכא אלא חד קרא הוי מוקמינן לי' לדחיית טומאה ולא לדחיית שבת וא"כ איך מוכח מדלא דחי' שבת דטומאה נמי לא דחי'. ועוד דהא בפסח מצריכינן תרי קראי בשבת וטומאה דשבת ילפינן מבמועדו ואפילו בשבת וטומאה ילפינן מאיש נדחה אלמא דשבת וטומאה אינן תלוי' זה בזה. אמנם בזה י"ל לפמ"ש תוס' במנחות הנ"ל אהא דאמרינן תעשה אפילו בשבת תעשה אפילו בטומאה הא דמפקת הכא מחד קרא שבת וטומאה פי' דלא הוי לי' לברייתא למינקט רק חדא וממילא ידעינן אידך היינו משום דגלי רחמנא גבי פסח דדרשינן מבמועדו אפילו בשבת ואיצטריך קרא אחרינא איש נדחה ואין צבור נדחים וא"כ ס"ד אמינא אי נקט חדא דאידך אינו דוחה ולהכי נקט ברייתא תרווייהו. [ועיין בצאן קדשים שם שמחק תיבת היינו משום דגלי קרא והגיה אחר תיבת וטומאה וגבי פסח דרשינן וכו' ואין צורך כנ"ל]. וע"ז קשי' לי' לתוס' דבאמת מנלן כאן תרווייהו מחד קרא ותי' ונראה דהי מינייהו מפקת דשקולין הם ולא דמי לפסח ע"ש

ויש בזה ג' פירושי'. הא' מה שפי' הצאן קדשים דפסח כיון דטומאה הותרה בצבור ושבת דחוי' א' לא כתיב אלא חד קרא הוי מוקמינן על טומאה ולא על שבת כנ"ל משא"כ בחביתי כה"ג שהוא קרבן יחיד ואף שדוחה טומאה כיון דקביע לי' זמן כדאמרינן תמורה די"ד ויומא ד"נ מ"מ אינו אלא דחוי' כמו שבת ומה"ת אינו אלא דחו' כדעת תוספות ישינים שהביא השעה"מ פ"ר מביאת מקדש סוף הי"ד דלא כדעת תוס' יומא דף ז' ר"ה כיון דמה"ת הותרה רק מדרבנן דחוי' ע"ש וא"כ שפיר ילפינן שבת וטומאה מחד קרא

ובזה יש להבין דעת הרע"ב משנה א' פ"ב דתמורה שהבאתי בתחילת אות יו"ד שכתב והלכה כר"מ שעמד עליו תוי"ט שכתב והרמב"ם כתב והטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור ואין חולק ע"ז ועכ"ח נראה מדבריו דת"ק נמי הכי ס"ל בחביתי כה"ג ופר יוה"כ אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר"מ וא"כ בעיקרא דדינא אין בין ר"מ לת"ק ולא כלום ולפיכך לא דק הרב במ"ש הלכה כר"מ כיון דלענין הדין תרווייהו שורין ומה שייך לפסוק הלכה לענין הטעם יע"ש. ולפמ"ש י"ל דת"ק ס"ל טומאה הותרה בצבור דקביע לי' זמן אבל באין קביע לי' זמן אפילו בקרבן צבור כגון פר העלם דבר ושעירי ע"ז אינן אפילו דחוי' כדאמרינן ביומא ז' ודף נ' אבל בקרבן יחיד דקביע לי' זמנה דוחה שבת וטומאה אבל אינו רק דחוי' מה"ת ולא הותרה. ולכן נקט ת"ק קרבן צבור משום שיש מעליותא לקרבנות צבור דשבת וטומאה הותרה. ור"מ פליג דאין מעלה לקרבנות צבור דהא ס"ל טומאה דחוי' בצבור כדאמרינן ביומא דף ח' וכיון דגם בקרבן יחיד דקביע לי' זמן טומאה דחוי' א"כ אינו תלוי בצבור כלל רק הכל תלוי בזמנו קבוע וא"כ שפיר כתב הרמב"ם והטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור ואין חולק ע"ז דגם ת"ק מודה דבעינן קביע לי' זימנא. אלא דמ"מ פליגי דת"ק דנקט קרבנות צבור ס"ל טומאה הותרה בצבור ור"מ ס"ל דגם בצבור רק טומאה דחוי' ושפיר כתב הרע"ב והלכה כר"מ דטומאה דחוי' בצבור וכמ"ש גם הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש. וזה נראה גם דעת תוס' פסחים דף ע' ד"ה הא שכתב נקט קרבן צבור משום דאיכא תנא דתלי' בהכי בפרק יש בקרבנות דתנן יש בקרבנות צבור וכו' נראה דס"ל דת"ק ור"מ פליגי והיינו כמ"ש

ובספר מנחת כהן שם פי' דשאני פסח דהו"א כיון שיחיד נדחה לפסח שני גם צבור נדחים ולא ידחו טומאה להכי צריך קרא יתירא דדחי גם טומאה אבל בעלמא שבת וטומאה שקולין. עוד פי' דשאני פסח דנאכל בטומאה הו"א דלא יבא בטומאה ואוכל בטומאה לכן צריך קרא דדחי טומאה ע"ש. ולפי' זה האחרון א"ש דדוקא גבי פסח צריך קרא בפ"ע לטומאה אבל בעלמא שבת וטומאה שקולין ושפיר אמרינן מדלא דחי' שבת לא דחי' נמי טומאה. אבל לדעת צאן קדשים ודאי קשי' כנ"ל כיון דיותר מסתבר לדחות טומאה משבת א"כ מה ראי' הוא מדלא דחי שבת דאינו דוחה טומאה דילמא טומאה דהוי הותרה דחי דהא חגיגה נמי קרבן צבור היא כדאמרינן בפסחים דף ע' וביומא דנ"א. וגם לפי' ראשון של ספר מנחת כהן הנ"ל קשי' בשלמא שבת לא דחי' דאית לי' תשלומין אבל טומאה אם נטמא ביום ראשון דפסח הרי טמא כל ז' ואין לו תשלומין ועיין צל"ח

לכנלענ"ד לפמ"ש תוס' פסחים דף ע' ע"ב ד"ה מ"ט לכך נראה לר"י עיקר דהכא איירי בחגיגת ט"ו כדמוכח דמיירי קרא דוחגותם אותו וא"ש דלא כייל בהוציאו לו אלא דבר שקבוע לו זמן יום אחד ולא יותר אבל חגיגת ט"ו לא חשיב כ"כ זמן קבוע כיון שיש לה תשלומין כל ז' ומ"מ פריך שפיר הא ודאי קרבן צבור הוא דאף חגיגת ט"ו חשיבה זמנה קבוע כדאמרינן פ"ב דביצה דף כ' א"ל ב"ה אף זו קבוע לה זמן דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ע"ש. ולפ"ז א"ש שהמקשה דפריך הא ודאי קרבן צבור הוא הוי ס"ל כיון דאם עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו מקרי זמנו קבוע וע"ז משני אמר קרא וחגותם וכו' אלא מכאן לחגיגה שאינו דוחה שבת וילפינן מזה כיון דזמנו קבוע יותר מיום אחד לא מקרי זמנו קבוע ואינו דוחה שבת. ולפ"ז שפיר קאמר קמ"ל כיון דאית לי' תשלומין כל ז' לא דחי' שבת פי' קמ"ל דהא דגלי קרא דלא דחי שבת היינו משום דאית לי' תשלומין כל ז' ולא מקרי זמנו קביע כיון שזמנו יותר מיום אחד וא"כ שפיר אמרינן ומדשבת לא דחי' מה"ט לא דחי' טומאה נמי מה"ט דלא מקרי זמנו קבוע ובאין זמנו קבוע פשיטא דלא דחי' טומאה ושפיר ילפינן טומאה משבת כיון דגלי קרא דלא מקרי זמנו קבוע ולפ"ז מיושב ע"נ קושי' התוס' דשפיר גרסי' כיון דאית לה תשלומין והיינו הך דילפינן מוחגותם כיון דיש לה תשלומין לא מקרי זמנו קבוע. ובזה מיושב גם קושי' ג' של התוס' הנ"ל דנהי שאם נטמאו בעלי' ביום ט"ו ולא חזי ביום קביעת חובותי' כה"ג אין לה תשלומין מ"מ כיון שאם אינם טמאים ביום א' יש לה תשלומין שוב לא מקרי זמנו קבוע ואינו דוחה שבת וטומאה וא"ש

ומעתה לפ"ז אין הדבר תלוי כלל אם יש לו עוד תקנתא אלא אפילו אין לו שוב תקנתא כגון שחל יום אחרון בשבת מ"מ אינו דוחה שבת משום דלא מקרי זמנו קבוע והכי אמרינן להדי' בפסחים דף ע' פעמים שאי אתה מוצא אלא ששה כגון שחל יו"ט ראשון של חג בשבת ופירש"י דמטי נמי שמיני עצרת בשבת דאין כאן אלא ששה ע"ש. ובזה א"ש ג"כ מה שהערותי לעיל על קושי' שניה דהתוס' הא