בית שערים אורח חיים שכו

נדה ותי' משום דלא שכיח אבל קושי' מהרש"א הי' על מאי דקאמר כמאן כרע"ק אדדחיק למוקמי כר"ע יותר הו"ל לאוקמא ככ"ע ושמא תמצא ודאי נדה אף דלא שכיח

ויותר נראה דקושי' תוס' הי' על מרא דשמעתין דהוא ר"ח וריח ס"ל בפסחים ע"ט טומאה דחוי' הוא בצבור וא"כ ע"כ לשנויי מתני' כרבינא לקמן טומאת מת לא שכיח טומאת ביתו שכיחא וא"כ לא מפרישי' לי' בשביל מילתא דלא שכיח ושפיר תי' תוס' דהא לא שכיח וא"כ גם משום טומאת ביתו לא מפרישין לי' אבל קושי' מהרש"א הי' לרבא דמשני טומאה הותרה בצבור אבל אי היתה דחוי' הי' מפרישין אותו גם מטומאת מת אף דלא שכיח וא"כ אינו מיושב בתי' התוס' והק' שפיר אמאי לא תני בברייתא לדידי' שמא תמצא ודאי נדה וא"ש

י) והנה תמוהי' דברי רש"י בסוגיין ד"ו ע"ב ד"ה הותרה וכו' שכ' כדכתי' איש נדחה ואין צבור נדחי' וביו"כ כולי' קרבן צבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבנו תלוי' בו עכ"ל. והנך תיבות וקרבנו תלוי' בו אין להם ביאור ועיין בהגהות הגאון מהר"ץ חיות ז"ל ועיין בריטב"א הביא לשון רש"י וקרבן צבור תלוי' בו ועוד יש בלשון רש"י הנ"ל דקדוקי' הרבה. ונלענ"ד דהנה בש"ס תמורה די"ד קתני יש בקרבן צבור מה שאין בקרבן יחיד שקרבנו' הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה וקרבנות היחיד אינן דוחות וכו' אר"מ והלא חביתי כה"ג ופר של יוהכ"פ קרבנות היחיד הן וכו' אלא שזמנו קבוע. וכ' הרמב"ם בפיה"מ והטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור ואין חולק ע"ז ע"ש ודבריו צריכין ביאור הלא ת"ק תלה הדבר אם קרבן צבור או קרבן יחיד ואיך כתב הרמב"ם ואין חולק ע"ז

ונ"ל עפמ"ש התוי"ט שם נראה מדבריו דגם ת"ק ס"ל הכי בחביתי כה"ג ופר יוה"כ אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר"מ וא"כ בעיקר הדין אין פלוגת' ולכן תמה על הרע"ב שכתב והלכה כר"מ דל"ש לפסוק הלכה לענין הטעם. ובתוס' חדשים שם כ' דנ"מ פסח שני לר"מ דוחה את הטומאה כיון דקביע לי' זמן ואין לו תשלומין וכדאיתא בש"ס יומא דף נ' בברייתא דחשיב ר"מ פסח בהדי חביתי כה"ג ופר יוה"כ ומוקי לי' שם דנ"א בפסח שני ורמב"ם בפ"י מק"פ הט"ו פסק דפסח שני דוחה שבת ואינו דוחה טומאה וכסתם מתני' דפסחים דצ"ה ולכן כ' הרע"ב דהלכה כר"מ דפסח שני דוחה טומאה ע"ש. ודבריו תמוהים. חדא כיון דכאן במשנה לא הוזכר כלל פסח שני איך שייך לפסוק הלכה כר"מ לענין פ"ש שלא נזכר כאן כלל. ואין לומר דהא דפ"ש דוחה טומאה תלי' בהאי טעמא דר"מ שפיר שייך לפסוק הלכה כוותי' ז"א דאפי' לטעמא דר"מ שזמנו קבוע נמי יש פלוגתא בזה בש"ס יומא דנ"א ובפסחים הנ"ל אי פסח שני דוחה טומאה דת"ק ס"ל דאינו דוחה דמפני דחיתו ויעשה בטומאה ומ"ד דס"ל דוחה יליף מקרא דככל חוקת הפסח וכו'. והרי הרמב"ם שכ' שאין חולק על טעמו דר"מ פסק בהאי דפ"ש דלא כר"מ ביומא דף נ' וא"כ במש"כ הרע"ב והלכה כר"מ לא פסקי' עדיין כלל דין דפ"ש דוחה טומאה וכאידך דר"מ בברייתא יומא דף נ' והד"ק איך שייך לפסוק הלכה על הטעם. ועוד דאי מכח טעמו דר"מ פסח שני דוחה טומאה ומכח טעם דת"ק אינו דוחה א"כ איך כ' הרמב"ם ואין חולק ע"ז. ואי דת"ק בפ"ש נמי מודה לר"מ דדוחה אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר"מ וכמ"ש תוי"ט הנ"ל לענין חביתי כה"ג ופר יוה"כ א"כ שוב הד"ק איך שייך לפסוק הלכה לענין הטעם

לכנ"ל בסגנון שכ' תוספות חדשים הנ"ל דודאי ת"ק נמי ס"ל דתלי' בזמנו קבוע אלא דבפ"ש ס"ל אף דזמנו קבוע ודוחה שבת אינו דוחה טומאה כיון שמפני דחיתו כנ"ל ולהכי לא נקט טעמי' דר"מ משום דיש קרבן יחיד שקבוע לו זמן ואינו דוחה טומאה דהיינו פ"ש אבל בקרבנות צבור פסיקא לי' דכל קרבנות צבור הקבועי' להם זמן דוחה שבת וטומאה ור"מ דנקט ה"ט היינו משום דפסיקא לי' גם בקרבן יחיד הקבוע לי' זמן דדוחה שבת וטומאה והיינו גם פ"ש וא"כ שפיר כ' הרמב"ם דאין חולק על טעמו של ר"מ אלא דת"ק נקט קרבנות צבור מטעם הנ"ל ופסק כת"ק שפ"ש אינו דוחה טומאה והרע"ב פוסק שדוחה כתב שפיר והלכה כר"מ וא"ש הכל על נכון

איברא דק"ל ע"ז ואי נימא דפ"ש מקרי קבוע לו זמן מפני שא"א לעשות אח"כ וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"ט שכ' דבאין זמנו קבוע אינו דוחה שבת וטומאה שאם לא יקרב היום יקרב למחר ולמחרת מחר. וק' מהא דפסחים דע"ו דקאמר כיון דאית לי' תשלומין ז' לא דחי' שבת וכו' ואמאי הא בנאנס ולא הי' יכול להקריב עד יום ז' והוא בשבת ואם לא יקריב היום שוב לא יקריב א"כ הו"ל זמנו קבוע ולידחי שבת אעכ"ח דלא מקרי זמנו קבוע אלא בקבוע לו זמן אחד דוקא וא"כ גם פ"ש לא מקרי זמנו קבוע כיון שיש לו שני זמנים. הן אמת כי תוס' שם לא גרסי כיון דאית לי' תשלומין דאין הטעם תלוי' בזה ע"ש אבל לפירש"י קשה. אמנם באמת לק"מ דהרי קי"ל כרבי בפסחים דצ"ג שני רגל בפ"ע ואינו תשלומי' דראשון וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מק"פ ושפיר מקרי קבוע זימני' דאין לו אלא זמן אחד וא"ש

אמנם מדברי תוס' פסחים דף ע' ע"ב ד"ה הא נראה דס"ל דת"ק ור"מ דתמורה פליגי דלת"ק דוקא קרבנות צבור דוחין שבת וטומאה ולא קרבן יחיד אפי' קביע לי' זמנה ולר"מ גם קרבן יחיד דוחה אם זמנו קבוע. ולפענ"ד י"ל דפלוגתייהו תלוי במ"ש תוס' בפסחים דס"ו ד"ה מה דתנאי הוא דמר יליף דתמיד דוחה שבת מעולת שבת בשבתו על עולת התמיד ופסח דוחה טומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחים והדר ילפינן פסח מתמיד דדחי שבת ותמיד מפסח דדוחה טומאה בגז"ש דמועדו מועדו ומר יליף בכולם דדוחה שבת וטומאה ממשמעות דמועדו ע"ש. ולפ"ז ת"ק דיליף דחיית טומאה מאיש נדחה וכו' ודחיית שבת מתמיד ותמיד הוי קרבן צבור וכן פסח הבא בטומאה היינו אם רוב צבור טמאים ולכן תולה הדבר בקרבן צבור אבל ר"מ יליף ממשמעות דמועדו ולכן תולה בקביע לי זמן. ולכאורה נראה לפי דבריהם פליג ת"ק אדר"מ בחביתי כה"ג ופר יוה"כ דאינו דוחה שבת וטומאה. אמנם נראה דלדינא לא פליגי דהרי סברת המקשן הי' ביומא דף נ' דפר יוה"כ הוי קרבן צבור והטעם מבואר בריטב"א יומא ד"ו לפי שרוב עבודות התלויות בקרבן השעיר של צבור תלוי בפר ע"ש ובחביתי כה"ג כתב הריטב"א ביומא דף נ' דחשיב קרבן צבור כיון שקרבין בתוך התמיד כדאיתא בפרקין דלעיל. ועוד דאמרינן בפ' התכלת כה"ג שמת ולא מינו אחר תחתיו מביאין חביתין משל צבור ע"ש ולפי תי' הראשון אפשר דמודה הת"ק גם באילו של אהרן דדוחה שבת וטומאה דמקרי קרבן צבור לפי שקרב עם קרבן מוסף העם ואיל העם שהם קרבן צבור וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' עבודת יו"כ ה"ב אבל לתי' השני נראה דת"ק ס"ל דאילו של אהרן אינו דוחה שבת וטומאה לפי שאינו בא בשום פעם משל צבור

אמנם מה דקשי' לדעת הרמב"ם הנ"ל אמאי אמרינן בכל דוכתי טומאה הותרה או הודחה בצבור הא אינו תלוי' בצבור כלל אלא בזמנו קבוע ואפילו קרבן יחיד והו"ל למימר טומאה הותרה או הודחה בזמנו קבוע. ובשלמא לשיטת תוס' א"ש דאתי' כת"ק דתמורה דדוקא קרבן צבור דחי שבת וטומאה וכל הני דדחי בשל יחיד מקרי נמי קרבן צבור מטעם הנ"ל ואפילו פסח שני למ"ד דוחה טומאה שייך הותרה בצבור משום דדוקא אי עבדי צבור בראשון יחיד עושה בשני אבל אי לא עבדי צבור בראשון אין יחיד עושה בשני וכדאמרינן בפסחים ס"ט ע"ב אבל לדעת הרמב"ם דאינו תלוי כלל בקרבן צבור קשי'. ודוחק לומר דנקט כן בכל דוכתי לאפוקי פסח שני דאינו דוחה טומאה וכנ"ל. ועוד בפסחים ע"ז דאמר מאן תנא דשמעת לי' דאמר טומאה הותרה בצבור אלא ר"י והרי ר"י ס"ל דגם פסח שני דוחה טומאה. אך הא בורכא דאין הפי' הותרה בצבור בקרבן צבור אלא דפי' בצבור אם רוב הצבור טמאים או רוב הכהנים טמאים אז מקריבין גם קרבן יחיד שזמנו קבוע בטומאה והרי כתב הרמב"ם שם בפיה"מ בתמורה והוא שיהי' רוב הכהנים טמאים הרי הם מקריבין את הקרבנות בטומאה ע"ש

אלא דלפ"ז תקשי א"כ אמאי אין מפרישין כה"ג מטומאת מת משום דטומאה הותרה בצבור הא אין רוב הכהנים טמאים וא"כ בשלמא קרבן צבור טומאה הותרה בקרבן צבור אבל קרבן שלו נהי דקביע לי' זמן מ"מ אין כאן טומאה בצבור שהוא לבדו טמא. אמנם זה שיבוש כיון דאין אחר רשאי להקריב קרבנו רק הוא ועיין בכ"מ פ"א מעבודת יוה"כ ה"ב בשם ריטב"א דדוקא עבודת היום ממש אינו כשר אלא בכה"ג אבל תמידין ומוספין כשרין בכהן הדיוט רק מצוה בכה"ג ולכמה שיטת הכל פסול בכהן הדיוט וכיון שהוא טמא הוי ככל הכהנים טמאים וטומאה הותרה בצבור

ועתה בא וראה דע"פ דברינו דברי רש"י מזוקקים שבעתים הותרה הוא בצבור כדכתיב איש נדחה ואין צבור נדחים דאפילו ילפינן משם דאז בעינן קרבן צבור דוקא כמש"ל בשיטת התוס' מ"מ הותרה כיון דהא וביוה"כ כולי' קרבן צבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע דהלכה כר"מ וכמ"ש הרע"ב דתלוי בזמנו קבוע דילפינן מן במועדו וכנ"ל ואי דא"כ איך שייך בצבור אלא משום דבעינן רוב הכהנים טמאים והרי כאן אין רוב הכהנים טמאים. לזה תי' כנ"ל וקרבנו תלוי בו. וכיון שהוא טמא הוי ככל הכהנים טמאים ושפיר מקרי טומאה הותרה בצבור וא"ש

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דלא מקרי קרבן יחיד אלא קרבן שיש יחידים הרבה שמביאין אותו קרבן אבל פר של יוה"כ וחביתי כה"ג וכן אילו של אהרן שאינו מחויב בזה הקרבן בשום פעם רק הכה"ג הוא מקרי צבור לענין דכל המחויב בקרבן זה טמא ולכן ס"ל לת"ק בתמורה דדוקא קרבנות צבור דוחין שבת וטומאה ולא קרבן יחיד ול"ק להו מפר יוה"כ וחביתי כה"ג משום דס"ל דגם זה הוא קרבן צבור משום שאין יחיד אחד מביאו או משום שהכה"ג הוא כה"ג של כל הצבור והוא מביא קרבן זה בתורת כה"ג. ופסח שני ס"ל באמת כת"ק דר"י פסחים דף צ"ה דאין דוחה את הטומאה ולפ"ז הא דאמרינן בכל דוכתי דתלוי בזמנו קבוע היינו משום דליכא קרבן יחיד שיהא זמנו קבוע אלא בכה"ג וזה מקרי קרבן צבור מטעמים הנ"ל ופר העלם דבר ושעירי עיז מקרי לדידהו קרבן יחיד כיון שגם