בית שערים אורח חיים שכה

לכתחילה. אך התינח אם דחוי' מחמת עבירת הקרבת בטומאה אבל אי דחוי' מחמת הכשר הקרבן א"כ אין חילוק בין קרבן יחיד לקרבן צבור הבא בשותפת כנ"ל וא"כ עכ"ח ס"ל דהפסול לכתחילה הוא משום הכשר קרבן ופריך שפיר. וא"כ הדק"ל אהא דפריך פסולה דיעבד משמע. אך ז"א דבאמת הכל קושי' אחת ופריך ממנ"פ אי הא דפסול לכתחילה משום עבירת הכהן ק' דפסולה לא לכתחילה משמע אלא דיעבד. ואי אמרת דאינו משום עבירת הכהן רק משום הכשר הקרבן דאז ל"ק פסולה דיעבד משמע כקושי' הנ"ל אבל א"כ תקשי ועוד ה' דברי' באי' בטומאה לכתחילה משמע דמשום הכשר קרבן אין חילוק בין קרבן יחיד לקרבן צבור הבא בשותפות וא"ת דיש חילוק ע"כ הוא משום עבירת הכהן שוב קשה פסולה דיעבד משמע דל"ל כקושי' הנ"ל וקשי' ממנ"פ וא"ש. וע"ז משני ל"ק הא ביחיד והא בצבור ולרש"י משום דטומאה הותרה בצבור ואין כאן לא משום עבירת המקריב בטומאה ולא משום הכשר קרבן ובקרבן יחיד דלא קביע לי' זמן לכתחילה פסול ובדיעבד כשר משום הכשר קרבן ולתוס' בצבור משום דציץ מרצה על אכילות וביחיד לכתחילה לא יזרוק מדרבנן ומשום הכשר קרבן וא"כ ל"ק דפסולה דיעבד משמע דמשום הכשר קרבן שפיר י"ל כקושי' הנ"ל להאמת וא"ש

ו) ובתוס' שם בפסחים דע"ז ד"ה דלא הק' דבשמעתי' משמע דלמ"ד טומאה דחוי' אינו דחוי' אלא ע"י ריצוי ציץ ואמאי הא טומאה דגברא דדחוי' בצבור אעפ"י שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדתנן בפרקי' ד"פ יעיי"ש. ולפענ"ד דרש"י שם נשמר מזה שכ' נטמאו בעליו טומאת הגוף במת אין הציץ מרצה וחייב לעשות פסח שני דהא בשעת זריקה לאו בר מיעבד פסח הוא דרחמנא דחי' ע"ש מבואר הטעם דהא דאין הציץ מרצה על טומאת היינו משום דכשנטמא הגוף אינו בר חיוב קרבן כלל ונהי דציץ מרצה על טומאה אפי' הוא טומאת הגוף אבל אינו מרצה על מי שאינו בר חיוב קרבן פסח לעשותו כבר חיובא אבל בטומאה דחוי' בצבור שהוא בר חיוב קרבן שהרי אמרה תורה דדחוי' בצבור שפיר ציץ מרצה אפי' על טומאת הגוף ואתי שפיר

ז) ומה שנלענ"ד עוד ליישב קושי' מהר"מ ברבי שבתחילת אות ג' הנ"ל דבהקדמת ספר בשמים ראש העיר ע"ד הש"ס בסוגיין ביומא דף ו' דקאמר ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישוהו מטומאת מת וכי כעורה הוא זו טומאת ביתו הלא גם עי"ז מעוכב מלעבוד עבודה והו"ל למיפרך הפרישהו נמי מטומאת מת ע"ש. ולפענ"ד נראה דלכאורה קשי' לי למאי דאמרי' בזבחים דל"ב רובן ט"מ ונעשו זבי' הואיל והותרה לטומאתן הותרה לזיבתן ע"ש א"כ אמאי מפרישין אותו מטומאת ביתו הא איכא ס"ס שמא לא תמצא אשתו ספק נדה כלל ואת"ל תמצא ספק נדה שמא יתטמא מקודם טומאת מת וט"מ דחוי' או הותרה והואיל והותר לט"מ הותר נמי לטומאת ביתו. ונ"ל דזה הי' באמת קושי' הגמ' ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישוהו מט"מ דבלא הפרשה מט"מ א"צ הפרשה מטומאת ביתו כקושי' הנ"ל, אמנם קושיתי לק"מ דהא רבא ס"ל התם דדוקא אם דחוי' אמרי' מ"ל חד דיחויי' מ"ל ב' דחיות אבל אי טומאה הותרה אמרינן להא אשתרי להא לא אשתרי ולק"מ וזה משני רבא זאת אומרת טומאת המת הותרה הוא בצבור וא"כ גם אם יטמא תחילה ט"מ יפסל לעבודה משום טומאת ביתו ושפיר מפרישין אותו מביתו אף שאין מפרישין אותו מט"מ. וממילא מיושב בזה קושי' מהר"מ ברבי הנ"ל שהק' מ"פ ועד שאתה מפרישו וכו' בשלמא טומאת ביתו אין לו תקנה לעבוד עבודה משו"ה מפרישו. אבל ט"מ אפי' יהי' טמא מותר לעבוד דהא עכ"פ טומאה דחוי' בצבור אינו מחויב להפריש מספק ע"ש ועיין בריטב"א ד"ה זאת אומרת ובשעה"מ פ"ד מביאת מקדש הי"ד. ולהנ"ל א"ש דאי טומאה דחוי' שפיר קשי' דבלא הפרשה מטומאת מת א"צ הפרשה מטומאת ביתו וכקושי' הנ"ל וא"ש

ח) והנה ברמב"ם פ"א מעבודת יוה"כ כ' דמפרישי' כה"ג שמא תמצא אשתו נדה ותמהו האחרוני' אמאי לא נקט לישנא דש"ס שמא בא על אשתו ותמצא ספק נדה. והן אמת שכדברי הרמב"ם הוא לשון ירושלמי יומא ד"ב ע"ב פי' בן בתירא שמא יבא על אשת נדה וכו'. אבל הא גופא טעמא בעי וגם למה שביק הרמב"ם ש"ס דילן ונקט כירושלמי. ונלענ"ד דהנה תוס' בנדה דט"ו סד"ה אמר רב הק' אמאי קאמר שמא תמצא אשתו ספק נדה לימא ודאי נדה אם תבדוק שיעור ווסת סמוך לבעילה ותי' דהא לא שכיחא ובהגהות מהר"ץ חיות ז"ל פי' דל"ש שתמהר הבדיקה כ"כ ע"ש. ואני תמה דבלא"ה תמוה לי אמאי לא הק' תוס' דנימא ודאי נדה שתפרוס נדה תחתיו בשעת בעילה וכהאי דשבועות די"ג הי' משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי וכו' והכי אמרינן באמת בירושלמי יומא הנ"ל וצ"ל דבזה ידעו תוס' גם בקושי' דלא שכיח שתדע בשעת תשמיש שפרסה נדה דאפי' ארגשה אימר הרגשת שמוש הוא כדאמרינן בנדה דנ"ז ע"ב. ולפ"ז אחר תשמיש בשיעור ווסת שפיר אפשר שתדע שפרסה נדה גם בלא בדיקה וא"כ מה בכך דלא שכיח שתמהר הבדיקה כ"כ

ולכן נ"ל בכונת תוס' עפמ"ש חת"ס יו"ד סי' ק"ס דהא דקי"ל נר' חנינא בן אנטיגנוס ספ"ק דנדה דאשה שאין לה ווסת משמשת בשני עדים עיי' ש"ך סי' קפ"ו היינו משום דאעפ"י דאשה זו עלולה לראות בכל רגע מ"מ בשעת תשמיש לא חיישי' שתראה כי התשמיש גורם עצירת הדם רק קודם תשמיש חיישינן שתראה מחמת חימוד ולאחר תשמיש מחמת חימום ע"ש. וא"כ שפיר כ' תוס' דלא שכיח שתבדוק בשיעור ווסת ותמצא דם דא"כ ראתה ודאי בשעת תשמיש והא ל"ש שתראה בשעת תשמיש דתשמיש גורם עצירת הדם וכנ"ל

אלא דלפ"ז תקשי להיפך אמאי חיישי' שמא תמצא אשתו ספק נדה דהיינו שתמצא דם על הסדין שקנחה בו אחר תשמיש באחר זמן לרבנן ובאחר אחר לרע"ק משום דמספקי' שמא הי' דם בשעת ביאה והלא קודם תשמיש בדקה עצמה ולא מצאה דם וא"כ ל"ה קודם תשמיש וא"כ אף שמצאה אחר תשמיש מ"מ נימא דודאי אחר תשמיש ראתה מחמת חימום ובשעת ביאה ודאי לא הי' דם דהרי התשמיש גורם עצירת הדם. איברא דקושי' זו תקשי אמתני' דנדה גופא אמאי בנמצא על שלה לאח"ז טמאי' מספק וכו' ואמאי לא נימא דודאי רק לאחר תשמיש ראתה דבשעת התשמיש הדם נעצר

ונלענ"ד לפ"מ שהאריך החוו"ד רס"י קפ"ו דהא דמשמשת בשני עדים היינו רק קינוח ולא בדיקת חורי' וסדקי' וא"כ אפשר אף דקנחה עצמה קודם תשמיש ולא מצאה דם בעד מ"מ אפשר שהי' דם קודם תשמיש וחורין וסדקין העמידוהו דהם מעמידי' את הדם כמ"ש רשב"א ולהכי בנמצא לאח"ז שפיר טמאי' מספק ובאחר אחר מטמאה מעל"ע ולרע"ק גם מטמאה את בועלה משום שמא הי' דם קודם תשמיש וחורי' וסדקי' העמידוהו. אלא דבהא דטמאי' בספק אכתי צ"ע דהרי מבואר בריש נדה דאפי' לב"ה הא דאמרי' אימר כותלי בית הרחם העמידוהו היינו דוקא לקדשי' ולתרומה ואפי' לר"ע דס"ל דמטמאת את בועלה היינו רק מדרבנן ע"ש ד"ו אבל להיות טמאי' מספק מה"ת לא שמענו דנימא כותלי בית הרחם העמידוהו וצ"ל דמ"מ כיון שמצאה דם בכדי שתרד מן המטה ותדיח פני' חיישי' מה"ת שמא הי' דם קודם תשמיש ולא אמרינן אם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי כיון דליכא חזקת טהרה דאפשר מחמת חימוד ראה ואדרבה יש ריעותא גדולה שמצאה דם סמוך לתשמיש ובשעת תשמיש לא ראתה כנ"ל ועכ"ח קודם תשמיש ועיי' חוו"ד הנ"ל וחורי' וסדקי' העמידוהו זמן קצר

ואמנם מדברי הרמב"ם פ"ה משגגות ה"ו מבואר דמפרש להאי מתני' דנדה באשה שיש לה ווסת ובא עלי' סמוך לווסתה ע"ש ועיי' ברמב"ם פ"ד מאיסורי ביאה הי"ד ט"ו וט"ז. ונ"ל דהיינו מחמת קושי' הנ"ל דאי באין לה ווסת א"כ לא חיישי' על ראי' בשעת תשמיש אלא שמא הי' דם קודם תשמיש כנ"ל ואמאי מודה רבנן לרע"ק בחד אחר דמטמאה את בועלה כיון דס"ל דטומאת מעל"ע אינו מטמא בועלה דל"א כותלי בית הרחם העמידיהו רק לתרומה וקדשי' ולא ניחא לי' בתי' הנ"ל דזה דוחק ולכן פי' דמיירי ביש לה ווסת ושימש סמוך לווסתה ובזה שפיר מודה רבנן בחד אחר לספק על שעת תשמיש דבזה שפיר חשו על ראיי' בשעת תשמיש שהרי מה"ט אסור לשמש בעונה הסמוך לווסתה שמא תראה בשעת תשמיש

אלא דלפ"ז תקשי למה מפרישין כה"ג מביתו ממנ"פ דאשה שיש לה ווסת וישמש שלא בשעת ווסתה ודאי אין חשש שתראה בשעת תשמיש או אח"כ ואפי' תמצא דם אחר תשמיש לא תטמא בועלה מעל"ע אפי' לר"ע דהא ביש לה ווסת די' שעתה ואי בעונה הסמוך לווסתה תקשי קושי' הש"ס אטו ברשיעי עסקינן ואי דאין לה ווסת האיך קאמר דמודה רבנן בחד אחר הא רבנן אינם מודים רק ביש לה ווסת ושימש סמוך לווסתה. ולכן נלענ"ד דודאי למאי דס"ד דמתני' כר"ע הוי ס"ל דמתני' דנדה מיירי דאין לה ווסת ורבנן אינם מודים אפי' בחד אחר והא דצריך כה"ג פרישה היינו משום שמא תמצא ספק נדה שתמצא דם אחר תשמיש ותטמא בועלה למפרע טומאת מעל"ע אבל על שעת תשמיש לא חיישי' דלא שכיח שתשמיש עוצר הדם כנ"ל. אבל למאי דמסיק דמודה רבנן בחד אחר עכ"ח מתני' דנדה ביש לה ווסת ופרישה דכה"ג עכ"ח הוא משום אשה שאין לה ווסת וא"כ ע"כ דמפרישין אותו משום שמא תראה בשעת תשמיש אף דלא שכיח וא"כ אצ"ל משום שמא תמצא אשתו ספק נדה רק שמא תמצא ודאי נדה ולפ"ז א"ש דש"ס אזלת לפי הס"ד שפיר קאמר ספק נדה אבל הרמב"ם דקאי למסקנא שפיר נקט ודאי נדה וא"ש

ט) ועפ"ז אפשר אתנו להצדיק דברי המהרש"א בסוגיין ד"ה כמאן שהק' אמאי לא תני הכא שמא תמצא אשתו ודאי נדה בנמצא על שלה אותיום דלכ"ע טמאה ודאי. ובהגהות הגאון מהרוו"ב ז"ל העיר עלי' שנעלם ממנו דברי תוס' נדה הנ"ל. ולהנ"ל נכון דקושי' תוס' הי' על הגמ' אמאי לא קאמר והגיה בברייתא שמא יבא על אשתו ותמצא ודאי נדה וע"ז תי' שפיר דהא לא שכיח לכן קאמר ספק נדה וכר"ע אבל לפי המסקנא דע"כ חיישי' נמי שמא תראה בשעת תשמיש ואיכא חשש ודאי נדה ודלא כתי' תוס' שפיר הק' מהרש"א אמאי לא תני נמי בברייתא ודאי נדה ומשו"ה נקטו תוס' לשון לא קאמר ומהרש"א נקט לשון לא תני וא"ש

אמנם ע"ד פשוטו י"ל דקושי' התוס' הי' אמאי לא קאמר באמת ודאי