בית שערים אורח חיים שכד

ובזה יובן הא דאר"ח לקמן מ"ו ע"ב שבת הותרה וכו' טומאה דחוי' היינו משום דס"ל שאינו ניתר בקושי משום העבירה גם בטומאה רק שהותר בקושי משום הכשר הקרבן ולכן בטומאה דחוי' אבל בשבת דל"ש משום הכשר הקרבן עיי' תוס' חולין דף מ' סוד"ה חייב דבשבת ל"ה מחוסר זמן ולהכי שבת הותרה

ג) ועפי"ז יש ליישב ג"כ קושי' מהר"מ ברבי בסוגיין שהק' דמ"פ הש"ס נפרישהו מטומאת מת בשלמא טומאת ביתו אם נטמא אין לו תקנה לעבוד עבודה אבל טומאת מת אף אם יהי' טמא מ"מ מותר לעשות עבודה דהא עכ"פ דחוי' הוא בצבור ולמה יהי' מחויב להפרישו מספק ע"ש. ולפענ"ד דזה תלי' בשני שיטות שהביא הר"ן בשבת דקל"ד אי אישתפיך חמימי דבתר מילה מקמי' מילה דדעת הרז"ה והרשב"א דדחי המילה דאם יצטרך אח"כ לחלל שבת משום פנ"פ ושבת דחוי' הוא כמ"ש רמב"ם רפ"ב משבת ורמב"ן ס"ל דמלין אותו ואע"ג שנצטרך אח"כ לדחות את השבת דבתר הכי פ"נ הוא דדחי לי' ע"ש ועיי' בש"ך יו"ד סי' רס"ו סק"ו. ולפ"ז לדעת רשב"א ורז"ה ודאי מחויבי' להפרישו כדי שלא נצטרך אח"כ לדחות את הטומאה אלא אפי' לדעת הרמב"ן נמי י"ל דדוקא התם משום מצות מילה כמ"ש שם שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה ע"ש אבל כאן כיון שאין הפסד מצוה בהפרשה מטומאת מת מודה הרמב"ן דצריך להפרישו כד' שלא נצטרך לדחות את הטומאה. אלא דק"ל כיון דבאמת הוא חשש רחוק שימות מת עליו בפתע פתאום אלא דפריך כיון דהאי דהמצא אשתו ספק נדה נמי חשש רחוק וחיישי' לה משום מעלה דעבודת יו"כ ה"נ ניחוש לזה וע"ז שפיר הק' כיון דאם יהי' מצות עבודת יו"כ דחי לי' לטומאה א"צ לחייש לחשש רחוק משא"כ בטומאת ביתו אין לו תקנה חיישי' גם לחשש רחוק אבל בהאי דשבת ודאי יצטרך לדחות שבת. אמנם להנ"ל א"ש דנהי דמשום עבירת עבודה בטומאה ל"ה חיישי' לחשש רחוק כיון שעכ"פ דחוי' אבל מחשש הכשר קרבן שלא תהי' עבודה תמה וכשירה לכתחילה רק דחוי' ניחוש גם לחשש רחוק ונפרשנו ופריך שפיר

ועיין ברכות דמ"ז ע"ב דפריך והא מהב"ע הוא ומשני מצוה דרבים שאני ופירש"י להוציא רבים ידי חובתן לקדושה ועיי' מג"א סי' תמ"ו סק"ב. ולפ"ז אומר אני סברא ישרה דהא דמחלקי' התוס' בין קרבן פסח לשאר קרבן צבור דבשאר קרבן צבור הבא בשותפת כל ישראל הותרה ובפסח שכל יחיד מביא הוא רק דחוי' הוא רק מצד עבירת עבודה בטומאה דמה שכל ישראל מביאי' בשותפות הוי מצוה דרבי' כמו להוציא רבים י"ח ואין כאן מצהב"ע והותרה אבל פסח שכל יחידי' מביאי' לבדם לא מקרי מצוה דרבי' כמ"ש מג"א הנ"ל דתשביתו לא מקרי מצוה דרבים אף שכל ישראל מחויבי' להשבית החמץ ה"נ כיון שאין מביאי' פסח בשותפות כל ישראל ל"ה מצוה דרבים והוי מצהב"ע ואינו רק הודחה ולא הותרה אבל מצד הכשר קרבן בטומאה אין לחלק כלל וכמו שהותרה וכשר לכתחילה בקרבן צבור הבא בשותפות דקביע לי' זמן הכי נמי הותרה בקרבן יחיד דקביע לי' זמן מן התורה. והנה ידוע דברי הרשב"א בברכות דף כ' שכ' דהיכא דלא משכחת המצוה בלי עבירת הלאו מקרי הותרה ואם משכחת בלי עבירת הלאו רק עכשיו נזדמן שצריך לעבור הלאו הוי רק הודחה ע"ש ועיי' בכ"מ רפ"ב משבת דאי טומאה הותרה שבת נמי הותרה ואי טומאה דחוי' שבת נמי דחוי' ע"ש ועיי' בכ"מ פ"ד מביאת מקדש ה"ד דכרת חמור מן מיתה ביד"ש ועיי' מג"א סי' תר"ז ס"ג סדר הווידוי. ולפ"ז באילו של אהרן כיון דלא משכחת בלי מלאכת יו"כ א"כ יו"כ הותרה מצד עבירת מלאכה ביו"כ ואף שהוא בכרת כ"ש דטומאה שהיא רק מיתה ביד"ש דהותרה מצד עבירת עבודה בטומאה ואף שהוא קרבן יחיד ומצד הכשר קרבן כבר כתבנו שגם בקרבן יחיד הותרה למ"ד הותרה. לכן שפיר כ' תוס' דלא מהדרי' אטהרה רק מדרבנן אבל בפסח שפיר י"ל לסברת התוס' דבין שבת ובין טומאה רק דחוי' מה"ת כיון שאינו בא בשותפות הוי רק כקרבן יחיד ולא מצד הכשר קרבן רק מצד אי' שבת ואי' עבודה בטומאה ושפיר קאמר רבא בזבחים מ"ל חד דיחוי ומ"ל שני דחיות. אבל שם בסנהדרין קאמר שפיר דכיון דס"ל לר"י טומאה הותרה בצבור א"כ אפי' בפסח דהוי כקרבן יחיד לית בי' משום לתא דהכשר קרבן כנ"ל רק משום אי' עבודה בטומאה וכיון דאין מעברין השנה אלא לצורך שפיר אין מעברין ואם עיברוה אינו מעוברת כקושי' מהר"מ ברבי שבתחילת אות זה וכשי' רמב"ן הנ"ל דאין למצוה. אלא שעתה ואין מעברין ואי דיצטרך אח"כ לעבוד בטומאה מצות פסח הוא דדחי לה וגם אי טומאה דחוי' בפסח מצד העבירה לא איכפת לן והכא דק"ל אין מפרישין כ"ג מט"מ אי טומאה דחוי' היינו רק מצד הכשר הקרבן וא"ש

ד) ועפי"ז באנו למקום ישוב ליישב קושי' התוס' לקמן ד"ז ע"ב ד"ה מכלל שכ' וכיון דאיכא תרתי ריצוי ציץ וקרבן צבור לא מייתי אחריתי אפי' אי טומאה דחוי'. והק' ע"ז והאמר לעיל גבי הי' מקריב מנחת פרים מאי לאו דחג אלמא למ"ד טומאה דחוי' היא אומר לו הבא אחרת תחתי' אפי' בקרבן צבור גמור ע"ש. ולהנ"ל י"ל דס"ל לר"ש דודאי מצד עבירת עבודה בטומאה בקרבנות יו"כ טומאה הותרה כיון דהותרה מלאכת יו"כ כנ"ל דהוא בכרת כ"ש דהותרה עבודה בטומאת עולי' ואפי' בטומאת הגוף שאינו אלא מיתה ביד"ש אלא דמ"מ הוי רק דחוי' משום הכשר קרבן בטומאה וכיון דאיכא ריצוי ציץ על הכשר הקרבן לא מהדרי' אטהרה אבל במנחת פרי' דחג נהי דלא משכחת לה בלי מלאכת יו"ט והותרה לאו דיו"ט מ"מ אי' הקרבה בטומאה חמור ולא הותר רק דחוי' ולהכי אף דאיכא ריצוי ציץ להכשר הקרבן מ"מ זה ל"מ לעבירת הקרבה בטומאה ולכן אומרי' הבא אחרת ומהדרי' אטהרה. ובזה מיושב ג"כ מה שדקדק שעה"מ פ"ד מביאת מקדש ה"ח על קושי' התוס' הנ"ל אמאי ק"ל במנחת פרים ולא הקשו על ברייתא הקודמת הי' עומד ומקריב מנחת העומר דלהמקשן הוי ניחא לי' אי טומאה דחוי' אף דלא אסיק אדעתי' טעמא כיון דאיכא שירים לאכילה ע"ש ולהנ"ל א"ש דמנחת העומר אף שדוחה שבת מ"מ היא רק דחוי' דרוב פעמים הוא בחול בט"ו בניסן וא"כ גם טומאה רק דחוי' מצד עבירת עבודה בטומאה לכן מביאי' אחרת אף דציץ מרצה על הכשר הקרבן מ"מ משום עבירת עבודה בטומאה מהדרי' אטהרה אבל במנחת פרי' ק"ל כיון דלאו ועשה דיו"ט הותרה דלא משכחת בלא מלאכת יו"ט עבירת עבודה בטומאה נמי הותרה וק"ל שפיר ומ"מ יש ליישב כנ"ל

אמנם קושי' שעה"מ גם בלא"ה לק"מ דהתם במנחת עומר י"ל דס"ל כר"י בפסחי' דע"ז ע"ב דאם אין שירים אין קומץ וס"ל כר' יוסי שם דע"ח דאין הציץ מרצה על אכילות וא"כ ליתא ריצוי ציץ רק טומאה דחוי' ושפיר מביאי' אחרת משא"כ מנחת פרים שכולה כליל וליכא שירים שפיר ציץ מרצה על העולי' ועיי' ברמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"ז שפיר ק"ל הא איכא תרתי ריצוי ציץ וטומאה דחוי' אמאי מביאי' אחרת וא"ש

ועפ"י דברינו שלמעלה מיושב קושי' מהר"מ ברבי בסוגיין שהק' דר"מ ס"ל בסוכה כ"ד דמיתה שכיחא וביומא ח' ס"ל טומאה דחוי' א"כ תקשי לדידי' קושי' הש"ס נפרישהו מטומאת מת דליכא לשנוי' לא טומאה הותרה ולא טומאת מת לא שכיח ע"ש. הנה לפי פשוטו לק"מ דאף דמיתה שכיח מ"מ טומאת מת לא שכיח שימות מת עליו פתאום שלא יוכל להנצל מן הטומאה עיי' בריטב"א. אמנם להנ"ל יש ליישב על נכון דאף דס"ל טומאה דחוי' אינו משום הכשר הקרבן אלא משום עבירת עבודה בטומאה ולהכי אין מפרישין אותו כקושי' מהר"מ ברבי דלעיל תחילת אות ג' וקושי' הגמ' לא הי' נפרישהו רק משום דדחוי' משום הכשר הקרבן כנ"ל אבל אי ליכא משום הכשר קרבן אין מפרישין אותו כקושי' מהר"מ ברבי להאמת וכנ"ל

ה) ובזה נלע"ד פרפרת נאה בפסחי' ע"ז ע"ב דפריך חדא דפסולה דיעבד משמע ועוד חמשה דברים באי' בטומאה לכתחילה משמע. ומשני אלא ל"ק כאן ביחיד כאן בצבור ופירש"י ביחיד לכתחילה פסולה ואם זרק הורצה וכו' והק' המהרש"א דאכתי לא תי' פירכא דפסולה בדיעבד משמע ע"ש. ונ"ל דבס' גט פשוט סי' קכ"ז סק"ו כ' לתרץ תשו' הרא"ש דפסק בגט מוקדם לא תפסו בה קדושי שני. והק' עליו הא מוקדם פסול רק מדרבנן ותי' דאם כתבו גם מוקדם בידיעת הבעל פסול רק מדרבנן אבל אם כתבו גט מוקדם שלא בידיעת הבעל כיון שהוא ציווה לכתוב גט כשר והם כתבו גט שפסולו מדרבנן בטל השליחות והגט פסול מה"ת ע"ש. ולפ"ז קשי' לי מה פריך חדא דפסולה דיעבד משמע הא בנדרים דל"ה בעי אי כהני' שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא ולא איפשטי' ע"ש וכ' תוס' ושאר ראשוני' אף דבקידושין דכ"ג ויומא דף י"ט פשוט דשד"ר נינהו דאס"ד ש"ד מי איכא מידי דאיהו ל"מ עביד ושליח מצי משוי' מ"מ בעי אף דודאי שד"ר נינהו אי ש"ד נמי נינהו ובריטב"א יומא י"ט הביא בשם תוס' דבנדרי' בקרבנות של כהן מבע"ל דאיהו מצי עביד ע"ש ולפ"ז מאי קושי' דילמא הא דקתני פסולה אפי' בדיעבד היינו בזרק בפסול שלא בידיעת הבעלי' וכיון דפסול לכתחילה בטל השליחות כיון דש"ד נמי נינהו ולכן פסול אפי' בדיעבד וניהו שכ' תוס' יומא י"ט ד"ה מי דא"נ ש"ד נמי נינהו מ"מ כיון דשד"ר ודאי נינהו אי אמר לא בעינא דלקרבי' כהן שבאותו משמר לאו כל כמיני' לעכב ע"י ע"ש היינו רק אם מקריב בהכשר אבל מה שפסול לכתחילה לא. ועיין נדרים דל"ו דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והא דאמרי' דכשר בדיעבד ופסול לכתחילה היינו בידיעת הבעלי' דל"ש שבטל השליחות. וכ"ש דק' לדעת הריטב"א דילמא הא דפסולה בדיעבד במקריב קרבן של כהן אחר דשלוחי' דידי' הוא ושלא בידיעתו בטל השליחות והא דכשר בדיעבד בקרבן של ישראל דשלוחי דרחמנא הוא. אמנם י"ל דס"ל דהא דפסול לכתחילה אינו משום הכשר הקרבן דא"כ פסול אפי' בדיעבד רק משום עבירת הכהן וא"כ מה איכפת לי' לבעלי' בעבירת הכהן דנימא שאם הקריב שלא בידיעתו פסולה אפי' דיעבד

אמנם באמת ז"א דלכאורה קשי' לפמש"ל מה פריך ועוד ה' דברי' באי' בטומאה לכתחילה משמע ומאי קושי' דילמא הא דטומאה דחוי' אינו משום הכשר הקרבן רק משום עבירת הקרבה בטומאה וזה שייך רק בקרבן יחיד דקביע לי' זמן או בק"פ כנ"ל אבל מתני' בקרבן צבור הבא בשותפת דהוא מצוה דרבים שפיר הותרה כמש"ל ולהכי באי'