בית שערים אורח חיים שיט

גברא סומק טפי ונקיים בו וחי בהם וכיון דלא מהני כאן וחי בהם ממילא מחויב למסור נפש כאלו לא כתיב וחי בהם והדר שפיר ילפינן כולהו מרוצח דג"ע נמי מחויב ומצווה למסור נפש וא"ש. ובזה הי' אפשר ליישב קושי' רמ"ך וכ"מ פ"ה מיסוה"ת ה"ה בתנו לנו א' מכם ונהרגהו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו נפש א' וכו' והקשו הא כאן ל"ש סברת מאי חזית. ולפמ"ש ניחא דאי לאו וחי בהם הו"א יהרג ואל יעבור רק משום וחי בהם הו"א גם ברציחה יעבור ואל יהרג וע"ז אמרי' דל"ש כאן וחי בהם דמה חזית לקיים בזה דילמא בזה וע"כ וחי' בהם לא קאי ארציחה וא"כ פשיטא בכל אופן יהרג ואל יעבור וא"ש נכון. הנה שמתי עין על כל דבריך. למען רוות צמאונך. וד' ירונו מדשן ביתו ונחל עדניו. כנפשך ונפש חמיך דוש"ת באהבה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה שי"א עוד להרב הנ"ל

שיל"ת ב' אויפאלו ד' הדברים תרח"ם ציון לפ"ק

היום נתתי אל לבי להשיב על דבריך ומה שהארכת לתרץ קושיתי אהא דאמרי' יומא פ"ה כולהי נמי אשכחן ודאי ספק מנ"ל הא למאן דיליף מושמרו פ"נ דוחה רק כדי שישמור שבתות הרבה והא לזמן מרוב' חיישי' למיתה ושמא לא ישמור שבתות הרבה ומוכח דאפי' בספק מחללין וכתבת לפמ"ש בס' שעה"מ פ"ד מסוכה ויע"ד ח"ב דז' ימים מקרי זמן מועט ולכן נראה לך דדוקא שלשים יום מקרי זמן מרובה ועיי' בפי' הרא"ש לנדרים ג' ע"ב ובמחה"ש סי' תקס"ח סקי"ג וא"כ לק"מ דהא משכחת שבתות הרבה תוך ל' יום. ובזה הצלת המחבר באו"ח סי' תקנ"א סי"ז מהשגת הטו"ז שם. דע שקושיתי אינה מתורצת כלל דנהי דלא חיישי' למיתה בזמן מיעוט היינו משום דכ"ע בחזקת בריאים קיימי וכמ"ש פנ"י בגיטין כ"ח אבל כאן בחולה שיש בו סכנה כבר כתבו תוס' חולין ט"ו ע"ב ד"ה כגון שאפי' הבריא רגילות הוא שחוזר לחוליו ע"ש פשיטא דאפי' בזמן מיעוט חיישינן למיתה ואפי' אי לא חיישי' למיתה דיומא מ"מ חיישינן גם קודם שלשים יום וא"כ מוכח דגם ספק פ"נ דוחה שבת

אבל גוף ראיות שעה"מ מהא דסוכה כ"ג נ"ל דאינה ראי' כלל והוא דק"ל אהא דפריך התם ומי אמר אביי ר"מ חייש למיתה והתנן הלוקח יין וכו' ומאי פריך דילמא לבקיעת הנוד דחד יומא לא חייש אבל שמא תמות הבהמה בז' ימי סוכות חייש אע"כ דז' ימים מקרי זמן מועט יע"ש שהאריך, ולפענ"ד נראה דבאמת הסוגי' שם תמוה דמדמי מיתת אדם לבקיעת הנוד דאם זה שכיח ג"ז שכיח וזה אינו מתקבל על הדעת דאין שום שיווי ודמיון ביניהם, וגם מה דמדמי מיתת בהמה למיתת אדם הוא תמוה שהרי כתבו תוס' בחולין מ"ב בשם ר"ת שאין לדמות בענין טריפות אדם לבהמה דאדם אית לי' מזלא וה"נ לענין מיתה ועיי' ב"ק ב' ע"ב ברש"י ד"ה אדם אית לי' מזלא, אבל האמת יורה דרכו דאביי ס"ל בגיטין כ"ח דלא שאני לן בין שמא מת לשמא ימות רק מוקמי' לי' אחזקת חי דאמרי' חזקה גם להבא ומ"מ כתבו תוס' שם ד"ה הא וביבמות ח"י ד"ה דילמא דלזמן מרובה חייש למיתה ע"ש ועיי' בפנ"י גיטין שם שנתחבט בדבריהם מה שיעור תתן איזה מקרי לאלתר ואיזה מקרי זמן מרובה ועוד איך מדמה הגמ' שמא ימות לאלתר לשמא מת לזמן מרובה, אך לפענ"ד כוונתם דעל זמן קצוב אפי' כמה שנים מוקמי' לי' על חזקת חי אפי' להבא זולת אם הוא זמן מרובה מאוד שאין דרך אדם א' מאלף לחיות כ"כ ועיי' תשו' חכ"ץ סי' מ"א אבל בהאי דיבמות ח"י דילמא אדמיבם חד מיית אידך שהוא זמן שאינו קצוב זה מקרי זמן מרובה דעל זמן שאינו קצוב ל"ש לומר חזקת חי על להבא שהרי לא יחי' לעולם ולק"מ מה שהק' פנ"י, ומשו"ה שם בסוכה דקאי אליבא דאביי שפיר מדמי בקיעת הנוד ומיתת בהמה למיתת אדם דכמו דמוקמי' אדם בחזקת חי על להבא כן מוקמי' בהמה בחזקת חי על להבא וכן נוד בחזקת שלם על להבא ולדידי' ודאי אין לחלק בין חד יומא לז' ימים הכל מקרי זמן מועט דכיון שהוא זמן קצוב מוקמי' אחזקתי' אפי' להבא ואפי' שלשים יום מקרי זמן מועט דמוקמי' אחזקתי' כיון שהוא זמן קצוב והרא"ש הנ"ל בנדרים שכתב דשלשים יום ודאי מקרי זמן מרובה וחיישי' למיתה היינו אליבא דרבא דהוא מרא דשמעתא התם ואפי' בפחות משלשים יום נמי חיישי' וכמו שיבואר לקמן אי"ה, אבל לרבא דס"ל בגיטין שם שמא מת לא חיישי' שמא ימות חיישינן דלא מוקמי' על חזקת חי להבא צריכין אנו ליתן גבול אהא דלא חיישי' למיתה לזמן מועט ולזמן מרובה חוששין כמ"ש תוס' רפ"ק דיומא וכמה דוכתי וגם מ"ט לא חיישי' למיתה לזמן מועט כיון דליכא חזקת חי על להבא, ונ"ל דהוא עפ"י מה דאמרינן במו"ק דף כ"ח מת פתאום זו היא מיתה חטופה חלה יום א' ומת זו היא דחופה וכו' שני ימים ומת זו היא מיתה דחוי' ג' גערה ד' נזיפה ה' זו היא מיתת כל אדם ע"ש ולפ"ז באדם בריא לא חיישי' שימות קודם ה' ימים דלא שכיח שימות אדם במיתות הנ"ל אבל אחר ה' ימים נקרא זמן מרובה שמא ח"ו יחלה היום וימות אחר ה' ימים כמיתת כל אדם ולהכי שם ביומא ס"ל לת"ק דאין מתקיני' לו אשה אחרת דאם עדיין לא חלתה ד' ימים לא חיישי' שתמות ביו"כ דזה לא שכיח ועיי' רמב"ם בפיה"מ שם שכתב שהמיתה בפתע פתאום אינה נמצאת אלא לעתים רחוקים אבל ביותר מה' ימים ודאי נקרא זמן מרובה וחיישי' ומעתה קושיתי קמה וגם נצבה להוכיח כפי' כפ"ת

ובזה דחיתי פרפרת נאה אשר עלה בדעתי דרך עיוני בגמ' גיטין כ"ח דמשני שאני התם שהרי אסרה עליו שעה א' קודם מיתתו מתקיף לה ר"פ ממאי דאיהו מיית ברישא דילמא איהי מייתא ברישא ועיי' בלשון רש"י שם ובספר טיב גיטין עמד במאי פליגי התרצן עם המקשן ע"ש. ואמרתי דבתשו' חכ"ץ סי' ק"ו הק' אמאי פסק הרמב"ם פ"ט דתרומות בה"ז גיטך שעה אחת סמוך למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא חיישי' למיתה לאלתר ובה' עבודת יו"כ פסק דלא כר"י דס"ל אף אשה אחרת מתקיני' לו אלמא דלא חיישי' למיתה דיומא ע"ש. ונ"ל עפמ"ש דג"מ ביו"ד סי' ט"ו דבשחט בהמה תוך ז' מעל"ע אסורה אפי' בדיעבד ולא אזלי' בת"ר שאינן נפלי' משום דהס' הוא בכל בהמות וא"כ יאכל גם מיעוט נפלים אבל בייבום שהוא רק מקרה שפיר אזלי' בדיעבד בת"ר ע"ש וה"נ אני אומר אם לא ניחוש למיתה הלא תאכל ודאי באיסור גם שעה קודם שימות ולכן חיישי' למיתה ואסורה מיד משא"כ בהך דיו"כ אולי לא יזדמן לעולם שתמות אשת כ"ג ביו"כ וא"ש פסקי רמב"ם ושוב מצאתי בשעה"מ שתי' כעין זה, אך הא בורכא דאפי' לא ניחוש למיית ותהי' מותרת בתרומה מ"מ אפשר שלא תבא לידי איסור ודאי וכגון דאיהי מייתא ברישא והיינו דמשני שאני התם שהרי אסרה עליו שעה אחת קודם מיתתו וא"כ אי לא ניחוש למיתה ודאי תבא לידי אי' וכסברא הנ"ל וע"ז פריך דילמא איהי מייתא ברישא וכדיחו' הנ"ל. אמנם לפמ"ש הא ליתא דבל"ז נמי לא תבא ודאי לידי אי' דבאמת לא שכיח שימות בלי שיחלה ה' ימים קודם ואם יחלה ד' ימים תפסוק ביום החמישי מלאכול בתרומה. ועכ"פ מה שהשגת על הטו"ז אינו נכון דהרי אם שום אדם לא יברך שהחיינו בין המצרים ודאי יארע א' שימות בין המצרים אפי' בלי שיחלה מקודם שהרי עכ"פ מיעוט יש שמתים פתאום ויפסיד הברכה ולכן כל אדם מותר לברך שהחיינו וכמ"ש הטו"ז

ולפי האמור לעיל דהא דמיתה לא שכיח היינו דלא שכיח שימות פתאום בלי שיחלה ה' ימים מקודם יש ליישב פסקי הרמב"ם הנ"ל דסתרי אהדדי עפמ"ש רש"י בסוכה כ"ג ד"ה ה"ז גיטיך ירא שלא ימות פתאום או בעיר אחרת ותיזקק אשתו לחליצה ונותן לה גט וכו' ע"ש ומעתה א"ש דבה' עבודת יו"כ לא פסק כר"י דמיתה ביומא ל"ש אבל בה' תרומות בהאי דה"ז גיטיך שעה לפני מיתתי כיון שכל עצמו אינו נותן גט רק משום שחוששין למיתה פתאום שוב אסורה בתרומה מיד מחשש מיתה פתאום והוי כעין שוי' אנפשי' חד"א כיון שהוא והיא חוששין למיתה פתאום וא"ש

ובזה מיושב נמי הא דהק' חכ"ץ סי' מ"א מהאי דנדרים ס"ח דפריך והא מיתה נולד הוא הא כיון דלזמן מרובה מיתה שכיח לאו נולד הוא. אך לפמ"ש דהא דשכיח לזמן מרובה היינו אם יחלה קודם ה' ימים וכיון דהוי מחוסר חולי קודם מיתה ה' ימים שפיר הו"ל מיתה נולד וכעין שכתבו תוס' ב"ק ע"ו ע"ב ד"ה כל העומד כיון דמחוסר קבלת דם בין שחיטה לזריקה ל"ש כל העומד לזרוק ע"ש ועיין חת"ס יו"ד קצ"ה

ומה שתמהת על מ"ש לחלק דבאיה"נ מקרי צל"ג משום שחפץ שיהי' בעולם כדי לקיים המצוה אבל בהצלת נפשות מפני האויב ברצונו לא הי' האויב בעולם והוי משאצל"ג לדעת רש"י והקשית א"כ מה פריך בירושלמי פ"י דשבת הלכה ה' אהא דר"ש פוטר בהוציא את המת והא מודה ר"ש באיה"נ הא במת אעפ"י שעושה מצוה בביעורו מ"מ ברצונו לא הי' מת בעולם שיהי' צריך לעשות מצוה זו לבערו. לק"מ דשיטת רש"י בשבת ע"ה ד"ה טפי ניחא לי' דמידי דלא אכפת לי' אם מיתרמי מודה ר"ש דחייב בפ"ר ולא מקר' משאצל"ג רק במידי דניחא לי' שלא יהי' אז מקרי משאצל"ג ועיין בתוס' שם ולפ"ז בהצלת נפשות הי' ניחא לי' יותר שלא יהי' סכנה כלל ושפיר הוי משאצל"ג אבל במת הוי רק לא אכפת לי' ומקרי צריכה לגופה וא"ש. אבל אפי' לשיטת תוס' שם דלא אכפת לי' מקרי משאצל"ג מ"מ במת אפשר דניחא לי' שמת כגון שמת מורישו דמבואר בשו"ע או"ח סי' רכ"ג דמברך שהחיינו ואם יש עוד יורשין עמו מברך הטוב והמטיב ע"ש

ומה שהקשית עוד על קושי' ירושלמי הנ"ל בשלמא בע"ז מצוה לבערו מפני איה"נ שבו שנ' ולא ידבק בידך וגם בשבת מחויב להוציאה משום ולא יביא תועבה כדאמרינן בע"ז כ"ה אבל במת אטו מצוה לבער משום איה"נ שבו רק משום כפרה או בזיונו כמבואר בסנהדרין מ"ו וא"כ אצל"ג בו ביום דמ"ע דקבורה לא רמי' עלי' בשבת ובהוצאה מרשותו