בית שערים אורח חיים שיח

וא"כ גם שבת דחוי' ואיכא פרכא כקושי' כפ"ת. הנה מהא דרבא ודאי אין כאן דחוי' מעיקרא דכבר כתבו תוס' יומא ו' ע"ב ד"ה אמר דדוקא גבי פסח ס"ל לרבא טומאה דחוי' אבל בעלמא ס"ל טומאה הותרה ע"ש וא"כ גם גבי שבת הותרה ושפיר קאמר דל"ל פרכא. אבל גם למ"ש תוס' שם ובזבחים הנ"ל דזאת אומרת קאמר ולי' לא ס"ל ובכ"מ ס"ל טומאה דחוי' היא מ"מ דבריי שרירן וקיימי' דודאי לפי האמת דכל אדם מותר לחלל שבת בשביל פ"נ חבירו שפיר י"ל דשבת דחוי' היא אבל אי נימא דלא שרי לחלל שבת בשביל פ"נ רק החולה עצמו ולא אחר שוב ל"ל שבת דחוי' דהרי אם דחוי' הפי' דפ"נ והצלת נפשות דוחה אי' שבת וא"כ מ"ל הוא עצמו ומ"ל אחר פ"נ והצלת נפשות של זה דוחה שבת וע"כ צ"ל דלחולה עצמו הותרה איסור שבת כדי להציל נפשו ולאחר לא הותרה וכמ"ש המל"מ שהבאתי דאף דאחר אינו רשאי להציל הנרדף בנפשו של רודף אם יכול להציל בא' מאיבריו מ"מ הנרדף עצמו מותר להציל עצמו בנפשו של רודף אפי' יכול להציל בא' מאיבריו. וע"ז כתבתי כיון דיש מלאכות אשר מצד הסברא לא הי' נקראי' מלאכה כלל כמו תופר בו תפירות או בישול ואפיי' לצרכו והבערת אש ועיין אריכות רמב"ן בחומש פ' אמור בפסוק כל מלאכת עבודה וכו' רק דגזה"כ הוא שנקרא מלאכה וחייב עלי' בשבת וא"כ אם הותרה לחולה עצמו בשביל פ"נ פקע מיני' שם מלאכה ואין סברא שיהי' מלאכה לזה ולא לזה וע"כ לכל אדם הותרה וא"כ ממנ"פ בין הודחה ובין הותרה ל"ל כקושי' כפ"ת וא"ש

ועל מ"ש ליישב דלחולה עצמו לא צריך קרא דפקוח נפש דוחה שבת מסברא דמוטב שיחלל שבת א' וכו' דחית דאי מסברא אשכחן ודאי ספק מנ"ל כדאמרינן בגמ' וצריך וחי בהם דאפי' בספק מותר לחלל שבת. ולפענ"ד דבאמת הדבר תמוה מאי פריך אהא דמוטב שיחלל שבת א' וכו' אשכחן ודאי ספק מנ"ל הלא כל ההיתר הוא רק כדי שישמר שבתות הרבה והרי קי"ל שמא ימות חיישי' ועכ"פ לזמן מרובה ועיין תוס' יומא ב' ד"ה וחכ"א וא"כ בכ"מ הוא ספק אם ישמר שבתות הרבה שהרי על שבתות הרבה הוא יותר מז' ימים והוא זמן מרובה ואפשר ימות קודם שישמר שבתות הרבה ואפ"ה אמרה תורה חלל שבת א' כדי שיהי' אפשר לשמור שבתות הרבה וא"כ מוכח דגם ספק דוחה שבת א'. וצ"ל כמ"ש בכפ"ת דכדי שישמור שבתות הרבה לאו דוקא אלא כדי שישמור מצות הרבה דהא אפי' לחיי שעה מחללין את השבת ע"ש ודלא כחת"ס יו"ד סי' רמ"ה וא"כ שפיר הוי ודאי דאפי' בחיי שעה שהוא חי מקיים מצות הרבה כמ"ש כפ"ת שם ומצות התלויות בלב יוכל אדם לקיים תמיד עיין חוה"ב וספר חרדי'. ובזה יובן ביומא דף פ"ד דקאמר מהו דתימא וכו' כי היכי דלא ניחול עלי' תרי שבתא קמ"ל ע"ש. דסד"א כיון דמחללין תרי שבתא א"כ ע"כ צריך לשמור אח"כ ג' שבתות כדי שישמר שבתות הרבה יותר ממה שחילל וזה זמן מרובה ל' יום משבת הראשון וניחוש כמיתה והוי רק ספק קמ"ל כנ"ל וכמ"ש כפ"ת. ולפ"ז נ"ל דהיינו דוקא אי ילפינן האי מקרא דושמרו וילפינן דגם אחרים מותרים לחלל שבת בעבורו אז מותרי' גם בשביל שיעשה שאר מצות אבל לפמ"ש דס"ל לשמואל דחולה עצמו מותר לחלל שבת כדי שישמור שבתות הרבה מסברא אבל אחרי' י"ל דאינן רשאי' לחלל שבת בעבורו כדי שישמור שבתות הרבה דאין אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך אפי' היכא דלא פשע עיין שבת ד' בתוס' ודאי אין סברא שיחלל שבת בשביל שאר מצות רק כדי שישמור שבתות הרבה ועיין ר"ן סוגי' דכבתה דלהדליק נ"ח מנר חנוכה ליכא משום ביזוי ואכחושי מצוה אבל שאר נר מצוה מנ"ח אסור ע"ש וכיון דהסברא הוא רק שיחלל שבת בשביל שמירת שבתות וזה הוא רק ספק כקושי' הנ"ל וע"כ דהסברא הוא דאפי' על הספק מחללי' שבת א"כ ל"ל פרכא ושפיר ל"צ קרא על החולה עצמו שמותר לחלל שבת אפי' בס' וע"כ וחי בהם אתי דאפי' אחרים מותרי' לחלל שבת בעבורו וא"ש. אבל אינני צריך לכל זה רק בפשיטות י"ל דדוקא אי ילפי' מקרא דושמרו אבל מסברא אין פ"נ דוחה שבת שפיר פרכי' דילמא לא גילתה תורה רק בודאי ולא בספק אבל אי אמרינן מסברא מוטב שיחלל שבת א' שפיר י"ל דשייך האי סברא אפי' בספק ולחולה עצמו ול"צ קרא דוחי בהם רק לאחרי'

ומה שדחית הא צריך קרא לחולה עצמו דמצוה לחלל שבת דאי מסברא אינו מצוה כמ"ש הצל"ח כבר כתבתי דאם ידעי' מסברא דמותר לחלל שבת ממילא הוא מצוה משום ושמרתם לנפשותיכם. ומה שכתבת לפקפק דילמא כמו כן מצוה לשמור שבת מחללו אין לא פי' כלל שהרי הסברא הוא שמותר לחלל שבת בשביל פ"נ וממילא יש מצוה בהצלת נפש אבל אין סברא שמותר לאבד נפש כדי לשמור שבת ואיך נאמר שיהי' מצוה לשמור שבת ועי"ז יאבד נפש א' מישראל. ועוד דמעיקרא דדינא קושיתך לק"מ דצל"ח שפיר חידש דאם לא ידעי' גוף הדין רק מסברא אינו מצוה דאל"כ למה נצטוו על כל מצות שכליות אבל כאן דאמרינן מוטב שיחלל שבת א' וכו' הרי אמרי' מסברא דמוטב שיעשה מצוה זו של שמירת שבתות הרבה משיעשה מצוה זו של שמירת שבת זה ואיך נאמר כיון שמצד הסברא מצוה זו של שמירת שבתות הרבה עדיף אינו מצוה ואטו אי אמרי' מצד הסברא דאין מעבירי' על המצות עדיף מן מצוה מן המובחר אינו רק רשות ולא מצוה והלא על זה גופא הוא הסברא שכן הוא המצוה וה"נ דכותי'

ומ"ש לחדש לפמ"ש מהרש"א בח"א ב"ב קי"ט והוא בעין יעקב סי' קצ"ו השני ד"ה בפ' הזורק למ"ד מקושש לש"ש נתכוין לא עבר כלל על חילול שבת כיון שלא הי' צריך למלאכה זו אלא לידע באיזה מיתה נהרג הו"ל משאצל"ג כמו חופר גומא ע"ש וה"נ כיון שמחלל שבת כדי שישמור שבתות הרבה הו"ל משאצל"ג והארכת בזה הרבה. לא כיוונת יפה בזה ועיין תוס' שבת צ"ד ד"ה ר"ש שכתבו דמשאצל"ג קרי כשעושה מלאכה וא"צ לאותו צורך כעין שהי' צריכי' לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף אי' המלאכה ושורשו ע"ש ועיין בכ"מ פ"א משבת ה"ד ומעתה מהרש"א כתב שפיר דמקושש הוי משאצל"ג כי לא נתכוין כלל לצורך אותו תכלית שהיו צריכי' לה במשכן רק לצורך תכלית לידע באיזה מיתה אבל העושה מלאכה בשבת לצורך פ"נ הרי הוא עושה המלאכה לצורך אותו תכלית שהיו צריכי' לה במשכן אלא שצריך לצורך שהי' במשכן לא לתענוג רק להצלת נפשות בזה שפיר הוי מלאכה הצריכה לגופה דמה נ"מ אם צריך לצורך תכלית שהי' במשכן לתענוג או להציל נפש. ועוד דאפי' צריך גם לצורך אחר שלא הי' במשכן ולצורך שהי' במשכן ג"כ מקרי צריכה לגופה כמו חופר גומא וצריך לעפרה ולגומא דלא אמרו בגמ' דהוי משאצל"ג אלא בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה ולא לגומא אז הוי משאצל"ג אבל בצריך לשניהם צריכה לגופה מקרי וה"נ צריך מלאכה זו לצורך שהי' במשכן ולצורך קיום נפש לשמור שבתות הרבה הוי משצל"ג. ועוד דא"צ לה רק לצורך שהי' במשכן אלא שבשבת הי' נמנע מחמת אי' שבת רק כיון שיש בו הצלת נפש עושה גם בשבת אבל צורך המלאכה בחול אינו אלא לצורך שהי' במשכן והלכות שבת כהררי' התלוי' בשערה וצריך לדקדק בהם היטב הדק

וגם מה שהקשית ושאלת את שלום ירושלים על ירושלמי ביצה פ' משילין ותשו' חו"י סי' קפ"ג שכתבו כל שאינו צריך למלאכה רק להציל ממות נפשו הוי משאצל"ג ע"ש והקשית כיון דמצוה להציל את עצמו הוי צריכה לגופה כדאמרינן בירושלמי פ"ט דשבת ה"ו מודה ר"ש באיה"נ כיון דמצוה לבערן חשיב מלאכה הצריכה לגופה. הנה בתשו' חו"י חפשתי בסי' קפ"ב וקפ"ג ואינו מדבר מזה כלל רק כעין זה לענין חיבוק ונישוק ערוה כדי להציל עצמו מנכרי' אין כאן אי' תורה כיון שאינו עושה דרך חיבה ותאוה ע"ש וכבר קדמו בסברא זו הש"ך ביו"ד סי' קנ"ז סק"י ובסוס"י קצ"ה אבל בשלום ירושלים מדבר מזה והנה הוא רומז שם לדברי כפ"ת בסוכה ל"ג בשיטת רש"י ולשיטתו לק"מ דכל שעושה המלאכה כדי לדחות היזק מעליו מקרי משאצל"ג כי ברצונו לא הי' בעולם המזיק שיהי' צריך למלאכה ע"ש באריכות ומשו"ה דן בנין השאנצין למלאכה שאצל"ג יען שהוא רק כדי לדחות הנזק מעליו חיצי האויב וברצונו לא הי' האויב המזיק בעולם וא"כ אין לזה ענין להאי דירושלמי פ"ט דשבת דשם אינו מבעיר כדי לדחות הנזק מעליו רק כדי לקיים מצות ביעור וניחא לי' שהוא בעולם כדי לקיים מצוה אבל שם בבנין השאנצין אף שמציל ממות נפשו עושה מ"מ ברצונו לא הי' בעולם סכנת נפשות שיהי' צריך לעשות מצוה זו להציל עצמו וכ"ז ברור למבין קצת ענינים אלו. ואמנם בראש יוסף על מס' שבת דף ע"ב חידש סברא זו דאם נכרי מאנס אותו לעשות מלאכה בשבת דהוי משאצל"ג כיון שאינו עושה לתכלית אותו צורך שהי' במשכן רק להנצל מן המיתה וע"ז תקשי כיון דמצוה להציל עצמו הוי צריכה לגופה כמו בירושלמי פ"ט דשבת הנ"ל אבל החילוק ברור דשם בירושלמי עצם המלאכה שהוא הבערה הוא מצוה שפיר מקרי מלאכה הצריכה לגופה שגוף המלאכה הוא ועיין תוס' שבת צ"ד הנ"ל דבמקלקלי' צריך לגופו ולגופה וכאן משום מצוה הוי צריך לגופו ולגופה אבל במציל עצמו מן המיתה של אונס נכרי ע"י מלאכת שבת נהי שמקיים מצות וחי בהם אבל עצם המלאכה אינו מצוה שהרי אין קיום חיותו תלוי בעצם המלאכה ושורשה רק במקרה שהאנס תלה חיותו בזה שפיר כתב ראש יוסף דהוי משאצל"ג וא"ש

ומה שהקשית על הצל"ח ברכות הנ"ל דמסברא לא הוי מצוה א"כ בסנהדרין ע"ד דקאמר ורוצח גופא מנ"ל סברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו' ולדברי הצל"ח אכתי תקשי דמנ"ל דמצוה שיהרג ואל יעבור דילמא רק רשות. לפענ"ד לק"מ דהרי מבואר שם בתוס' ד"ה בן נח דאי לאו קרא דוחי בהם הו"א בכל המצות שמחויב למסור נפש אפי' בצנעה אלא מדכתיב וחי בהם דרשינן שאין מחויב למסור נפש ואף שתוס' תי' דדילמא לא איצטריך וחי בהם אלא כי היכי דלא נלמד שאר מצות מרוצח וכו' היינו בדרך דילמא שבזה עצמו נסתפק בעל האיבעי' אם כקו' תוס' או כתי' אבל למאי דמסקי' דאין ב"נ מצווה על קידוש השם וע"ש בתוס' ד"ה ואם וכמ"ש הרמב"ם פ"י ממלכי' ה"ב שפיר י"ל דבאמת הוא מה"ט דס"ל כסברת תוס' בקושי' וע"ז שפיר קאמר דהתינח בשאר מצות אבל ברוצח סברא הוא מה חזית דדמא דידך סומק טפי ולקיים בך וחי בהם דילמא דמא דהאי