בית שערים אורח חיים שיז

הוא למעט אלו שיש בהם סכנה שהרי הכל לטובת העניים ואם יסתכנו בלקיטתם יצא שכרם בהפסדם אבל כאן אין סברא כלל שיבטל המצות בשביל סכנה ועיין תוס' סנהדרין ע"ד ע"ב ד"ה ב"נ שהקשו והא וחי בהם בישראל כתיב ואפי' ישראל הי' מחויב למסור עצמו אפי' בצנעה אי לאו דכתיב וחי בהם. ותי' דדילמא לא איצטריך וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה דאפי' בצנעה יהרג ואל יעבור ע"ש וא"כ לא מיבעי' לס"ד דתוס' בקושיתם דאי לאו וחי בהם הי' מסברא דמחויב למסור נפש אפי' בצנעה וכן פירש"י שם ע"א יעבור ואל יהרג וחי בהם ולא שימות ודאי אין למעט מאותם אותם שיש בהם סכנה אלא אפי' לתי' התוס' דס"ד למילף מרוצח ונערה המאורסה דצריך למסור נפש מ"מ אין למעט מאותם דאדרבה הו"א מיעוטא דאותם קאי על וחי בהם דדוקא במצות קלות כגון עשה ול"ת בזה אמרינן וחי בהם ולא שימות בהם אבל בחמורות ככריתות ומיתת ב"ד נילף מרוצח שיהרג ואל יעבור. ועוד והוא העיקר דהתם קאי אותם על לא תכלה פאת שדך שהוא שדה לבן ועל וכרמך לא תעולל ודרשינן אותם שדה וכרם שאין בהם סכנה ולא אלו שיש בהם סכנה אבל כאן דקאי אותם על את חוקותי ואת משפטי אין כאן רמז על שאין בו סכנה כלל ואיך נמעט אלו שיש בהם סכנה ומ"ש תוס' יו"ט ומסתבר להוציא אלו שיש בהם סכנה כונתו דמנ"ל שצריך להיות דומה לשדה וכרם בהא דאין בו סכנה דילמא בד"א ע"ז כתב שהסברא הוא כן. ועוד דהתם אותם מיותר למיעוטא אבל כאן אולי אינו מיותר כלל

ומה שנ"ל ביישוב קושי' כפ"ת ואקדים מה שתמהת על צל"ח ברכות ר"פ כ"מ בד"ה לפניו וד"ה ואמנם שכ' על דברת פנ"י שכתב דכיון דמסיק סברא הוא ממילא הוא מה"ת דהא אמרינן בכמה דוכתי הא ל"ל קרא סברא הוא אלמא דסברא דאורייתא הוא וכתב עלה דז"א רק בדין מן הדיני' אבל לא שיהי' מצוה דאורייתא מה שהוא מצד הסברא ע"ש ותמהת הלא הא דאמרינן יומא פ"ה מוטב שיחלל שבת א' ואל יחלל שבתות הרבה כתב בהגהת מהרי"פ דמבואר בירושלמי שהוא רק סברא בעלמא ואפ"ה הוי מצוה אמת כי בירושלמי איכא חד מ"ד שאמר כן מסברא ולא אסמכוה כלל אקרא דושמרו אבל בגמ' דידן נראה דיליף כן מקרא דושמרו ולא מסברא לחודא ועיין בכפ"ת שפי' דרשא זו וכונת רש"י ותמצא נועם. אבל גם אי סברא היא נ"ל דלק"מ דהרי אמרינן בסנהדרין ע"ג מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר וכו' שחייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם ריעיך ואמרינן נמי התם אבידת גופו מנין ת"ל והשבותו לו ועיין בטור וב"י יו"ד סי' קנ"ח וקנ"ט וטו"ז רס"י קנ"ט. ולפ"ז ודאי בלי סברא דמוטב שיחלל שבת אחת וכו' הו"א דאין פ"נ דוחה שבת ואסור לחלל שבת בשביל פ"נ אבל כיון דאיכא סברא דמותר לחלל שבת משום פ"נ דלזה מהני גם סברא מה"ת ממילא הוי מצוה מקרא דוהשבותו לו ומקרא דלא תעמוד וחי אחיך עמך וגם על חולה עצמו יש מצוה כיון דמותר מקרא דושמרתם לנפשותיכם וקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ועיין ב"ה ביו"ד סי' קנ"ז ולק"מ

ולפ"ז ק"ל למה לי כלל קרא דפ"נ דוחה שבת תיפוק לי' משום דאתי עשה דהשבת אבידת גופו ודחי ל"ת דשבת ובשלמא לשיטת תוס' ביבמות ו' ד"ה שכן דס"ל דבשום מקום אין עדל"ת שיש בה כרת א"ש דל"ת דשבת יש בה כרת אבל לשיטת רש"י שם ד"ה אלא לעולם דאם א"א לקיים העשה בלי עקירת הלאו שפיר דחי אפי' ל"ת שיש בה כרת תקשי כנ"ל דשפיר דחי משום עדל"ת. ובמק"א הבאתי סמוכי' לשיטת רש"י מירושלמי פ"ג דסוכה חברי' אמרי' דברי ר' יוסי ובהוציא לולב לר"ה בשבת שפטור מחטאת שמ"ע דוחה למל"ת ע"ש והירושלמי צריך באר רחובות וביארתים במקומו עכ"פ נשמע דס"ל דעדל"ת שיש בה כרת. ואין לומר משום דשבת הוי עול"ת ואין עשה דוחה לתו"ע דהא לשיטת ריב"א בחולין קמ"א אין הטעם משום דאלים ובאמת הל"ת דוחה רק העשה אינו דוחה והא דאינו דוחה העשה היינו משום מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ולהכי צריך קרא בחולין קמ"א דעשה דמצורע לא דחי עשה דשלוח הקן דסד"א דדחי משום דעשה דמצורע עדיף משום גדול השלום ע"ש וא"כ ה"נ עשה דהשבת אבידת גופו עדיף מעשה דשבת שהרי שפיכות דמים יהרג ואל יעבור ובשבת יעבור ואל יהרג כדאמרינן בסנהדרין ע"ד וא"כ עשה דפ"נ שפיר דחי גם עשה דשבת. ואין לומר דהתם לאו משום דש"ד עדיף משבת רק מטעם מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו' כדאמרינן בסנהדרין שם וביומא פ"ב ז"א דהרי אמרינן בירושלמי פ"ח דתרומות ומביאו ב"י יו"ד סי' קנ"ז סיעת בנ"א וכו' ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו נהרוג את כולכם כולם נהרגי' ואל ימסרו נפש א' מישראל ואם ייחדו א' פליגי ר"י ור"ל לר"י מותר למסרו אעפ"י שאינו חייב מיתה ולר"ל דוקא בחייב מיתה כשבע בן בכרי ע"ש וכבר תמה רמ"ך וכ"מ פ"ה מיסוה"ת הא כאן ל"ש סברת מה חזית והעלה כ"מ דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא ע"ש. ואני שמעתי בשם הגאון המנוח מו"ה אברהם שאג זצ"ל דתחילה אנו למדי' נערה מרוצח דיהרג ואל יעבור ורוצח גופא מנ"ל סברא הוא משום מאי חזית כדאמרינן יומא פ"ב ע"ש והדר מקשי' רוצח לנערה המאורסה דאפי' היכי דל"ש מאי חזית מ"מ יהרג ואל יעבור וא"ש. ועשיתי סמוכי' לדבריו מתוס' שבועות ל"ח ד"ה מה דודאי מכסף ילפינן דבעי' שיהא בכלי ש"פ וכו' והדר מקשי' כסף לכלים להצריך כסף יותר מפרוטה דמה כלים דלאו כל דהוא אלא כלי חשוב אף כסף לאו כל דהוא אלא כסף חשוב דהיינו מעה וכו' ע"ש וה"נ דכותי'. ועכ"פ מבואר מזה דגם גבי ש"ד אינו מסברא דמה חזית דוקא בין לפי הנ"ל בין לדברי כ"מ רק משום חומרא דש"ד והדק"ל כנ"ל. לכן נ"ל יישוב אחר דהא אמרינן בכתובות דף מ' אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתי' לעשה כלל ל"ש עדל"ת וה"נ כיון דהעשה הוא רק מן והשבותו לו א"כ כמו בהשבת אבידה דממון אי אמר בעל אבידה לא בעינא ליתא לעשה דהשבת אבידה [ועיין תוס' שבועות כ"ט ע"ב ד"ה אבל שפי' הא דמשני בברכות י"ט אי' מממונא לא ילפי' משום דשאני ממון דאתיהיב למחילה אלמא דאם בעל אבידה מוחל אין המוצא מחויב בהשבת אבידה] שהרי אפי' אחר ייאוש אין מצוה להשיב ה"נ באבידת גופו אי אמר לא בעינא ליכא עשה כלל וא"כ ל"ש עדל"ת. אך כ"ז אם ליכא קרא דוחי בהם אבל כיון דכתיב וחי בהם דבחולה עצמו פ"נ דוחה שבת וא"כ מחויב להציל עצמו ואינו רשאי למסור נפש לא מיבעי' לדעת הרמב"ם וחבל ראשונים שהביא הש"ך רס"י קנ"ז אלא אפי' לדעת המחבר שם היינו דוקא אם עכו"ם מתכוין להעבירו על ד"ת אבל בלא"ה א"י לומר לא בעינא ושוב שפיר ידעי' גם באחר דפ"נ דוחה שבת משום עדל"ת כקושיתינו הנ"ל וא"ש

ובפשוט נ"ל לפי הגמ' דסנהדרין הנ"ל דה"פ דקרא אם נזדמן לך שתי מצות דסתרי אהדדי מ"ע דוהשבותו ול"ת דלא תעמוד עם מ"ע ול"ת דשבת והם סתרי אהדדי שאם יקיים הא' יבטל השני גילתה התורה ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם יעשה אותו מ"ע ול"ת אשר חי בהם. ולא שימות בהם. ולא אותו מ"ע ול"ת שיש בהם מות וא"כ כמו דגילתה תורה בחולה עצמו דמ"ע ול"ת דחיים עדיף ודחי עול"ת שיש בהם מיתה ה"נ באחריני עשה ול"ת שיש בו חיים עדיף ודחי עשה ול"ת דשבת וא"ש

מיהו בלאה"נ שותא דכפ"ת לא ידענא. ודאי אלו הי' וחי בהם רשות שמותר לחלל שבת במקום פ"נ ולא מצוה הי' אפשר לומר דוקא לחולה עצמו מותר ולא לאחריני וכעין זה כתב מל"מ פ"ח מחובל ה"י דאף דאמרינן ביכול להציל בא' מאיבריו והציל בנפשו נהרג עליו עיין סנהדרין ע"ד ורמב"ם פ"א מרוצח מ"מ זה דוקא באחר אבל נרדף עצמו אפילו יכול להציל בא' מאיבריו אינו מדקדק בזה. אבל כיון דוחי בהם הוא מצוה מה"ת לא יהי' כל בר ישראל מחויב במצוה זו ולק"מ. ועוד לפמ"ש נוב"י קמא או"ח סי' ט"ו דלא מצינו שיהי' מלאכה לא' ולא לשני א"כ י"ל דר"י א"ש דיליף מוחי בהם ס"ל שבת הותרה ולא דחוי ועיין תשו' רשב"א שהביא ב"י סי' שכ"ח וכיון דלא אסרה תורה מלאכה כלל לגבי פ"נ א"א לומר דלחולה עצמו לא הוי מלאכה ולגבי אחריני הוי מלאכה וא"ש וצ"ע

אחרי כותבי נפל מילתא בלבאי ליישב קושי' כפ"ת הנ"ל דס"ל לשמואל דלחולה עצמו א"צ קרא דמסברא מותר מוטב שיחלל שבת א' וכו' וע"כ קרא דוחי בהם אתי דאחרי' יכולין ומחויבין לחלל שבת בשביל החולה

ובזה אמרתי דרך דרוש אגדה וזאת התורה אשר שם משה לפני בנ"י עץ חיים היא למחזיקי' בה. פ"נ דוחה כה"ת. ותומכי' מאושר. שהוא מצוה לחלל שבת משום סכנה. ולכן. דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. גם אחר מותר לחלל שבת כתי' הנ"ל שהוא מצוה. ושנית. אורך ימים בימינה. לעושים לשמה. ובשמאלה עושר וכבוד. לעושי' שלא לשמה ועושה לשמה הוא מאהבה ושלא לשמה מיראה וכתב רמב"ן דמה"ט עדל"ת [עיין פ' יתרו] לפי שעשה מאהבה ול"ת מיראה וכיון דעדל"ת שפיר גם אחר מותר לחלל שבת כתי' ראשון הנ"ל. ושלישית יען חולה עצמו ל"צ קרא דמוטב לחלל שבת א' וכו' וזה ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. שיקיים שבתות הרבה וע"כ וחי בהם שאחרי' מותרי' לחלל שבת בעבורו. וד' יצילנו מכל נגע ומחלה. ונהי' לו סגולה. ויתן לנו רוח ששון וצהלה. ויגביה קרנינו למעלה. כנפשך ונפש חמיך דוש"ת באהבה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ש"ו עוד להרב הנ"ל

שיל"ת עש"ק נשא תרמ"ח לפ"ק

מה שדחית יישובי על קושי' כפ"ת יומא פ"ה דא"ל דוחי בהם הוא רק לחולם עצמו די"ל דס"ל לשמואל טומאה הותרה וכן שבת הותרה וא"כ לא מצינו שיהי' מלאכה לזה ולא לזה כמ"ש נוב"י קמא סי' ט"ו וע"ז דחית דא"כ איך קאמר רבא דשמואל לית לי' פרכא הא רבא גופא ס"ל בזבחים ל"ב ע"ב טומאה דחוי'