בית שערים אורח חיים שטו

ישאל הדרי' לטבלא ויהי' אסור משום טבל ובזה האריך. וסברא זו כבר שמעתי מחכמי פולין נ"י אבל כאן לא נ"ל דא"כ חומרא דתרומה הוא רק מחמת טבל שאם ישאל הדרא לטבלא וא"כ שפיר תהא קילא מטבל מה"ט דישנו בשאלה וכמ"ש תוס' קידושי' ל"ח ד"ה וה"ה דטבל אע"ג דאינו בשאלה מ"מ כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תרומה ומעשר פי' משום דטביל לתרומה ומעשר לא חמירי מינייהו ע"ש וה"נ כיון דתרומה קיל מטבל דישנו בשאלה רק דדל קילותא מחמת טבל א"כ לגבי טבל שפיר הוי קל מטבל

אבל לפענ"ד נראה דבר חדש דכ"מ שמוזכר שאלה בתרומה היינו שנשאל ומצא פתח וחרטה על שהפריש זה לתרומה אבל אם נשאל על שהפריש תרומה כלל לא מהני שאלה כלל דהרי מחויב הוא להפריש ולא בדעתו וברצונו תלי' מילתא ועיין טו"ז יו"ד סי' א' סקי"ז ורש"י גיטין מ"ז. ובמחנה אפרים ה' צדקה סי' ה' הביא דעת הרמב"ם דנדרי הקדש אין ניתרים בחרטה רק בפתח והק' דא"כ איך ס"ד בנדרי' לומר דתרומה הוי דשיל"מ הואיל ובידו לישאל ודילמא לא ימצא פתח ותי' כיון שמחויב לתרום אחרת ואינו נשאל רק על זו שפיר ניתר בחרטה ע"ש ובזה דברי יותר מובנים ולפי"ז ל"ש לומר דתרומה קיל הואיל וישנו בשאלה די"ל דמיירי בתרומה ביד כהן דליתא בשאלה לדעת האשר"י בנדרים נ"ט או שמת המפריש והיינו לפמ"ש הפר"ד בפי' הגמ' דלא כשיטת רש"י ואי משום דגוף אי' תרומה איתי' בשאלה הוי אי' קיל ז"א דגוף אי' תרומה ליתא בשאלה לפמ"ש שהרי מחויב להפריש ולשיטת רש"י פשיטא שאין מקום לקושי' זו אמאי מאכילי' אותו טבל נפריש תרומה ונאכילו תרומה שהוא אי' קל שהרי יכול להחזירו לטבלו שאם יהי' הדין דנפריש תרומה ומאכילי' אותו תרומה ולא טבל א"כ אסור לישאל עליו ואין נשאל כלל משום פקנ"פ ולק"מ

ומה שפלפל בענין אאחע"א אין דעתי נוחה בזה דהא אפי' אי אאתע"א היינו לענין עונשי' אבל מ"מ הוי חמור כמו שני אי' כדאמרי' ביבמות ל"ב נפ"מ לקברו בין רשעים גמורים וגם זה ברור בעיני דאפי' יכול לאכול אי' קל ואכול חמור שאין בו עונש מלקות כמו מה שמחויב למסור נפשו יהרג ולא יעבור שאם עבר ולא נהרג שאינו חייב משום ע"ז וג"ע ושפ"ד רק עובר על עשה דונקדשתי ועל ל"ת דולא תחללו כמ"ש הרמב"ם פ"ה מיסוה"ת ה"ד וה"נ אף שאכל החמור אין בו מלקות רק שהוא לאו שיש בו מלקות והרי גם אם אחע"א ג"כ הוא לאו שיש בו מלקות וגם שני אי' יש בו וא"כ אין נפ"מ בנ"ד מענין אחע"א כלל ושנית דהרי כתבו תוס' ביבמות שם ל"ג ע"ב ד"ה אמר דאף אם הכולל קיל מצד א' מאי' הראשון אם חמור בדבר אחד ממנו שפיר חל בכולל ע"ש וכמדומה שבזה נסתר כל בנינו

ושוב הביא לנו דברי תשב"ץ ח"ג סי' ל"ח שכתב וז"ל מיהא אפי' בנבלה מבושלת הי' אפשר לומר דל"ד לטבל משום שזה האיסור עומד לתקן ואינו חסר אלא תיקון ואלו הי' חול הי' חוזר היתר ע"י תיקון ומפני פקנ"פ התירתו תורה כאלו הי' מתוקן שהרי הוא כאלו אינו חייב לתקנו כדגן עכו"ם שתורה פטרתו מפני פקנ"פ וכשאכלו החולה אוכל היתר אבל זאת הנבלה א"א לה להיות שחוטה כל עוד שהוא ראוי' למאכל אדם דמאי דאמרי' במנחות כ"ג אפשר לנבלה שתעשה שחוטה היינו לכשתסרח ולא תהי' ראוי' לגר והתורה לא אסרה אלא נבלה הראוי' לגר אבל בעודה ראוי' לגר אין לה תיקון לא בחול ולא בשבת והרי הוא כאלו אינה לפנינו כלל דארי' דאיסורא רביע עלה הלכך נשחט לו מה שבפנינו כאלו לא הי' לפנינו אלא תרנגולת זאת החי' וז"ש הראב"ד ז"ל שאי' שבת עומד בפנינו ולא אי' נבלה אבל בטבל אין אי' שבת עומד בפנינו כיון שלא הצריכתו התורה תיקון ע"ש והבינו אחרונים דתשב"ץ סובר דטבל קיל מנבלה הואיל ואפשר לתקוני וק"ל א"כ אמאי טבל ונבלה נבלה הא טבל קל מנבלה והי' לנו להאכילו טבל ולא נבלה. ואני תמה עליהם דא"כ ל"ל כל האריכות הזה הו"ל למימר בקיצור דל"ד לטבל דאפשר לתקוני' אבל נבלה א"א לתקוני'. ועוד תשב"ץ כתנאי אמרי' לשמעתי' דבן תימא ס"ל תרומה ולא טבל ל"ל האי סברא דטבל אפשר לתקוני' וקיל מתרומה וכ"ת אית לי' רק דסבר דסברא תרומה חזי' לכהנים עדיפא לי' א"כ אפשר לומר דדוקא בטבל ותרומה ששניהן שווין במיתה בי"ש מהני ה"ט דטבל אפשר לתקוני אבל בטבל ונבלה לא מהני ה"ט דטבל אפשר לתקוני ונבלה א"א לתקוני דחומרא דטבל שהוא במיתה ונבלה רק בלאו עדיפא לי' ותשב"ץ לא קאמר רק דאי' טבל טבל דרבנן נגד אי' חילול שבת לתקנו שהוא שבות קיל מאי' נבלה דאו' נגד אי' לשחוט בשבת ומאי קשי' להו על תשב"ץ

ועלה בדעתי דכונת תשב"ץ כיון דטבל אפשר לשוב היתר ע"י שיפרוש עליו ממק"א א"כ אם הותר מפני פקנ"פ הוי הותרה ולא הודחה וכן משמעות לשונו והרי הוא כאלו אינו חייב לתקנו כדגן עכו"ם שהתורה פטרתו מפני פקנ"פ וכשאוכלו החולה אוכל היתר וכיון דהותרה כמו שבת שוב מאכילין אותו לטבל ולא נחלל שבת בתיקונו שהוא חמור יותר אי' שבת מאי' טבל אבל נבלה רק הודחה ושבת הותרה לכן שוחטי' אף דשבת חמור ואין מאכילי' אותו נבלה אף דקיל כיון שהוא רק הודחה ואם כן הוא ק"ל שפיר דבטבל ונבלה מאכילו טבל שהוא הותרה ולא נבלה שהוא רק הודחה. ועוד דא"כ ודאי תקשי בטבל ותרומה נהי די"ל כמש"ל דמשום דחזי לכהנים הוי הותרה מ"מ במאי פליגי דזה סבר טבל חמור וזה ס"ל תרומה חמור הא שניהם הותרה ושניהם מיתה בי"ש וכ"ת דבהא פליגי דמ"ס דמשום חזי' לכהנים מקרי הותרה ומשום אפשר לתקוני' לא מקרי הותרה ומ"ס להיפך א"כ כתנאי אמרה לשמעתי' וגם לשון תשב"ץ לא משמע כן דמה הלשון אומרת אין לה תיקון לא בחול ולא בשבת וגם הלשון והרי הוא כאלו אינה לפנינו כלל אין לו הבנה לפי"ז. וגם מה שסיים שאי' שבת עומד בפנינו וגם הוא תופס טעם הראב"ד לא טעם הר"מ ויתר דקדוקים בלשונו ואין צורך לכתבם

אבל האמת יורה דרכו דסברת התשב"ץ הוא כך על מה שהעלה לדינא דנותני' לו טבל דרבנן ולא מתקני' בשבת וכיון דאנו עושי' כך כששניהן שווין אי' דרבנן ה"נ צריך לעשות כן בשניהן אי' דאו' ואמאי כתב הראב"ד דשוחטי' ואין נותני' לו נבלה אפי' יש לנו נבלה מבושלת וע"ז מחלק בחילוקא דרבנן וסברא ישרה דבשלמא נבלה אין לה תיקון גם בחול וא"כ בחול לא היינו נותני' לו נבלה רק היינו שוחטי' לו לכן גם בשבת אנו חושבי' הנבלה כאלו אינה וא"כ אי' שבת עומד בפני פקנ"פ ולכן דוחי' את השבת ושוחטי' לו אבל בטבל בחול היינו נותנים לו טבל זה רק שהיינו מתקני' אותו וגם עתה בשבת אנו צריכי' ליתן לו טבל רק שאנו דנין אם נתנוהו לו כמות שהוא בטבלו או נתקנו ונתרום התרומה ול"ש כלל לומר דהוי כמו שאינו שהרי אותו אנו מבקשי' ליתן לו וא"כ מה עומד בפני פקנ"פ אי' טבל לא אי' תיקון ולכן דוחי' אי' טבל ונותני' לו בלי תיקון הפוך בה והפוך בה והי' כל מבקש האמת יראה שזהו סברת וכונת התשב"ץ וא"כ אין מקום כלל לקושיתם אמאי טבל ונבלה מאכילי' אותו נבלה דשם כיון דאיסור נבלה עומד בפני פקנ"פ כמו איסור טבל נותנים נבלה שהוא בלאו בלבד וקיל מטבל שהיא במיתה בי"ש

ושוב פלפל הרבה בדברי רש"י יבמות פ"ו שכתב מה תרומה טובלת שכל זמן שלא הופרשה חייבים מיתה על אכילתו של טבל דהא מיתה כתי' בי' ותוס' שם העתיק לשון הקו' דהא תרומה מיתה כתיבה בי' ותוס' הקשו הא מעשר ראשון נמי כתיבה בי' תרומת מעשר [וזה יש ליישב דחיוב תרומת מעשר אינו בא עד שהפריש מעשר ראשון אינו טבול כלל לתרומת מעשר והוי כאלו לא נגמרה מלאכתו לתרומת מעשר ועל המעשר גופא ליכא מיתה לכן הו"א דאינו טובלת למיתה וצ"ע] ועוד אי מטעם זה לא ליתסר טבל לכהן כיון דתרומה שרי' לי' לכן פירשו דטבל במיתה כדילפי' בסנהדרין פ"ג ע"ש והבין דלשיטת רש"י הא דטבל במיתה אינו מחמת אי' טבל רק משום שמעורב בו תרומה והמיתה על התרומה המעורב בו. והביא קושי' אחרונים למה דקי"ל ביו"ד סי' ק"ב דאפי' בנולד האי' בתערובות שייך ביטול וכיון דחטה אחת פוטרת הכרי ליבטל התרומה בחולין. חוכא הוא זו דהיכא דאפשר לסלק האי' הוי כניכר האי' ול"ש ביטול וכאן יכול לסלק האי' ולהפריש תרומה. ועוד דל"ש ביטול אלא אם האי' מסוים לעצמו והיתר מסוים לעצמו רק שנולד בתערובות אבל אין בידו לעשות מה שירצה אי' ומה שירצה היתר רק האי' הוא אי' והיתר הוא היתר אבל בטבל אין האי' מסוים לעצמו ולא בהיתר ויכול להפריש איזה שירצה ויכול לעשות איזה שירצה אי' ואיזה שירצה היתר בזה ל"ש ביטול

ולדידי' קשי' לשיטת רש"י דברי ריטב"א במכות י"ט שהוכיח דלא אמרי' במתנות שאינן ניכרי' במקומן מתנות שלא הרמו כמי שהורמו רק לחומרא ולא לקולא דא"כ אין אדם מתחייב לעולם משום טבל ע"ש ולשיטת רש"י אין זה הוכחה דהא בלאה"נ אינו חייב מיתה על טבל אלא משום תרומה המעורב בה

ועלה בדעתי לומר דודאי אי לא הוי ילפי' מעשר ראשון דטובל מתרומה הייתי אומר דטבול לתרומה במיתה משום תרומה דפתיך בי' אבל לבתר דילפי' מעשר ראשון מתרומה דאף מעשר ראשון טובל ופירש"י ואע"ג דבדידי' ליכא מיתה חייבי' מיתה על הטבל שלא הופרש מעשר ראשון ממנו וא"כ בזה ל"ל דחיוב מיתה על הטבל משום מעשר ראשון דפתיך בי' וע"כ דטבלו הוא אי' בעצמותו וחייב מיתה על כזית ממנו והדר ילפי' טבול לתרומה מטבול למעשר ראשון שאי' טבל הוא בעצמותו לא רק מפני התרומה המעורב בו ועיין כעין זה בתוס' שבועות ט"ל ד"ה מה כלים ע"ש

אבל מה לנו לפלפול של הבל ולעייל פילא בקופא דמחטא הרי א"א לומר כלל דחייב מיתה על הטבל משום תרומה שבו דהא לית בי' כזית בכא"פ דאפי' כדי לקיים מצות נתינה כמ"ש תוס' רי"ד ספ"ב דקידושין אינו מחויב יותר אפי' מדרבנן ואפי' בעין יפה אלא א' ממ' וכזית בכא"פ אינו אלא מ"ח לדעת הרמב"ם דכזית הוא חצי ביצה ופרס הוא ד' ביצים ולשיטות דכזית הוא שליש ביצה הוא א' מי"ב וא"כ אם מעורב א' ממ' ליכא כזית בכא"פ. ועוד דאיך אפשר לומר שחייב רק משום תרומה שבו הלא משנה שלימה שנינו מכות י"ג כמה יאכל מן הטבל דהא חייב רש"א כ"ש וחכ"א כזית. מיהו בזה יש לדחות דהאי לענין מלקות מיתני' דחייב על הטבל בעצמותו אבל במיץה בטבל ליכא