בית שערים אורח חיים שיד

בהכשר כמו בשוחטה בחוץ אבל לאחר זריקה שוב לא מהני שאלה אפי' נשחט ונזרק בפסול

ויש לי עוד ראי' לזה שהרי כתב הרמב"ם פח"י מפסוהמ"ק ה"ג כל קרבן שהוא פסול וכו' כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנ' לא תאכל כל תועבה ושם בה"ז גבי פיגול אבל אם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת אלא לוקה כאוכל פסוהמ"ק שאין בהם פגול ע"ש ואי נימא דישנו בשאלה תקשי הא כתב הרמב"ם פ"ה משבועות ה"ב דכל שאין לאו שבו מפורש בתורה אין לוקי' בהת"ס והרי לאו זה וודאי מקרי אינו מפורש בתורה שאינו מפורש לא תאכל פגול או לא תאכל פסוהמ"ק והלא הת"ס הוא שמא ישאלו הבעלים על הקדישן וא"ל דמוקמי' אחזקה שלא ישאלו כמ"ש תוס' מכות ט"ו וגיטי' ל"ג דהא וודאי ישאל כיון דקרבן פסול הוא ואסור בהנאה וצריך להביא קרבן אחר כדי שלא יפסיד קרבן זה ויוכל לאכלו וליהנות ממנו ועיי' במהרש"א גיטין שם שהק' כגון זה בנזיר שוודאי ישאל כדי שלא ילקה ותי' שאין החכם נשאלה לו אם עבר במתכווין ע"ש וזה ל"ש כאן שהרי אכלו אחר והבעלי' נשאלי' כדי שלא יפסידו

ובטו"ז או"ח סי' תרי"ט הק' כעין זה דבטל כל חייבי שחוטי חוץ ע"י שאלה ותי' דבעי פתח ושמא לא ימצא פתח ע"ש וכ"ז לענין דאינו בטל לגמרי אבל הת"ס מיהו הוי שמא ימצא פתח ואיך לוקי' אע"כ דגם אם נפסל או נתפגל בשחיטה או בזריקה לא מהני שאלה אחר שחיטה וזריקה

ודברי טו"ז הואיל ואתי לידן נימא בי' מלתא שאני תמה על תמיהתו הא משכחת חיוב כרת בשחטו אחר בחוץ לא הבעלים דשפיר חייב כרת אם הבעלים אין נשאלי' ועיי' לח"מ ספ"ה מנדרים דבאוסר פירותיו על חבירו לא מקרי דשיל"מ כיון שהנאסר א"י לישאל רק האוסר ע"ש והכא מה איכפת להו לבעלי' לישאל עליו הרי זה ששחט בחוץ צריך לשלם להם ויש לדחוק בכמה אנפי' וצ"ע

וגם מ"ש אי נימא כדעת הפוסקי' דגם בקדשים הפוסלים מע"ג המזבח עדיין המה בקדושתם ומקרי עוד קדשי ה' ומועלים בהם דלא כמהרש"א קידושי' נ"ח. הנה הא דבקדשים פסולי' יש בהם מעילה מבואר במשנה כריתות י"ג יש אוכל אכילה אחת שהוא נותר ואפ"ה חייב אשם מעילות ועיי' תוס' שם ורש"י כריתות כ"ג ד"ה בגסה כיון שאם עלה לא ירד אלא דגבי נותר אפשר דהוי שחיטה וזריקה בהכשר אבל הדבר מבואר במעילה ג' דזריקת פגול אינו מוציא מידי מעילה בקה"ק ואינו מביא לידי מעילה בקדשי' קלי' וכן פסק הרמב"ם פ"ג ממעילה ה"ג וא"כ הרי מעלתו לא נסתפק באימורי קדשים קלי' וחלב דנימא שפגול חמור לפי שיש בו גם לאו דמעילה שהרי בלא"ה חמור שיש בו לאו דחלב ולאו דפגול וגם לפמ"ש אין בהם מעילה אם הם פגול שאינו מביא לידי מעילה ואין להסתפק רק בבשר קדשי קדשים והרי מבואר שלא יצא מידי מעילה ומעלתו לא דק בלישנא דאדרבה בכשרים יצאו מידי מעילה ורק בפסולים מועלי' דלא יצאו מידי מעילה. ומה שציין דלא כמהרש"א קידושין נ"ח אינו ענין לכאן דתוס' ומהרש"א שם קאי בשחוטי חוץ ובזה נסתפק מהרש"א אם הו' כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה ד"ת כדאמרי' במעילה ב' ופי' תוס' שם דכיון שהלכו לאיבוד לא אקרו קדשי ה' ואפשר דבזה אפי' אם עלו ירדו דזה מקרי אין פסולו בקודש דגם אם שוחט חולין בחוץ שוב אינו ראוי' להקרבה ועיי' תוס' נדה מ"א ד"ה שהי' שאפי' נפסל אחר שהוקדש מ"מ כיון שהוא פסול שיכול להיות גם קודש שהוקדש מקרי אין פסולו בקודש ואם עלה ירד וא"כ שחוטי חוץ הולכי' לאיבוד ולא מקרי קדשי ד' ואין בהם מעילה או נימא דאין שחיטה דומה למיתה וכמו בהשחיטה בפנים אינו מוציא מידי מעילה בלא זריקה ה"נ בחוץ אינו מוציא מידי מעילה ולא אמרי' כמאן דחנקינהו דמי' עיי' רפ"ק דמעילה אבל בשאר פסולי' וודאי אינו מוציא מידי מעילה וכדאמרי' ריש מעילה דלאו כמאן דחנקינהו דמי ומכ"ש בהני דאם עלו לא ירדו שפסולן בקודש עיי' רש"י כריתות כ"ג הנ"ל ובגמ' פ"ק דמעילה

ובכל זאת אני אומר דהא דאם יש לאו דמעילה בפגול במחלוקת הוא שנויי' דלדעת רש"י בשבועות כ"ג ע"ב ד"ה דזדונו לאו דאזהרת מעילה הוא מגז"ש דחטא חטא מתרומה א"כ כיון דאית בי' מעילה וקרינא בי' וחטאה בשגגה מקדשי ד' ושייך בי' גז"ש דחטא חטא לאו נמי אית בי' אבל למה שהוכיחו תוס' שם מכריתות ד' דלאו דזרות לא הוי מגז"ש דתרומה רק מוזר לא יאכל כי קודש הם וזה הוא דוקא היכי דחזי לכהנים אבל היכי דלא חזי לכהנים אין בו לאו זה כדאמרי' במכות ח"י והא דאמרי' בכריתות ד' האוכל חלב המוקדשים לוקה ב' משום וזר לא יאכל כי קודש הם אף דחלב לא חזי' לכהנים היינו משום דקרי' בהאי קרבן ואכלו אותם אשר כופר בהם דהיינו בשר א"כ בפיגול דלא קרי' בהאי קרבן כלל ואכלו אותם וכו' ולא חז' לכהנים שוב אין בו לאו דזרות ומעילה כלל ואין מקום לספיקו כלל: ואין להקשות כיון דאין בו איסור זרות במזיד אמאי יש בו מעילה בשוגג ר"ל דהא דמועל בשוגג אינו מחמת אי' הקדש רק מחמת שהוא ממון הקדש דאם עלה לא ירד. ומה שהק' ש"ש ש"ו פ"ד דאי מעילה הוא משום ממון הקדש א"כ מה הקשו תוס' סוף מעילה בנפלה פרוטה של הקדש בתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש דס"ל לר"מ כיון שהוציא את הראשונה מעל וחד"א עד שיוציא את כל הכיס והקשו התוס' דליבטל ברובא ומאי קושי' הא אמרינן ביצה ל"ח דממונא לא בטיל אע"כ דבמעילה אין אנו דנין משום תורת ממון רק מתורת אי' שבו ע"ש. ולפענ"ד לק"מ דנהי דאמרי' ממונא לא בטיל היינו דוקא השוי' שצריך לשלם לו מביתו שוי' ממון שלו שנתערב אבל החפץ בטיל ואין לבעל המועט חלק ושותפות בתערובות וכן משמע מרש"י ביצה שם שכתב ומתני' נמי לא קאמרי' דלפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לה בה הוא דקשי' לן דלבטל ע"ש ואי נימא דגם החפץ לא בטל ויש לה חלק ושותפות בתערובות הדק"ל דא"א לבטל ולהיות כרגלי בעלת העיסה שהרי יש למשאלת שותפות בה ובשותפות ודאי אסור שהרי אביי משני התם דמשו"ה אסור התם במתני' גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות אע"כ דהחפץ בטל ואין לבעל המועט חלק ושותפות בתוך התערובות רק שבעל הרוב מחויב לשלם לו מביתו. ולפ"ז בהקדש נמי שפיר הקשו תוס' נהי דממונא לא בטל היינו רק שצריך לשלם להקדש מכיסו אבל כיון דגוף פרוטה זו בטלה אמאי מעל וא"ש

אלא דראי' הנ"ל יש לדחות דהתם ל"ש כלל אם אין החפץ בטל שיהי' למשאלת חלק בגוף העיסה דהך שאלה דהתם הלואה הוא דלא הדרא בעינא ועיין טו"ז או"ח סי' תנ"ד ופריך שפיר דאי' תחומין לבטל. אבל מ"מ אני אומר דוקא דומי' דהתם דל"ש לדון על ביטול החפץ כלל רק על השוי' כיון דהלואה הוא בזה אמרי' דממונא לא בטיל אבל לענין החפץ שפיר אמרינן דגם ממונא בטל וכנ"ל

ושוב הביא תוספתא מי שאחזו בולמוס מאכילי' אותו הקל קל כיצד טבל ושביעית מאכילי' אותו שביעית טבל ונבלה נבלה נבלה ותרומה תרומה תרומה ושביעית שביעית וכו' והוא תמוה הרי בירושלמי מקשה אמאי נבלה ותרומה תרומה הא תרומה מיתה בי"ש ונבילה רק בלאו ומשני מאליהן קבלו המעשרות פי' דמיירי בתרומה דרבנן אבל בתוספתא אי אפשר לשנויי דהא קתני טבל ונבילה נבילה ואי תרומה דרבנן טבל נמי דרבנן ואמאי אין מאכילין אותו טבל דרבנן שהוא קל מנבילה דאו' אע"כ בטבל דאו' מיירי וא"כ תרומה נמי דאורייתא והדק"ל דתרומה חמורה מנבלה שהוא במיתה בי"ש ובגוף התוספתא כבר התעורר חותני הגז"ל בשו"ת מהר"י אסאד או"ח סי' קפ"ה ושם הובא ג"כ ירושלמי הנ"ל ומעלתו הלך בדרך רחוקה וחדל לעשות הפתח בהבנת התוספתא כפשטא [עיין בתשו' הקודמת]

ולפענ"ד נראה לפמ"ש במק"א בכונת ר"מ שהביא האשר"י שם ביומא דמשו"ה שוחטי' בשבת לחולה אף שהיא איסור סקילה ואין מאכילי' אותו נבלה שהוא רק בלאו לפי דשבת הותרה בפקנ"פ כמו או"נ ביו"ט דהא האיסור תלוי רק בזמן וכל ישראל מותרים לעשות מלאכה זו לצורך אותו חולה שהוא פקנ"פ ושפיר שייך לומר הותרה אבל נבלה שהאי' קשור בחפץ גם בשעה שאוכל החולה הנבלה הוא אסורה לכל ישראל ל"ש לומר בה הותרה שהרי כזית זה גופא שהחולה אוכל אסור הוא לאחריני וא"כ אינו היתר רק דחוי' אבל השחיטה בשבת בשעה שזה שוחט לחולה כל ישראל הי' מותרי' בשחיטה זו שפיר י"ל הותרה ולהכי שוחטי' דהותרה ואין מאכילי' נבלה דהוא רק דחוי' ועיין רש"י יומא ו' ע"ב דדחוי' בקושי התירן. ולפי"ז אני אומר דהתינח אי' שהוא אסור לכל ישראל אבל תרומה דהותרה לכהנים ואפי' מצוה איכא והיתר גמור הוא להם ועיין תוס' מנחות מ"ה ד"ה הואיל בזה שפיר י"ל דהותרה אצל פקנ"פ מה תימא א"א לומר שהוא היתר שהרי אסור לאחריני ולא מצינו אסור לזה ומותר לזה ועיין נובי"ק או"ח סי' ט"ו ועיין גיטין פ"ג היכן מצינו אסור לזה ומותר לזה דהא בתרומה שפיר מצינו אסור לזה ומותר לזה דחזי' לכהנים והיינו דקאמרי' בגמ' אבל בתרומה חזי' לכהנים וא"כ הותרה אצל פקנ"פ לכן אמרה תוספתא דתרומה ונבלה תרומה משום דתרומה הותרה ונבלה רק דחוי' משא"כ טבל שאסור לכל והוי רק דחוי' כמו נבלה שפיר מאכילי' אותו נבלה שהוא בלאו ולא טבל שהוא במיתה וא"ש

וגם לפי מה שהבין מחה"ש סי' שכ"ח סק"ט בכונת הר"מ דמשו"ה שוחטין בשבת ואין מאכילים נבלה משום שהמאכל עצמו אסור וארי' רביע עלה ומוליד גנאי בנפש כמו"ש רמ"א יו"ד סי' פ"א דאפי' מינקת ישראל לא תאכל דברים אסורים או התינוק בעצמו אף שהוא היתר גמור כמ"ש ש"ך שם סקכ"ה מ"מ מזיק לתינוק בזקנותו אבל אי' שבת דתלוי' בזמן אינו מוליד גנאי אפי' עושה באי' כמ"ש תוס' חולין דף ה' ד"ה צדיקי' ועיין במרדכי פראד"מ וכ"ש אם עושה בדרך היתר ולפ"ז בתרומה דחזי' לכהנים אינו אסור לישראל מחמת פחיתותו רק אדרבה מחמת קדושתו ואינו מוליד גנאי בנפש אם עושה בהיתר ולכן מאכילי' אותו תרומה ולא נבלה ולק"מ

ושוב הק' אמאי לא אמרי' בגמ' דתרומה קיל מטבל הואיל ותרומה ישנו בשאלה כדאמרי' יבמות ה' לענין עדל"ת וניחא לי' דאם