בית שערים אורח חיים שיג

שחיטה. ולפ"ז י"ל דמצד חומרא שצריך לעבור איסור א' כמה פעמים לא עבדינן איסור חמור רק עבדינן הקל וממילא כיון שנותן הקל לדחות שוב נדחה גם כמה פעמים אלא דבשבת נגד נבלה שפיר כתב בר"ן דנבלה חמור משום דעובר כמה פעמים דל"ל כיון שכבר ניתן איסור נבלה לדחות מפני חומר איסור שבת שוב דחינן אפילו כמה פעמים דהרי גם בשבת יש קולא בו שכבר ניתן לדחות בשאר מלאכות משא"כ בתרומה וטבל למ"ד דתרומה חמירא שפיר דחי איסור טבל מקמי תרומה וכגון שניתן איסור טבל לדחות שוב אין חומרא במה שצריכין לדחות אותו כמה פעמים. ולפ"ז אולי יש לפרש התוספתא שהבאתי לעיל דקתני טבל ונבלה נבלה. נבלה ותרומה תרומה והקשה בשו"מ הנ"ל הא תרומה במיתה ונבלה בלאו וי"ל דתוספתא לא ס"ל סברא שלי הנ"ל וה"פ טבל ונבלה נבלה בא"י לתרום הטבל כגון שאין הבעלים כאן וטבל חמור שהוא במיתה. ובכמות האיסור שווין נבלה ותרומה היינו שיכול לתרום הטבל תרומה דבתרומה אינו עובר רק בכזית אחד ובנבלה כמה פעמים וכקושי' פר"ד הנ"ל

וראיתי שם בשו"מ דבר מתמיה שכתב ליישב קושי' נוב"י על הרמב"ם שכתב טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה שהטבל במיתה. והק' נוב"י הא להרמב"ם אין שום תרומה ומעשר בזה"ז מה"ת וא"כ אינו במיתה. ותי' עפ"י שיטת רמב"ם דכל איסור דרבנן הוא מן התורה מלא תסור והא דספק לקולא משום דחכמים מחלו שלא ישוו לדברי תורה אבל בזמה"ז דליכא תרומה דאורייתא שוב הוי כדברי תורה ועיין במל"מ פ"ז מתרומות והוא פלא דנהי דאיסור דרבנן הוי כד"ת אבל רק שם איסור לא תסור והוא שווה בכל איסור דרבנן בין בעריות בין בשבת בין במ"א אבל לא איסור טבל שהוא במיתה. ואכתי תקשי איך נתן הרמב"ם טעם שהטבל במיתה הלא אין כאן רק איסור לא תסור וצ"ע

ומה דקשי' לפר"ד יפרוש תרומה ויחזור ויבטלנה באותו חולין גופא ואפילו אי אין מבטלין איסור הוא מה"ת אינו רק איסורי בעלמא ואפילו לאו ליכא. ואני מסתפק הנה הגם שמבואר בנוב"י תנינא יו"ד ר"א דמצות הפרשת תרומה ומצות נתינה לכהן הם שני מצות מ"מ מבואר בפסחים דל"ג במפריש חמץ תרומה בלא הי' לה שעת הכושר כגון שנתחמצה במחובר אינה קדושה ולחד מ"ד הטעם משום דכתיב תתן לו ולא לאורו ולנוב"י הוא פלא הלא מצות הפרשה לסלק איסור טבל לחוד ומצות נתינה לכהן לחוד וא"כ נהי דכתיב לו ולא לאורו ולא הי' שעת הכושר לקיים מצות נתינה מ"מ תהי' קדושה לסלק איסור טבל וע"כ צריך לחלק דתבואה שלא הי' ראוי' מעולם לקיים בה מצות נתינה שוב אין בה חיוב הפרש תרומה אפילו לסלק איסור טבל דאינו לאסור משום טבל לעולם כיון שאינה ראוי' לקיים בה מצות נתינה. ויש להאריך בזה. לכן אני מסתפק בתרומה שמפריש עדד שיבנולנה. ומכדש ע"ד שיבטלנה ומכ"ש ע"ד שיבטלנה בחולין שהופרשו ממנה אי הוי תרומה כלל כיון שבשעת הפרשה אינו מפריש ע"ד שתהי' אסורה לזרים ואפילו נאמר דבכה"ג הוי תרומה היינו כיון שתלוי רק בדעתו אבל באיכא חולה שיש בו סכנה ומפריש רק כדי לבטלה ולהאכילה לו נראה מסברא דלא מהני הפרשה כלל וא"ש

ומ"ש מחותני נ"י ליישב קושי' אחרונים למ"ד תרומה וטבל טבל הא טבל חמור דאסור בהנאה של כילוי מה"ת ותרומה מותר בהנאה של כילוי עיין מל"מ פ"ב דתרומות הי"ד. ותירץ עפ"י דברי שערי אפרים המובא במל"מ שם דמותר להדליק נר חנוכה בשמן של טבל דמללה"נ ואין מצוה יותר מוחי בהם ומותר למסוכן לאכול מהם דהיינו מן הטבל ואין זה הנאה של כילוי. שתי תשובות בדבר. חדא דהא לא הי' קשה מעולם שאם המסוכן אוכל טבל עושה שני אסורים איסור אכילה ואיסור הנאה של כילוי. הגע בעצמך וכי מי שאוכל איסור הנאה עושה ב' איסורים של אכילה ושל הנאה. זה לא עלה ע"ד אדם מעולם כי אכילה הוא מין ממיני הנאה של כילוי וכמו שביאר הרמב"ם בסה"מ [מל"ת קפ"ז]. רק באיסורי אכילה לא אסרה התורה רק הנאת אכילה ולא שאר הנאות ובאיה"נ אסרה גם שאר הנאות ומ"מ באכילה רק איסור א' הנאת אכילה וכן בטבל דלא אסרה תורה כל הנאות רק הנאות של כילוי נאסרה כמו הנאות כילוי דאכילה א"כ באכילת טבל לא ניתוסף איסור חדש מצד זה. אלא דקושי' הי' שטבל הוא איסור חמור משום דאסור לבריא הנאה של כילוי בלא אכילה משא"כ בתרומה וע"ז ל"ש כלל תירוצו כמובן

ושנית איך שייך לומר דאין בזה הנאה של כילוי דמללה"נ והרי יש מצוה דוחי בהם. והרי ע"ז אנו דנין אם יכול לקיים וחי בהם בטבל שיש בו שני איסורים איסור אכילה ואיסור הנאה של כילוי וחמור מתרומה שאין בו רק איסור אכילה הוצרך לקיים וחי בהם בתרומה דקיל ואסור בטבל דחמור. ועיין בשו"מ רביעאה סי' מ"ב דהוא בעונש אם הציל עצמו בחמור וא"כ איך נימא דאין איסור הנאה של כילוי בטבל משום דמקיים וחי בהם ומללה"נ זהו מערכה על הדרוש אדרבה אמרינן מצד דאסור בהנאה של כילוי חמור ואין מצוה לקיים בזה וחי בהם אלא אפילו איסורי איכא

ולפענ"ד נראה כיון דאיה"נ של כילוי בטבל ילפינן מקרא את משמרת תרומותי א"כ עיקר האיסור הוא בכילוי משום דמבטל מ"ע דהפרשת תרומה והא דאינו אסור בכילוי רק בהנאה של כילוי משום דאם אינו רוצה ליהנות אין כאן מצוה בהפרשה כלל וכמ"ש רש"י גיטין ל"ז ע"ב ד"ה מדאורייתא וא"כ לפמש"ל ד"ה אלא דהיכא דאין התרומה נשארת בקדושתה אין מצוה להפריש כלל ואין בהפרשה רק תיקון איסור טבל א"כ אין בטבל זה איסור כלל מצד הנאה של כילוי ולק"מ

אמנם לפמ"ש במק"א ליישב דעת טו"ז יו"ד סי' א' סקי"ז שכתב דעיקר הברכה גבי תרומה על מצות הפרשת תרומה ולא על תיקן איסור טבל שהרי מצות הפרשה חל עליו. אפילו אינו רוצה לאכול מן התבואה עדיין והקשו האחרונים עליו מרש"י גיטין הנ"ל וכתבתי דכונת רש"י רק אם בשעה שנגמרה מלאכתן למעשר אינו רוצה למוכרן או לאוכלן אז אינו מחויב לתרום ולעשר אבל אם גמר מלאכתן כדי לאוכלן ונתחייבו בתרומה שוב מצוה עליו להפריש אפילו אינו רוצה לאכול עדיין וזה שדייק הטו"ז אפילו אינו רוצה לאכול עדיין אבל בשעה שנגמרה מלאכתן חישב עליהם לאכלן אז מצות הפרשה עלי' מיד ודבר זה למדתי מרא"ה בחינוך מצוה שצ"ה. ועיין רמב"ם פ"ב ממעשר ה"א מבואר כן להדי' וא"ש. וא"כ יש לדון בזה כיון דמיירי שכבר נגמרה מלאכתן מעיו"ט וכמ"ש נוב"י א"כ כבר חל עלי' מצות הפרשה וכטו"ז הנ"ל ושוב אסור בהנאה של כילוי ויש לדחות וצ"ע. ולא ישים עיניו לטובה על דברי. כי כתבתוה בלי עיון כלל. ובזה הוא שלום וביתו שלום כנפשו ונפש מחותנו ידידו נאמנו החותם באהבה רבה ודוש"ת: עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ש"ח

שיל"ת ב' אויפאלא ג' ח"ש תרנ"ה לפ"ק

חיים וברכה למשמרת. לגפן אדרת. חריף ובקי. כמו"ה יודא הלוי ני' במונקאטש יע"א

נועם מכתבו ממולאים בחריפות ובקיאות הגיעו עדי בעתו אבל מחמת ענינים שונים אשתיהו אשתהי עד היום להשיב ועמו הסליחה אם לא שתו עדיו עליו כראוי לו כי איניני מכירו רק מכותלי מכתבו ניכר כי בר אוריין ובר אבהן הוא והנני כמשיב ידי על פלפלא חריפתא שלו כפי אשר יחנני החונן לאדם דעת אבל איניני יודע מה מצא בי כי דלק אחרי ואין דרכי לקשור חבל בחבל נימא בנימא ולבנות מגדול הפורח באויר רק אכתוב הנלפענ"ד שכך הוא דרכה של תורה

ראשית דבר נסתפק למה דקיי"ל יומא פ"ג דחולה שיש בו סכנה מאכילי' אותו הקל הקל תחילה אם יש לפנינו כזית חלב וכזית פיגול דחלב הוא אי' כרת לבד ופגול אי נימא כדעת הפוסקי' דגם בקדשים הפסולים מע"ג המזבח עדיין המה בקדושתם ומקרי קדשי ד' ומועלים בהם ודלא כדעת מהרש"א בקידושי' ב"ח וא"כ יש בו כרת משום פיגול וגם לאו דוכל זר לא יאכל קודש מי נימא דפגול חמור הואיל דאית בי' תרתי או דילמא כיון דאיתא בשאלה כמו דמשמע מתוס' כריתות י"ג ע"ב דדוקא שנשחטו ונזרקו דמם כהלכתן ליתא בשאלה אבל נפסלו בשחיטה או בזריקה שפיר מהני שאלה וכמבואר קצת במל"מ פי"א ממעה"ק וכיון דאיתא בשאלה מקרי קל לגבי חלב כדאמרי' ביבמות ד' לענין עדל"ת דכל שישנו בשאלה מקרי קל ע"ש

הנה מה דמשמע לי' מדברי תוס' דאם נתפגלו בשחיטה או בזריקה איתי' בשאלה אני תמה עליו מיני' ובי' שהרי התוס' הקשו אמאי לא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה ותי' מידי דאיתי' בשאלה לא קתני והקשו א"כ איך תני מוקדשי' הא איתי' בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה ואי נימא דאם נתפגל בשחיטה או בזריקה איתי' בשאלה א"כ מה פריך בגמר' ונתני ה' חטאות ונוקמא כגון דאכל כזית פיגול ושקיל וטרי לשנויי והא פיגול איתי' בשאלה ומידי דאיתי' בשאלה לא קתני אע"כ דגם אם נתפגל ליתא בשאלה. ותוס' לא כתבו שנשחטו ונזרקו דמן בכשרות דאפי' לא נשחטו ונזרקו דמן בכשרות רק בפיגול נמי ליתא בשאלה אלא כתבו שהי' כהלכתן ובפגול נמי בעי' שחיטה וזריקה כהלכתן כדאמרי' בזבחים כ"ח ע"ב כהרצאת כשר כך הרצאת פסול ועיי' רש"י ותוס' מעילה ג' ע"ב

ומה שהביא מדברי מל"מ פי"א ממעה"ק הוא כהאי עורבא דמביא נורא לקיני' דהרי המל"מ שם נסתפק למ"ש רשב"ם ב"ב ק"כ שאם שחט בחוץ ונתחייב כרת דמהני שאלה לפוטרו מכרת אי גם בשחט בהכשר ואכל קודם זריקה דלוקה אי מהני שאלה לפוטרו ממלקות ופשוט לי' מתוס' כריתות הנ"ל דדוקא נשחט ונזרק דמם כהלכה לא מהני שאלה וסיים אבל קודם זריקה מהני שאלה אפי'