בית שערים אורח חיים שיב

הצד מהני תלת עיי' כ"ז באו"ח סי' שמ"ג וביו"ד סי' שע"ג מ"מ אין זה אי' שבת רק לאו דלא תאכלום לא תאכילום בשבת כמו בכל אי' ועיי' ש"מ ב"מ י' ע"ב לענין לפ"ע ופשיטא שהוא אי' קל יותר לספי לקטן אי' בידים מאכילת נבילה לגדול ובפרט למ"ש הרמב"ם דכל דאתי' מריבוי' ודרשה אין לוקי' עליו ועל אכילת נבילה לוקי' דודאי נבילה חמור ומניחי' הקטן לשחוט ואין מאכילי' אותו נבילה. ולפ"ז כבר ניתן שבת לדחות ולא נבילה ולהכי גם כי ליכא קטן שוחט גדול ואין מאכילי' אותו נבילה וזה כונת הרא"ש א"נ א"א שלא יהי' קטן א' בסוף העולם והוא מותר לשחוט לחולה שלא נאכילנו נבילה כנ"ל וא"כ ניתן שבת לדחות בשחיטה עצמה ולהכי שוחטי' לו אפי' גדול ואין מאכילי' אותו נבילה וא"ש. ובזה תנוח דעתך בספר חיים טובים

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ש"ז

שיל"ת ב' אויפאלו עש"ק נח תרמ"ג לפ"ק

רוב שלום עד בלי ירח. יציץ ציץ ויהי' פורח. מחותני האהוב ידינ"פ הרב הגאון הגדול צדיק כביר כקש"ת מו"ה זוסמאן סופר נ"י האבדק"ק האלאש יע"א וכל מרבית ביתו לשלום יפקדו

יקרת מכתבו מי"ב תשרי הגיעני בזמנו ולא יכולתי להשיב כי הייתי מדוכא ביסורים קשים וגם היום יש לי יסורים גדולים בעוה"ר וד' ירפא לכל מכאובינו במהרה. ומ"מ לקחתי מעט פנאי להשיב כאשר יתן ד' בפי

מ"ש מחותני נ"י על קושי' חמורה של נוב"י קמא או"ח סי' ל"ו על מתני' יומא דפ"ג מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים הלא למ"ד אאחע"א אפילו בכולל אין יו"כ חל על דברים טמאים וא"כ דברים טהורים רבותא טפי לא מיבעי טמאים דליכא אלא איסור לאו ודאי נותנים אלא אפילו טהורים דאיסור כרת דיו"כ נמי נותנים לו. ותירץ עפ"י ספר דברי אמת דף פ"ו שמחדש עפ"י רש"י חולין ק"ו דבחזיר וכל דברים טמאים יש בו לאו ועשה. ופסק טבל וחזיר טבל קל שהוא רק איסור לאו אחד אף דחמיר שהוא במיתה וחזיר יש בו לאו ועשה וריבוי איסורין חמור וא"כ דברים טמאים שהוא ריבוי איסורין רבותא יותר מיו"כ שהוא רק איסור אחד אף דחמור שהוא בכרת. הנה ספר הנ"ל אין אתי ולא ידעתי כונתו מה איסור עשה יש בדברים טמאים אולי יכול מחותני נ"י להעתיק דבריו ע"י עושה רצונו. ובספר ראש יוסף שם בחולין ראיתי שפירש דבחזיר ודברים טמאים איכא תרי איסורין היינו נבלה וטמא ואף דאאחע"א אולי האי מ"ד ס"ל דאחע"א. או דמ"מ חמיר דעבר תרי איסורין וכדאמרינן יבמות ל"ב נ"מ לקברו בין ב' רשעים. ואם הפי' על דרך זה אין קושי' נוב"י מתורץ בדברי מחותני דהרי שני איסורין יש בדברים טמאים ג"כ אי אאחע"א. ואם באנו לומר דמ"מ מקרי זה ריבוי איסורים וחמור מיו"כ שיש בו כרת א"כ שוב אין אנו צריכין לדבר זה שיש בטמאים שני איסורים רק כיון דבדברים טמאים יש איסור טמא ואיסור יו"כ אף דאאחע"א מ"מ הוי ריבוי איסורים וחמיר מטהורים דלית בי' רק איסור יו"כ אף דאית בי' כרת

ואמנם מה שפסק בספר הנ"ל מכח דין הנ"ל דחזיר חמור מטבל דבחזיר יש לאו ועשה ובטבל ליכא רק לאו. לא נ"ל ובהדי' כתב הרא"ה בחינוך מצוה תק"ז דמי שאינו מוציא תרומה וכו' ביטל עשה זו וכו' ועונשו גדול מאוד שאוכל טבלים וא"כ מי שאוכל טבל עובר על עול"ת ועיין תוס' שבועות דף ג' דבנשבע על הככר לאוכלו חרקו לים בשעת זריקתו מבטל שבועתו וה"נ בשעת אכילה מבטל גם עשה דהפרשת תרומה ומעשרות וא"כ טבל חמיר מחזיר

אלא דלפ"ז קשי' לי א"כ בטבל ותרומה לת"ק אמאי מאכילין אותו טבל הא בטבל יש ריבוי איסורין לאו ועשה כנ"ל ובתרומה ליכא אלא לאו. ואולי כיון שהתרומה לא תעמוד בקדושתה אחר שיפרישנה ליתנה לכהן שיאכלנה רק יאכלנה החולה ישראל אין כאן מ"ע בהפרשה רק לתקן איסור טבל לכן תרומה חמור ועיין טו"ז יו"ד סימן א' סקי"ז

ועכ"פ ארוחנא בזה ליישב לפרש התוספתא שעמד עלי' בשו"מ תליתאי סי' תל"ג דקתני טבל ונבלה. נבלה. נבלה ותרומה תרומה והקשה הא תרומה במיתה ונבלה בלאו ע"ש וכבר העיר בזה חותני הרב הג' בתשו' מהרי"א או"ח סי' קפ"ה עפ"י תוס' שבועות כ"ג ד"ה האוכל דבנבלה איכא גם עשה דאינו זבוח ועיין ראש יוסף חולין ק"ו ולהכי בטבל ונבלה דגם בטבל איכא לאו ועשה כנ"ל טבל חמור שהוא במיתה ומשו"ה נבלה. אבל תרומה שאין בה כי אם לאו לחוד אף שהוא במיתה מ"מ נבלה שיש בה ריבוי איסורים לאו ועשה חמיר מתרומה ומשו"ה מאכילין אותו תרומה ואתי שפיר

ובגוף קושי' נוב"י הנ"ל נ"ל דלק"מ דאי נימא דאיסור כרת אין נותנים לחולה רק איסור לאו א"כ גם דברים טמאים אסור לתת לו ביו"כ דנהי דאין יו"כ חל על איסור טמא מ"מ לגבי חולה דפקע מיני' איסור טמא ואפילו אי לא אמרינן בשאר איסורין חוץ משבת הותרה בפ"נ עיין שו"מ תליתאי תל"ג הנ"ל מ"מ מצד הנדחה אין כאן איסור טמא ושוב אתי איסור יו"כ דהוא איסור כרת וחייל ואי אסור ליתן לו איסור כרת דיו"כ גם דברים טמאים אסור ליתן לו ביו"כ וכדאמרינן בעלמא פקע איסור אשת אח וחייל וא"כ שוב אין רבותא בטהורים מבטמאים ביו"כ וא"ש

אבל עוד נ"ל עפמ"ש הרה"מ פי"ד ממ"א הט"ז בכונת הרמב"ם דאף בעוברה שהריחה נותני' לה תחילה כוש ברוטב מ"מ באחזו בולמוס מאכילין אותו מיד השומן בעצמו לפי שאין חולי זה סובל מיתון ע"ש. והביא ראי' מלשון המשנה דקתני מאכילין אותו אפילו דברים טמאים והא כיון דביו"כ מיירי הוי סגי ליתני מאכילין אותו סתם אלא להכי תני אפילו דברים טמאים לומר דמיד מאכילין אותו דברים הטמאים בעצמם ולא רוטב שלהם ע"ש. וא"כ רבותא זו ל"ש רק בדברים טמאים אבל בטהורים לענין איסור יו"כ ל"ש כלל רבותא זו דמ"ל רוטב ומ"ל בשר וא"כ שפיר תני אפילו דברים טמאים ולא מצי למתני רבותא בטהורים ולק"מ

ועוד הי' נ"ל לדון בדבר חדש. הנה ביו"כ שיעורו בכותבות משום דלא כתיב אכילה רק אשר לא תעונה ותלוי ביתובי דעתי' ושיעורו חז"ל דבשיעור כותבות מיתבי דעתי' כ"ע טובא ועוג מלך הבשן פורתא כדאמרינן לעיל דף פ' אבל מי שאין דעתו מתישבת אפילו פורתא אין איסור אפילו בכמה כותבות רק למ"ד ח"ש אסור מה"ת ולר"ל מדרבנן. וא"כ י"ל דאף דקי"ל לחכמז"ל דבכותבות אפילו עוג מיתבי דעתו פורתא היינו באדם ברי אבל מי שאחזו בולמוס מחמת רעבון כל זמן שלא יאורו עיניו הרי חזינן דלא מיתבי דעתי' ועדיין הוא מעונה אפילו אכל כמה כותבות אין כאן איסור רק משום ח"ש. והערני קצת לזה לשון הרה"מ שהבאתי לעיל שכתב דלא אמרו תוחבין וכו' אלא בעוברה וכו' שאין לנו אומד ביישוב דעתה פעמים מתיישב ברוטב וכו' מזה נראה דאין כאן יתובי דעתי' עד שיאורו עיניו. וא"כ אין רבותא בטהורים משום כרת דיו"כ דעד שיאורו עיניו אין כאן איסור כרת דליכא יתובי דעתא ואין כאן רק ח"ש ושפיר קתני רבותא אפילו דברים טמאים שאוכל כשיעור ואיכא לאו ומכ"ש דברים טהורים דמשום יו"כ ליכא אלא איסורי בעלמא דח"ש. ובזה א"ש נמי מה שדקדק הרה"מ וכפ"ש כיון דביו"כ קאי למה לא קתני מאכילין אותו סתם. דמשום דמאכילין אותו סתם אין חידוש דהוי רק איסור בעלמא דח"ש

ודרך צחות אמרתי עפ"י המבואר ביו"ד סי' פ"א דאוכל דברים אסורים מוליד לו טבע רע ומזיק לו בזקנותו אעפ"י שאינו עובר באכילתו כגון קטן וכדרשת חז"ל ונטמאתם בם ונטמטם בם ורמב"ן בחומש האריך בזה בכמה מקומות. ונראה דזה ל"ש אלא בדבר שאסור בעצמותו איסור חפצא אבל באיסור התלוי רק בזמן ל"ש זה וכמ"ש תוס' בכמה דוכתי לחלק בזה לענין שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם. והנה לר"ש בן מנסי' יומא פ"ה ילפינן דפ"נ דוחה שבת מושמרו וכו' חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה והו"א דזה שייך רק באיסור תלוי' בזמן כגון שבת אבל אוכל דברים טמאים אפילו בהיתר שגורם לו אדרבה לחטוא אח"כ אין מאכילין אותו דל"ש סברא כדי שישמור שבתות הרבה כי אדרבה עי"ז יש לחוש שיחלל שבתות הרבה קמ"ל דאפ"ה שרי ומאכילין אותו אפילו דברי' טמאי'. ומיושב קושי' נוב"י. ואולי גם דקדוק פר"מ למה לא נקט חלב ודם דדברים טמאים ושקצים ורמשים מולידין גנאי יותר בנפש. עיין רמב"ן אחרי גבי דם ומ"ש בטעם עופות טמאי'

ומידי עברי בתשו' נוב"י הנ"ל ראיתי דבר שהוא חידש בעיני הק' בברייתא דפלוגתא דרבי וראב"ש בהא דגוזזין לו כרשין אם יעשה או לא הלא יכול להכניס כרשין הללו דרך גגות ומותר לאכול אכילת עראי אפילו מדרבנן ומה שאוכל משום רפואה ודאי לא מקרי קבע. ותי' כיון דמיירי בשבת שבת קובעת למעשר. ואינני מבין הלא פירש"י ביצה ל"ד דשבת קובעת משום דאכילת שבת חשובה ועראי שלה קבע ע"ש. וא"כ כ"ז כשאוכל לכבוד שבת. אבל כשאוכל לרפואה כיון דפשיטא לי' דאפילו הוא קובע עליו אינו קבע כיון שהוא רק לרפואה כ"ש ששבת אינו קובע כיון שהוא רק לרפואה ואינה חשובה והלא אין היום בעצמותו קובע רק מחמת חשיבת סעודה שבאותו יום. ופשוט בעיני שחולה שצריך לאכול ביו"כ ודאי אין יו"כ קובע מצד היום בעצמו כיון שאין הסעודה חשובה באותו יום וכדאמרינן להדי' ביצה שם הטעם דשבת קובעת משום דכתיב וקראת לשבת עונג

ופר"ד דרוש י"ט תמה על הר"ן בשמעתין דכתב הטעם דשוחטין לחולה בשבת ואין מאכילין אותו נבילה משום דאיסור נבלה עובר עליו כמה פעמים ושוחט בשבת אף שהוא איסור סקילה מ"מ אין עובר רק פ"א א"כ בטבל ותרומה דפליגי איזהו חמור ת"ל דטבל חמור שעובר בכל כזית משא"כ בתרומה שאינו עובר רק פ"א. ולפענ"ד נראה לחלק, בסברא עפ"י דברי הראב"ד שהביא הרא"ש בשמעתין שדחה דעת האומרי' דמוטב להאכילו נבלה שהוא בלאו ולא ישחוט שהוא בסקילה ודחה כיון דבלא"ה ניתן שבת כבר לדחות בשאר מלאכות דחינן נמי במלאכת