בית שערים אורח חיים שיא

התם בשלמא לר"מ היינו דכתיב הוא יתחטא וכו' ואם לא יתחטא וכו' אלא לרחב"ג ל"ל ומשני סד"א מצות הזאה בג' ובז' והיכי דעבד בחד מינייהו עבד קמ"ל ופירש"י דרישא דקרא לאו בלישנא דתנאה כתי' דלא כתי' אם יתחטא בו למשמע מיני' הא אם לא יתחטא לא יטהר אלא הוא יתחטא בו ואי"ל לשון ציווי בעלמא הוא ע"ש וא"כ איצטריך ואם לא יתחטא לרחב"ג כמו לר"מ ושוב פריך והזה הטהור ל"ל ומשני סד"א וכו' היכי דעבד בג' ובח' וכו' אימא שפיר דמי קמ"ל וא"כ האי דרשא הוא לר"מ כמו לרחב"ג דהאי קרא מיותר לר"מ כמו לרחב"ג ואיך כתב כיון דברייתא דספרי כר"מ ל"ל האי דרשא דקידושין ואולי י"ל דס"ל דלא כפירש"י אלא דודאי לרחב"ג מקרא דהוא יתחטא מכלל הן אתה שומע לאו אלא דהכי משני דאי משום מכלל הן אתה שומע לאו הו"א דוקא אם לא הזה כלל אינו טהור אבל בעבד בחד מינייהו טהור דכתי' ג' וז' היינו למצוה ולא לעכב להכי צריך ואם לא יתחטא דבעי' ג' וז' לעכב וממילא אייתר והזה הטהור דג' וח' לא מהני אבל לר"מ דל"ל מכלל הן אתה שומע לאו איצטריך ואם לא יתחטא דאם לא הזה כלל טמא ואכתי הו"א דהא דבעי' תרווייהו ג' וז' הוא רק למצוה אבל אי עבד בחד מינייהו טהור וצריך קרא דוהזה הטהור לעכב שאם לא הזה אלא בחד טמא וממילא אין לנו קרא דהזה דג' וח' לא מהני ואיצטריך דרשא דספרי הנ"ל וא"ש

וגם דברי כ"מ תמוהים שהק' למה הונח רבינו גמרא ארוכה ותפס כברייתות ותי' שגרסי' בהאי דקידושין סד"א וכו' אי עבד בד' ובח' אימא שפיר דמי קמ"ל ולענין הזאה בזמנו מיפרשא כפירש"י וא"כ בזה מיושב קושיתו דשם קאמר רק קמ"ל דהזאה בזמנו מצוה אבל לעולם דהזאה אפילו בג' וח' או ט' ואפילו י' כברייתא ולמה הביא עוד הך ובפ"ק דיומא. וכ"ש דקשה טפי מ"ש וסוגי' דקידושין אתי' כר"מ דאמר הזאה בזמנה מצוה וכו' הא כר"מ נמי לא אתי' דטעמא דר"מ מפרש ביומא ח' משום דס"ל מקשי' הזאה לטבילה ובקידושין יליף הזאה בזמנה מצוה מן והזה הטהור וכו' וצ"ע ואין הזמן מסכים להאריך יותר לכן אסתגר בזה וד' יטה לנו כנהר שלום וברכה חיים עד העולם כנפשו ונפש ידידו דוש"ת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ש"ו

שיל"ת ב' אויפאלו לס' ובחרת בחיים תר"ס לפ"ק

שוכ"ט וכוח"ט. וברכת הבית ברובה. לאהובי תלמידי הרבני המופלג ושנון. שמו ינון כמו"ה חיים נ"י ראטה בק"ק שערענטש

כתבך בד"ת בא עדי יום אתמול והגם כי עמוס הטרדות אנוכי בעתים הללו חשתי ולא התמהמתי להשיב לך למען רבות חשקך בתורה ואבא מן המאוחר אל המוקדם. מ"ש ליישב קושי' שעה"מ פי"ד ממ"א בשם פר"ד על דעת הראב"ד שהביא ביומא פ"ג דמשו"ה שוחטי' לחולה שיש בו סכנה בשבת ואין מאכילי' אותו נבלה אע"ג דשבת חמורה שהוא בסקילה ונבילה רק לאו בעלמא מ"מ איכא חומרא אחריתי בנבילה שהאוכלה עובר בלאו על כל כזית וכזית אבל לענין שבת אינו עובר אלא בשעת שחיטה ומשו"ה הרבה לאו דנבילה לא מיקרי אי' קל לגבי חד לאו דשבת ע"ש והק' הנ"ל מהא דנזיר מ"ז ע"א גבי כהן ונזיר שהיו מהלכי' בדרך ומצאו מת מצוה וחכ"א יטמא נזיר שאינו קדושת עולם ואל יטמא כהן שהיא קדושת עולם וכן פסק הרמב"ם פ"י מנזירות הי"ג ולר"ן הקשו נהי דקדושת כהן חמורה אבל אינו עובר עליו רק לאו א' כשמטמא עצמו ונזיר עובר ד' לאוי' כמ"ש רמב"ם פ"ה מנזירות הכ"א ע"ש. וכתבת לחלק דבהאי דר"ן שעובר הרבה פעמים לאו דנבלה בזאח"ז אמרי' דנבילה חמור אבל בהאי דנזיר שעובר ד' לאוין בב"א זה לא מקרי חמור. הנה חילוק זה תי' שעה"מ שם במקומו אלא דלא נהירא לי' תירץ זה

ואני בעניי לא ידענא אמאי הא בהדי' אמרי' בנזיר מ"ח כיון דשרי חד לאו גבי מ"מ מ"ל חד מ"ל תרי לאוי' ועיי' זבחי' ל"ב הואיל והותרה לטומאתן הותרה לזיבתן או מ"ל חד דחי' מ"ל תרי דחיות ועיי' יבמות ז' ע"ב וכל זה אם היא בב"א אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי וא"כ ה"נ אין חומר בד' לאוי' בב"א מבלאו א' וכיון דאישתרי לאו א' מחמת קולתי אישתרי כולהי אבל כשעובר הרבה לאוי' בזאח"ז דל"ש הואיל ואישתראי וכמ"ש תוס' שבת צ"א ד"ה כגון לענין מיגו דהוי שיעור לטומאה הוי שיעור לשבת דל"ש ה"ט בזאח"ז ע"ש שפיר הוי ריבוי לאוי' חומרא. ובזה יובן דר"ן כתב דעובר בכל זית וזית שבה כדאמרי' גבי נזיר שהיו שותה יין וא"ל אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כאו"א והוא פלא מה ראי' צריך לזה שיש לאו בכל כזית ולהנ"ל א"ש דתוס' כתבו במכות ה' ד"ה ל"צ דאם אדם אכל ב' זיתי חלב בב"א בחדא התראה אינו לוקה אלא חדא אע"ג דהתראה על כל זית שאוכל ואפ"ה בנזיר שהוא בזאח"ז לוקה עכאו"א אלמא דעובר שני לאוי' בב"א קיל מעובר שני לאוי' בזאח"ז

ועוד נ"ל סברא ישרה לחלק עפמ"ש הר"ן בשבת קל"ז בשם רז"ה ורשב"א דהיכי דנשפכו חמימו קודם המילה תדחה מילה כיון דאם נמול נצטרך אח"כ לחלל שבת משום פ"נ ע"ש באריכות וה"נ שפיר שוחטי' לו בשבת כיון דאם לא נישחוט נצטרך להאכילו נבלות כמה פעמים וכל זה בחולה שאיסורי' דחוי' הם אצל פ"נ ועיי' כ"מ רפ"ב משבת ובר"ן ביצה י"ז א"כ טוב לדחות אי' חמור דשבת פ"א מלדחות אי' נבילה כמה פעמים משום פ"נ אבל כהן ונזיר במת מצוה הותרה טומאה כמ"ש רש"י ברכות כ' ועיי' תוס' ופנ"י שם בזה שפיר אמרי' דעושי' יותר הקל כמה פעמים מלעשות החמור אפי' פ"א כיון דהקל הותר לגמרי. [ועיין לעיל סי' קי"ב]

ומה שהקשית על א"מ סי' ח"י שתי' קושי' פר"ד שהק' אמאי לא נפרש תרומה מטבל ונבטלה ברוב אח"כ ברוב חולי' הנשארי' ואין כאן לא אי' טבל ולא אי' תרומה מה"ת ותי' א"מ דכשמבטל תרומה בחולי' הרי נהפך אי' להיתר ונעשה מתרומה חולי' והו"ל מאבד תרומה בידים דאסור מה"ת כדכתי' ושמרתם את משמרת תרומותי ועיי' ברמב"ם רפי"ב מתרומות ע"ש וק"ל הא דתנן פ"ט דתרומות מ"ד גידולי תרומה תרומה משום גזירה שמא ישהה תרומה טמאה לזרוע כ"ה בירושלמי ולא מטעם קנס ול"ל ה"ט הא עביד אי' דאו' לדעת א"מ ואמאי לא נתפרש דאסור לזרוע מטעם הנ"ל. ואין לדבריך פי' כלל דנהי דאסור לזרוע מה"ת מ"מ אם עבר וזרעה אין הגידולי' אסורי' רק משום גזירה שמא ישהה. אבל הקושי' הוא אהא דאמרי' בשבת י"ז גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהי לה גבי' ואתי לידי תקלה דמה חשש היא שישהנה לזרוע והרי אסור לזרוע מה"ת

וגם זה לק"מ דהא תרומה טמאה אסורה באכילה ובהנאה רק בשעת שריפה מותר ליהנות ממנה כמבואר בשבת כ"ה ושריפה לאו דוקא ה"ה שאר ביעור עיי' תוס' ומותר לאבדה עכ"פ מה"ת ואפי' מדרבנן מותר לזורעה ושפיר גזרי' דילמא משהה לה לזורעה ואתי לידי תקלה ועיי' פסחי' בסוגי' דר"ח סגה"כ ותבין יותר

אלא אי קשי' הא קשי' למה דאמרי' בשבת שם מעיקרא גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל ופירש"י ועינו צרה ליתנה לכהן וזורעה לבטלה מתורת תרומה ואיך נחוש לזה הא אסור לזורעה מה"ת. אבל גם ז"א דהיינו דמתרץ אי חשידו להכי אפרושי נמי לא לפרשי מהני תרומה וכי משום שחשוד לזרוע תרומה חשוד על הטבל אלא מכאן ראי' לא"מ וא"כ זריעת תרומה אסור מה"ת וכיון דחשוד לזה חשוד נמי אטבל

אמנם כ"ז לגי' שלפנינו אלא אמר רבא ישראל כיון דאפשר למעבד חטה א' כדשמואל וכו' אבל גי' רש"י אפרושי נמי לפרשי כיון דאפשר למיעבד וכו'. וא"ש למ"ש ריטב"א בקידושי' דיש בתרומה ב' מצות חדא להפריש תרומה לתקן אי' טבל ושנית מצות נתינה לכהן ולזה לא סגי בחטה א' רק צרי' כדי נתינה ע"ש וא"כ אם עביד כדשמואל אינו מבטל רק מצות נתינה לכהן אבל אינו מפסיד תרומה ואם זורעה הרי מבטל מצות נתינה וגם עובר אי' דאו' שמפסיד תרומה בידים וכיון דלא עביד כדשמואל לבטל מצות נתינה כ"ש דלא עביד תרי אי' לבטל מצות נתינה וגם לבטל תרומה בידים

ומה ששאלת מה עמדי במ"ש הרא"ש א"נ שא"א שלא יהא קטן א' בסוף העולם הנה הפי' הפשוט שא"א שלא יהא בעולם תינוק לימול בזמנו וכמ"ש חת"ס או"ח סי' ע"ט. רק כיון שבא לידי אימא בי' מילתא עיי' ש"מ כתובות ז' לענין מתוך דאמרי' מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך שכל חבורה שהוא מין שחיטה כשוחט עולת נדבה הותרה אפי' שלא לצורך הנאת הגוף אבל מין חבורה אחרת כגון בעילה לא הותרה אלא לצורך הנאת הגוף ע"ש וכעין זה אני אומר בכאן דאם ניתן שבת לדחות במלאכת חבורה יש היתר יותר לשחוט שהוא ג"כ מלאכת חבורה מאלו ניתן שבת לדחות במין מלאכה אחרת. אבל יש ג"כ סברא לומר דיותר מועיל מה שניתן שבת לדחות באיזה מלאכה אחרת בחולה ממאי שניתן לדחות בסוף העולם אפי' באותו מין מלאכה והיינו דנקט הרא"ש תרתי שניתן שבת לדחות בהבערה ובישול וכו' שהוא מין מלאכה אחרת אבל יש לו מעלה שניתן לדחות גבי חולה זה א"נ א"א שלא יהי' קטן א' בסוף העולם וניתן לדחות באותו מין מלאכה וא"ש

ועוד נ"ל פי' אחר בדברי הרא"ש והוא דלפי' הנ"ל אין לשון קטן מדוקדק ואורחא דמילתא לומר תינוק למול כמו בשבת קל"ז מי שהי' לו שתי תינוקות א' למול וכו' אבל נ"ל דאם יש קטן היודע לשחוט דשחיטתו כשירה עכ"פ באחרי' רואי' אותו ופשיטא דמניחי' הקטן לשחוט בשביל החולה ואין מאכילי' אותו נבילה לא מיבעי לשיטת הסוברי' דאפי' ספי לי' בידים אינו אסור מה"ת אלא בהני תלתא דילפי' מקרא ביבמות קי"ד וודאי יהבי' לי' לשחוט אלא אפי' לדעת הסוברי' דספי לי' בידי' אסור מה"ת בכל אי' דילפי' במה