בית שערים אורח חיים שג

גרון אכתי לא מיחייב אהוצאה עד שיניחו במעיו אע"כ דאהוצאה נמי מיחייב משעת בליעה ע"ש. ואי נימא דביו"כ בעי' הנאת מיעיו הא חשיב התם נמי יו"כ ושפיר אתי הוצאה בב"א עם יו"כ. ונ"ל דבאמת יש להבין לפ"ז על יו"כ גופא איך אמר יש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאות וכו' וחשיב יו"כ הא על שאר אי' חייב בהנאת גרונו וביו"כ אינו חייב עד שבא למיעיו וא"כ אינו אכילה אחת. אך ז"א דהרי בלא"ה אמרינן התם דבשני זיתים לא קמיירי ופריך והקתני יו"כ וביו"כ בכותבות הוא דמחייב וכותבות אית בי' שני זיתים ומשני כגון דאכל כולי' בחלבה או כגון דמלי' בתמרי והוקשה לרש"י א"כ אין חיוב דיו"כ ושאר אי' באי' בב"א דביו"כ אינו חייב עד שיעור כותבות ובאינך חייב בכזית לכן פירש"י דאכילת חלב חייב ג' חטאות ואשם וגורם נמי להשלמת אכילת כותבות וכו' ואי תימא לוקי' כגון שהעלה זית של כולי' למזבח דהוי חלב פגול וכולי' נותר ותי' דא"כ לא מהני נותר אזית דחלב ואנן בעי' דליהוי חד אכולהי דאכילה קתני דהיינו כזית ע"ש ולפ"ז א"ש דלפי מה דמשמע בסוגי' דחולין ק"ג לר"י חייב בהנאת גרונו לחוד בלי הנאת מיעיו ולר"ל בעי' נמי הנאת מיעיו אבל הנאת גרונו נמי בעי' דמשמע דגם ר"ל ס"ל הא דאמרינן בפסחים קט"ו כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא הגם שיש לחלק דהתם משום דהוי שלכד"א ועיי' באו"ח סי' תע"ה וא"כ א"ש דנהי דחייב באחריני בהנאת גרונו ואיו"כ לא מיחייב אלא בהנאת מיעיו מ"מ הנאת גרונו דאחריני גרם נמי לחיוב דיו"כ ועיי' כת"ס או"ח קי"א והתינח לענין יו"כ אבל לענין הוצאה הק' תוס' שפיר דאי נימא דלא מיחייב בהוצאה בשעת הנאת גרונו א"כ לא גרם הנאת גרונו לאי' הוצאה כלל ואיך קתני דבאכילה אחת חייב גם משום הוצאה וא"ש

ועוד נ"ל ואקדים דברי ריטב"א בקידושין ע"ז שכתב ויש שפירשו דמשו"ה פטור מיו"כ ולא חייל אחתיכה זו שנתנבלה ביו"כ באי' ב"א משום דאי' נבלה קדים בה לאי' יו"כ ולא הוי אי' ב"א דנבלה שיעורה בכזית ויו"כ שיעורה בככותבת ולא נראה דאנו לא לחיובא לאוכל אתאי' אלא לדון באי' האיך חלי' וחתיכה שיש בה כותבות הרי קדים וחייל בי' אי' יו"כ כשם שחל אי' נבלה על כזית שבו ואין א' מהם קודם לחבירו ע"ש. ובמק"א כתבתי עפ"י גמ' זבחים ל"א ח"ז חוץ לזמנו ח"ז חוץ למקומו וח"ז חוץ לזמנו אמר רבא ויקוץ כישן פגול ורב המנונא אמר עירוב מחשבות הוי אמר רבא מנא אמינא לה דתנן כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זב"ז ראשון פי' ועושה מגעו שני דהא איכא שיעור ראשון חלקו זה שני וזה שני הא חזר ועירבן ראשון הוי ממאי מדקתני סיפא נפל זה בעצמו וזה בעצמו על ככר של תרומה פסלוה פי' כיון דלא הוי בפ"א על הככר שיעור ראשון נפלו שניהם כא' עשאוה שני' ור' המנונא אמר התם איכא שיעורא הכא ליכא שיעורא ופירש רש"י התם איכא שיעורא דמעיקרא שיעור שלם הוי ונחלק הלכך כשחזר וערבו שמן חזר עלי' אבל הכא מעיקרא ח"ז פיגול וח"ז פסול לא נקרא שם פגול עלי' כי אם שם פסול הלכך כי הדר אתי ח"ז דזמן לא פקע שם פסול למיחל שם פגול. ותוס' הקשו דא"כ הו"ל למימר הוי בי' שיעורא ול"ה בי' שיעורא ולכן פירות איכא שיעורא שיש בשני כשיעור לכן מניח לראשון להפרד מעליו והלך לו להתחבר אצל ראשון אחר הכא ליכא שיעורא מן הפסול ואינו מניח לפגול להפרד מעליו ע"ש. ולפ"ז נראה דזה סברת יש מי שאומר דהא דכותבת ביו"כ מצטרף בכא"פ היינו משום דבפחות מכותבת ליכא שיעורא ואינו מניח כותבת השני להפרד מעליו ולכן מצטרף וחייב אבל כאן כיון דכשאוכל כזית נבלה אית בי' שיעורא משום נבלה ומניח זית שני להפרד מעליו ואינו מצטרף להתחייב משום יו"כ ולהכי פטור משום יו"כ. אלא דלפ"ז תקשי בהאי דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות וכו' איך חייב משום יו"כ הא ביו"כ אינו חייב רק בכותבות שהם שני זיתים ומכיון שאכל כזית א' כבר נתחייב משום אינך ג' אי' ואיך יצטרף כזית ראשון לשני כיון שמניחו להפרד מעליו וע"כ צריך לחלק דוקא התם דאיכא בשני כשיעור ויכול להתחבר עם ח"ש שני אחר מניח הראשון להפרד מעליו וגם הראשון נפרד מעליו כיון שיכול להתחבר עם ח"ש ראשון אחר אבל כאן נהי שזית ראשון מניח זית שני להפרד מעליו כיון שא"צ לו אבל זית שני אינו מניח לראשון להפרד מעליו כיון שצריך לו ולכן שפיר חייב משום יו"כ וא"כ ליתא למ"ש ביישוב קושי' ריטב"א

אמנם מה דק"ל למ"ש הרמב"ם פ"ד משגגות העושה עבירות הרבה בהעלם א' חייב חטאת על כאו"א וכו' וכן אם עושה מעשה א' שהוא חייב עליו משום שמות הרבה חייב על כל שם ושם והוא שיהי' איסורן כולן באי' כא' או איסור מוסיף או איסור כולל כיצד השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת לע"ז חייב ג' חטאות וכו' שהרי שלשה איסורין באי' כאחת וכו' ונראה מדבריו מדכתב שהרי ג' איסורי' באים כא' ותיפוק לי' דשבת נגד שחוטי חוץ הוי כולל שכולל גם בהמות חולין וכן ע"ז ושחוטי חוץ וע"ז הוי כולל נגד שבת שאסורי' גם בחול וכן שבת ושחוטי חוץ הו' כולל נגד ע"ז שאסור אפי' שלא לשם ע"ז אע"כ דבכה"ג שבמעשה א' עושה ג' עבירות ועבירה אחת קדמה לחברתה שוב אינו חייב על השני' משום אאחע"א ול"ש בזה כולל ומוסיף לפי שכבר נתחייב משום עבירה א' בחצי המעשה ושוב א"א לצרף חצי מעשה הראשונה לחצי השני' להתחייב משום עבירה השני' ועיין ברמב"ם פ"ד משבועות ה"י וכ"מ שם ועיין שעה"מ פי"ז מאי' ביאה וא"מ תשובה ט"ו וא"כ תקשי איך חייב באוכל אכילה א' ד' חטאות כיון דמיד כשאכל כזית חייב משום ג' אי' איך יתחייב אח"כ כשאכל כזית שני משום כותבות דיו"כ בצירוף זית ראשון. ונראה משום דנהי דאאחע"א היינו לענין עונש אבל לענין איסורא בעלמא חייל כדאמרינן ביבמות ל"ב נפ"מ לקברו בין רשעים גמורי' וא"כ כשאכל כזית ראשון יש כאן גם אי' יו"כ והרי בכל ח"ש יש רק איסור ומצטרף אח"כ לח"ש שני בכא"פ וה"נ מצטרף זית ראשון לזית שני לכותבות כיון שהי' אי' יו"כ חל בב"א עם שאר לאוי' אבל בהאי דרמב"ם הנ"ל אכתי ליכא שום איסור מאי' השני בשעה שכבר חייב על איסור הראשון. ולפ"ז א"ש דבהוצאה הקשו תוס' שפיר כיון דליכא הנחה עד שבא למיעיו א"כ בשעת הנאת גרונו אכתי ליכא שום איסור הוצאה וכיון שחייב בהנאת גרונו משום שאר אי' חוץ מיו"כ שוב אין איסור הוצאה חל אבל יו"כ כיון דאיכא איסור נמי בהנאת גרונו שפיר מצטרף להנאת מיעיו אף שחייב קודם משום שאר איסורי' ואכתי צריך בירור

וכבוד מחותני הרב הגאון מוהרזא"ס ני' אבדק"ק פאקש עוררני בימים אלו והזכירני נשכחות שהקשיתי תחת אחד השיחים שיחה נאה בד"ת על דברי חת"ס הנ"ל דמה יענה לגמרא כריתות ז' ושבועות י"ג דקאמר דמשכחת כרת דיומא לרבי דאכל אומצא וחנקתי' ומית והרי לא הי' עדיין הנאה במיעיו ע"כ אבל לפענ"ד הנה לפי לישנא דגמ' בכריתות דילמא בהדי דקאכל נהמא חנקתי' אומצא ומית וכו' ודאי לק"מ דהפי' בשעה שבא נהמא במיעיו מיד חנקתי' אומצא בגרונו ושפיר הוי הנאת מיעיו וגם בשבועות י"ל כן דאכל אומצא ומיד כשבא בכותבת במיעיו חנקי' חתיכת אומצא אחרת בגרונו אלא דבשבועות הלשון קצת לא משמע כן

לכן נ"ל דרמב"ם כ' בסה"מ מל"ת קפ"ז שלא יקשה למה מנה איסור אכילת בב"ח ובישלו ב' מצות ולמה לא מנה איסור הנאת בב"ח מצוה בפ"ע ותי' כי איה"נ אין ראוי' למנותו מצוה בפ"ע מפני שהוא ואכילה ענין א' כי האכילה מין ממינו הנאה ומה שאמרה תורה בדבר שלא יאכל אותו דבר הוא רק דמיון מדמיונו הנאה והכונה שלא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו מן ההנאות והוא אמרו כ"מ שנאמר לא תאכלו לא יאכל א' אי' אכילה וא' אי' הנאה במשמע ע"ש ולפ"ז לחזקי' דלא תאכלו לא משמע איה"נ י"ל דלא אסרה תורה אכילה משום הנאת אכילה רק מעשה אכילה אסרה תורה אעפ"י שלא נהנה ולר"ל דהנאה במיעיו בעי' אם אכל כזית ובא במיעיו אע"פ שהקיאו מיד חייב כיון שעשה מעשה אכילה במיעיו

וראי' לזה מהא דבעי ר"א מר' אסי בחולין ק"ג אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו מהו ופריך מה קמבע"ל אי הוי עיכול וכו' ותיבעי לי' כזית אלא אי בתר גרונו אזלי' אי בתר מיעיו אזלי' ואי נימא דלר"ל אם בא במיעיו והקיאו מיד פטור אכתי תיקשי ותיבעי לי' כזית אלא וודאי דלר"ל כה"ג חייב דאף דליכא הנאת מיעיו מ"מ איכא מעשה אכילה במיעיו

והא דפטור בשלכד"א ושלכדה"נ בפסחים כ"ד מלבד די"ל דהתם ר"א לשיטתו דלא תאכלו איה"נ משמע והנאת אכילה הוא דאסור אבל זה דוחק דהלכה פסוקה הוא לכ"ע דשלכד"א פטור אלא דמעיקרא לק"מ דשלכד"א לא הוי מעשה אכילה כלל כיון דלא אכלה אינשי הכי ובטלה דעתו אצל כל אדם. ולפי"ז יש לומר דמיד שבלעו עד מקום דא"א לאהדורי אפי' ע"י הדחק ודאי יבא לתוך מיעיו כבר נגמרה מעשה אכילה אעפ"י שלא נהנה מיעיו עדיין ואם שם חנקתי' אומצא שפיר חייב כרת אעפ"י דמית קודם שבא לתוך מיעיו ולא נהנה מיעיו עדיין כיון דאיכא שיעור אכילה במיעיו ויש להאריך בזה בסוגי' דכתובות ל' בשיטת רש"י ותוס'

ובני הבחור החרוץ מו"ה יודא צבי נ"י רצה לתרץ קושיתו דמר דיש להבין מה הקשו התוס' דילמא באמת ס"ל לר"מ כר"ל דבכל אי' בעי' הנאת מיעיו וניחא לי' דלענין הוצאת שבת בעי' שיניח קצת וכל זמן שלא בא לקיבה אינו נח דהא בושט הולך הוא למטה והנאת מיעיו הוא מיד שנכנס לושט והק' תוס' שפיר והוכיחו דבליעתן הוא הנחתן אף שעדיין לא נח כמו כותב שתי אותיות כשהוא מהלך דכתיבתן זו הנחתן. ולפענ"ד ז"א דמה שהקשה דילמא ר"מ ס"ל כר"ל אינו קושי' דא"כ איך יחלוק ר"י על ר"מ וכ"ת דת"ק דלא חשיב הוצאה ס"ל כר"י א"כ פליגי ר"י ור"ל בפלוגתא דתנאי וזה לא מצינו ואדרבה בכ"מ פריך הש"ס לימא כתנאי. וגם מה שאמר דמיד שבא מגרון לושט הוי הנאת מיעיו ליתא דסימני' אינן בכלל בני מעיים לא לינפל ולא ליחמר ולא בדרוסה והנאת מיעיו היינו שהוא שבע ע"י שמונח בבני מעים, ועוד אפי' לו יהיבנא לי' כמ"ש מ"מ אינו מתורץ דברי חת"ס אלא לר"ל דאז בא חיוב יו"כ וחיוב דאינך בב"א כשבא לושט אבל לר"י אכתי