בית שערים אורח חיים ל

הפסיק יותר מכדי דיבור דהיינו שלום עליך רבי אבל האל הקדוש או מקדש השבת בציר הוי מכ"ד ול"ה הפסק וכ"ש דהקדוש שייך שם שיאמר המלך הקדוש ול"ה הפסק כמו הבדיל בשתיהן בטו"ז הנ"ל ואין כאן רק תיבה אחת האל וכן במקדש השבת דתיבת מקדש שייך שם גם אם אומר מקדש ישראל וכו' וליכא רק תיבת השבת ואינו כדי דיבור ולא הוי הפסק ומ"ש המחבר בסי' תקע"ב וכן הדין בהמלך המשפט היינו משום דמלך ומשפט הוא מענינו ושייך שם ואוהב צדקה אינו כדי דיבור ומכ"ש אי גרסי' בגמ' כל השנה אומר הקל המשפט עיי' בטור וטו"ז סי' קי"ח, והעירני לזה בני הב' החרוץ כ"ה בן ציון נ"י, ולפ"ז עניית אמן שהוא רק תיבה אחת לא הוי הפסק כלל ולהכי לא כתב בסי' ק"ד ס"ז רק דאינו פוסל לא לקדיש ולא לקדושה ולא כתב דאינו פוסק לעניית אמן וכן בסי' קכ"ד ס"ה כתב המחבר על כל ברכה שאדם שומע בכ"מ אומר ב"ה וב"ש וכתב מג"א סק"ט ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו ובס"ו שכתב המחבר ויענו אמן אחר כל ברכה לא כתב כלום משום דעניית אמן הוי פחות מכ"ד ולא הוי הפסק

אך דלפ"ז תקשי הא דאמרי' בברכות מ' טול בריך א"צ לברך ופי' רש"י דהך שיחה לא הוי הפסק כיון דצורך ברכה לא מפסקא וכן פירשו כל הראשונים ומבואר בלשון הרמב"ם פ"א מברכות ה"ח ואי איתא כמ"ש ל"ל ה"ט ת"ל משום דהני שתי תיבות אינו הפסק כ"ד אע"כ דאפי' אינו מפסיק כ"ד נמי הוי הפסק, אבל כד דייקת תראה דאדרבה משם ראי' למ"ש דהא נקיט טול בריך תרי זימני לאשמועי' דאפי' הפסיק כ"ד נמי א"צ לברך משום דהו' צורך ברכה וכן בתר הכי הבא מלח הבא ליפתן צריך לברך דוקא דאמר תרווייהו דהוי כ"ד וכן גביל לתורי גביל לתורי דוקא תרי זימני דהפסיק יותר מכ"ד הוי הפסק והא דנקט אח"כ ור"ש אמר אפי' גביל לתורי נמי א"צ לברך ולא נקיט שני פעמי' היינו משום דאדלעיל מיני' קאי ורישא דמילתא נקיט וברי"ף הגי' שם בדר"ש אפי' גביל לתורי גבול לתורי תרי זימני

אלא דאכתי לא הונח לי בזה דהרי בסי' ר"ט ס"ב בלקח כוס של שכר או מים ובירך בא"י אמ"ה בפה"ג ותוכ"ד נזכר שטעה ואמר שהנ"ב וכו' יצא ואמאי הא בפה"ג הוי כדי דיבור ואמאי לא הוי הפסק, אמנם גם הא ל"ק דשם מיירי שידע שהוא מים רק שטעה בדיבורו וכמו שהוכיח מג"א שם סק"ג וא"כ ל"ה היסח הדעת ומשו"ה לא הוי הפסק אף שהוא כדי דיבור ועיי' במג"א שם סק"ד דוקא אם אמר שהנ"ב תוכ"ד שסיים בפה"ג יצא אבל אם אמר שהנ"ב אחר כ"ד שסיים בפה"ג לא יצא ומ"מ אמירת בפה"ג גופא אף שהוא כ"ד אינו הפסק כיון דליכא היסח הדעת, ובזה יש ליישב קושי' מג"א שם למה פסקו תוס' לחומרא דבסבור שהוא יין לא יצא הא קי"ל ס' ברכות להקל ולפמ"ש י"ל משום דהוי הפסק באמצע ברכה, ולפ"ז בעניית אמן דמבואר בסי' קכ"ד ס"ו דצריך שיכוין בלבו אמת הוא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה ועיי' טו"ז סק"ג ולכווין זה הוא יותר מכ"ד והוי היסח הדעת ושפיר הוי הפסק. אבל ז"א די"ל דתרווייהו בעי' דליהו' הפסק שיפסק בדיבור כ"ד וגם היסח הדעת ועיי' סי' כ"ה ס"י וטו"ז ומג"א שם ולכן בהך דסי' ר"ט אף דאיכא הפסק בדיבור כ"ד כיון דליכא היסח הדעת יצא ובאמן אף דאיכא היסח הדעת מ"מ כיון דלא הפסיק בדיבור כ"ד נמי לא הפסק וכמ"ש

אמנם המחבר סי' תפ"ז כתב גם בטעה וחתם מקדש השבת ונזכר תוכ"ד וחתם כדינו יצא אחרי שיודע שהוא יו"ט ומשמע שאם סבר שהוא שבת לא יצא וכמ"ש מג"א שם א"כ חזי' דאפי' בשתי תיבות ואיכא היסח הדעת נמי הוי הפסק וא"כ אמן נמי הוי הפסק ולחלק בין תיבה אחת לשתי תיבות אין שום סברא ועוד דהתם תיבת מקדש שייך שם וליכא הפסק רק תיבה אחת ואפ"ה הוי הפסק, מיהו רוב הפוסקי' ס"ל שם דאפי' סבר שהוא שבת יצא כמ"ש מג"א וא"כ שפיר י"ל דאמן כיון שהוא רק תיבה אחת לא הוי הפסק וכמש"ל ועוד דאפי' לדעת המחבר י"ל דהתם שאני דלאו משום הפסק אתאי' אלא משום דמצ"כ והכא נתכוין למין אחר וכמ"ש מג"א סי' ר"ט סק"ג

אבל מצאתי להרא"ש בהלק"ט ה' תפילי' סי' ט"ו שכ' אם הפסיק לענות קדושה ואמן נהי דאין העבירה כ"כ וכו' מ"מ איכא איסורא שגורם לברך ברכה שא"צ וכו' מבואר דאמן הוי הפסק וכן הביא כ"מ פ"ת מברכות הי"ז בשם רבינו יונה שכתב ומ"ש בתוספתא אחר המצות ואחר הפירות ועונה בסוף אמן ה"ז דרך בורות לא אמרו אלא בברכה שלפניו שאם משבירך על עשיית המצוה יענה אמן קודם העשיי' נראה כמפסיק וכו' מבואר דאמן הוי הפסק, אלא דא"כ תקשי מה שהקשינו לעיל מ"ט מקדש השבת והקל הקדוש דלא הוי הפסק לרוב הפוסקי' אפי' לא ידע שהוא יו"ט ועשי"ת

ונ"ל עפ"מ דאמרי' בזבחי' ג' חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולי' כשרה אלמא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה ע"ש וה"נ בעניית אמן דמכוין כנ"ל ומסיח דעתו למצוה אחרת מחריב בה והוי הפסק אבל בא"י שהוא יו"ט או עשי"ת ואינו סובר שהוא שבת הוי כשוחט לשם חולי' ואינו מחריב בה ולא הוי היסח הדעת והפסק ובאמת אם טעה וסבור שהוא שבת הוי הפסק או אפי' סבור שהוא שבת בשעת אמירת שתי תיבות אלו ג"כ לא הוי היסח הדעת כיון שלא הסיח דעתו כ"ד אבל באמן מסיח דעתו יותר מכ"ד. ולפ"ז צדקו דברי פ"מ דבעניית אמן על ברכת תפילי' של חבירו בין תפילי' של יד לש"ר מותר אפי' לכתחילה כיון דאינו אלא תיבה אחת ואי משום מחשבתו והיסח דעתו הרי הוא האמנת דברי' שמאמין בד' שצונו להניח תפילי' ואין כאן היסח הדעת מן מצות תפילי'

ויש להביא קצת ראי' לזה ממ"ש הרמב"ם פ"א מברכות ה"ח ואם הפסיק בדברי' שהן מענין דברי' שמברכי' עליו א"צ לברך שני' כיצד כגון שבירך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח וכו' תנו לפלוני לאכול וכו' וכ וכיוצא באלו וכו' וכתב ב"י סי' קס"ז נראה מדבריו שכל שהשיחה מענין אכילה לא הוי הפסק וא"צ שתהא שיחה מענין פרוסת המוציא בדוקא דהא תני לפלוני לאכול לא משמע מלישנא שאומר להאכילו מפרוסת המוציא וכו' ע"ש וה"נ הך אמן אף שאינו מענין קשירתו והנחתו כיון שהוא מענין תפילי' שפיר לא הוי הפסק

אבל מ"מ נ"ל דלא יפסיק לענות אמן דהרי פסקי' בסי' נ"ט ס"ד דלא יענה אמן אחר סיום הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהוי הפסק ואמאי כיון דהוי האמנת דברי' על ברכת אה"ר והוא מענינו ל"ה הפסק וכן בסי' נ"ט ס"ז פסק המחבר דאינו אומר אמן אחר גאל ישראל משום דהוי הפסק ואמאי הא כיון שהוא האמנת דברי' על ברכת גאל ישראל נימא כגאולה אריכתא דמי' כדאמרי' ברכות ד' גבי השכיבנו אלא וודאי דוקא אם גם בדיבור ניכר שהוא מענין שמברכי' עליו לא הוי הפסק אבל אמן שעונה אחר כל ברכות כולן אינו ניכר בדיבור שהוא מענין שמברכי' עליו שפיר הוי הפסק וא"כ ה"נ בעניית אמן על ברכת תפילי' של חבירו בין תפלה לתפלה הוי הפסק

ועוד נ"ל דיש להקשות לשיטת ר"ת שהביא ב"י סי' כ"ה דלענות קדושה ואיש"ר צריך להפסיק בין תפלה ש"י לתפלה ש"ד ואפי' לשאר פוסקי' דפסק המחבר כותיהו דעומד ושותק ושומע ואמאי והא קי"ל בסוכה כ"ה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכתב חי' רשב"א שם דאסור להניח מצוה זו כדי לעשות אפי' מצוה גדולה ממנה ולאו דוקא בעוסק בגוף המצוה אלא אפי' בהליכה למצוה ע"ש וא"כ אמאי יניח מצות תפילי' שעוסק בה אפי' בעושה הכריכות כדי שיוכל מהר להניח של ראש שיהי' הוי' א' לשתיהן כמ"ש ב"י בשם הר"ן ויעסוק במצות אמירת קדיש וקדושה, ואנו אין לנו בזה אלא לומר כיון דקדיש וקדושה הוא מצוה דרבים שאני ומותר ומחויב להפסיק כדאמרי' ברכות מ"ז ע"ב מצוה דרבים שאני ועיי' מג"א סי' תמ"ו סק"ב וכן עניית אמן אחר ברכת הש"ץ בציבור אפשר דהוי מצוה דרבים אפי' לדעת מג"א שם וכ"ז לענות אמן אחר ברכת הש"ץ אבל לענות אמן אחר ברכת תפילי' של יחיד וודאי פטור ואסור משום עוסק במצוה פטור מן המצוה ואסור כמ"ש בשם רשב"א לכן נ"ל דשב וא"ת עדיף ולא יפסיק לענות אמן. ובזה יחולו ברכות על ראשו עדי יבנה ד' במו רמים מקדשו ונזכה לראות בנחמת ציון ובבנין אפריון כנפשו ונפש ידידו

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה כ'

שיל"ת ב' אדפאלו ג' יתרו תרנז"ל

שוכ"ט לידידי מחו' הרב הגדול, מעת ומגדול, מעוטר בתפארה כמו"ה יוסף ליב נ"י סופר אבדק"ק דערעטשקע

עטו עט סופר בא אלי בש"ק העבר לעת מנחת ערב ובמוצאי מנוחה פתחתיו וקראתיו אבל ביום א' הלכתי בדרך לדבר מצוה ולא הי' לי פנאי להשיב עד היום. ועל דבר קושי' מהרש"ק בס' החיים שהק' מדברי שו"ע או"ח סוסי' ל' שכתב דאם כבר התפלל ערבית מבעוד יום עד שלא הניח תפילין אין לו להניחם אח"כ על דברי טו"ז או"ח סי' ת"ר שכ' דאם חל ר"ה בע"ש ולא נזדמן להם שופר עד שכבר התפללו של שבת ועדיין הוא יום שמותר ומחויב לתקוע, ואני בעניי אינני רואה אפי', ריח קושי' דהרי כאן בתפילין הטעם משום דהוי תרי מילי דסתרי אהדדי כמ"ש ב"י וטו"ז כאן והרי בהדי' כתב טו"ז שם סי' ת"ר דאין למנוע לתקוע שופר משום תרי מילי דסתרי דודאי לא מבטלי' מצוה בזמנה בשביל סתרי אהדדי דזה לא אמרינן אלא בשאינו תלוי המצוה באותו הזמן ע"ש

ואי קשי' לי' הא גם בתפילין מבטלי' מצוה בזמנה משום סתרי אהדדי דהא כל שעתא ושעתא מצוה הוא ואפי' קיימם בשעה זו חייב לקיימה אח"כ וא"כ כשלא הניחם בשעה זו אפילו הניחם קודם ואח"כ מ"מ מצות שעה זו ביטל וכמ"ש תוס' שבת קל"א ד"ה ושווין לענין ציצית ומזוזה ע"ש אבל בזה נ"ל סברא ישרה דהרי הטור והמחבר פסקו שם דלילה זמן תפילין רק דרבנן אסרו ופטרו להניח תפילין בלילה והרי אין הלילות שווין בכל זמן ובליל תקופת טבת פטור מהנחת