בית שערים אורח חיים רצז

יקרב ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא נדה שהוא בבל תקרב ובל תגלה מנין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו ת"ל לא תקרבו לגלות ומלשון זה משמע שכל קריבה אסור מה"ת ואפי' בלי חיבוק ומכ"ש חיבוק בבגדי'. וכן מוכח נמי ממעשה דהאי תלמוד בשבת הנ"ל דבין לר"ד ובין לריב"י לא הי' קירוב בשר ואפ"ה אמר אלי' שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ולרמב"ם דרשה גמורה ולאו גמור הוא

ורמב"ן בהשגות שם הביא וראיתי לרב בחיבורו הגדול שכתב בס' המדע בלאו הזה שלא לקרב לעריות בדברי' המביאי' לידי גילוי ערוה כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה שנ' לא תקרבו לגלות ערוה מפ' השמוע' למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערוה והוסיף גם רמיזה וקפיצה שיהיו בכלל הלאו הזה וא"כ אף עליהם הוא לוקה הגיעתהו ברייתא אחרת שהיא שנוי' באבות דר"ן ועשו סייג לתורה ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו וכו' איזהו סייג שעשתה תורה לדברי' שנ' ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וישקנה וידבר עמה דברים בטלי' ת"ל לא תקרב ומזה הוסיף הרב רמיזה וקפיצה וכו' ובאותה ברייתא שנו עוד יכול תישן עמה בבגדי' על המטה ת"ל לא תקרב וכו' מבואר דלדעת הרמב"ם אפי' בלי קירוב בשר נמי לוקה מה"ת וכ"ש כשמחבקה בבגדי'

אמנם ברמב"ם שלפנינו פכ"א מא"ב ליתא להך רמיזה וקפיצה בה"א רק ז"ל כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברי' או שחיבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מה"ת שנ' לא תעשו מכל חוקות התועבות ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברי' המביאי' לידי גילוי ערוה ובה"ב כתב ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו וכו' ועיי' במ"מ שם שהביא לשון הספרא הנ"ל מבואר שגם בנדה הדין כך. אלא דמלשון זה משמע דדוקא בקירוב בשר לוקה מה"ת ולא במחבק בבגדי'

אבל הב"ש באה"ע סי' כ' כתב עמ"ש המחבר הבא על אחת מן העריות דרך אברי' או שחבק ונשק ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה וחשוב על העריות היינו או נהנה בקירוב בשר בה מבואר דבחיבוק ונשק לוקה אפי' בבגדי' בלא קירוב בשר

ונ"ל דעתו דהרי הש"ך בסי' קנ"ז וסוסי' קצ"ה כתב דגם לרמב"ם ליכא אי' דאו' ומלקות אלא כשעושה דרך חיבה ותאוה אבל הב"ש רסי' הנ"ל הביא רמב"ן וכתב בתשו' אפי' אם אינו עושה דרך חיבה ס"ל לרמב"ם מדאו' אסור ע"ש ולפ"ז י"ל דס"ל לב"ש דודאי חיבוק ונישוק בהפסק בגדי' אינו לוקה מה"ת אלא בעושה דרך חיבה ותאוה אבל בקירוב בשר אפי' אינו עושה דרך חיבה ותאוה אלא דממילא נהנה אח"כ בקירוב בשר נמי לוקה מה"ת ומשום דבעריות ואביזריהו הנאה חשיבא מעשה וכדאמרי' ב"ק ל"ב הנאה לתרווייהו אית להו איהו מעשה הוא דקעביד וכתבו תוס' ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשבי' להנאה מעשה ע"ש

אך רמב"ן בהשגותיו על סה"מ פליג וס"ל דקרא דלא תקרב פירושו ביאה ולענין קריבה דג"ע הוא רק אסמכתא בעלמא ומ"מ לא החליט דשאר קריבות דרך חיבה הוא רק מדרבנן רק ז"ל וכיון שלא עשו כן נבין מהם כי אצלם זה האיסור מדרבנן או יהי' מה"ת דכל דמתהני מאיסורא אסורה כענין בח"ש ע"ש. וכיון שהטור והמחבר באה"ע סי' כ' קבעו להלכה כדעת הרמב"ם רק שחמ"ח שם הביא דבס' זהר הרקיע הסכים עם הרמב"ן אבל בס' מגילת אסתר על סה"מ הסכים עם הרמב"ם וכבר כתבתי שגם לדעת הרמב"ן אפשר שהוא אי' דאו' וודאי צריך תשובה כדי שיהי' לו כפרה וישוב אל ד' וירחמהו

והנה עיקר התשובה הוא החרטה על העבר ועזיבת החטא להבא ווידוי דברי' כמו"ש חו"ה שער התשובה פ"ד וברמב"ם פ"א מה' תשובה וכ"ש שאיש הזה יכול לקיים באותה אשה באותו פרק באותו מקום עיי' ברמב"ם פ"ב מה' תשובה אבל מ"מ פטור בלא כלום אי אפשר ומצינו בנביאים שאמרו שובו עדי בצום ועיי' בשל"ה ה' תשובה דף רל"ב ונוב"י קמא או"ח סי' ל"ה ובספר ראשית חכמה שער התשובה פ"ז הביא בשם ס' המדות שכל דבריו נראה דברי קבלה ואם חבק או נשק אשתו נדה יתענה מ' יום ומשמע אפי' אינם רצופי' מדכתב קודם לזה בבא על אשתו נדה דבעי רצופי' וכאן לא כתב רצופי' וגם שאר סיגופי' שכתב קודם לזה ולא כתבם כאן א"צ. אך כל זה בעבר פ"א אבל זה עבר פעמים אין מספר פסק בשל"ה דף צ"ט ודף רכ"ג דבמזיד אפי' חטא באשה אחת צריך להתענות ולסגף עצמו כל כך פעמים כמו שחטא כמה פעמים ע"ש. [ובתשו' מהר"מ ב"ב בסופו בדרכי התשו' כתב אם נשק וחבק את אשתו בנדותה או חיכוך אברי על בשרו יתענה ויתודה כמה פעמים ע"ש

אמנם בס' קנה חכמה הביאו נוב"י או"ח סי' ל"ה כתב שדי אם יעשה התענות וסיגופי' ג"פ ונוב"י שם דחה דבריו ע"ש. אך בתשו' חוט השני סי' מ"ז הביא ששמע מחכם א' שראה בס' רוקח שאין מחמירי' לעשות סדר התשו' רק פ"א שלא לנעול דלת בפני השבים ושכן נראה ממהרי"ו סי' י"ב והוא פוסק דא"צ רק שני פעמים מהא דאמרי' כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר וא"כ עיקר החטא בשני פעמים הראשוני' ואח"כ דומה קצת לשוגג ע"ש

ולכאורה דבריו תמוהי' נהי דמפעם שלישי ואילך נידון כשוגג והו' כאלו אכל כמה זיתי חלב בהעלם א' דאינו חייב אלא א' מ"מ שני פעמים הראשונים שהיו במזיד ולא בהעלם חלוקי' ממה שעבר מפעם ג' ואילך שדומה לשוגג ולבעי סדר תשובה עכ"פ ג"פ אך באמת לק"מ ומדייק בלשונו שכתב ואינו ראוי להחמיר עליו על כל שאר פעמים כמו על השני פעמים הראשונים אבל צריך כפרה גם על שוגג פעם אחת עכ"פ

אך מ"מ יש לי לדון בנידון דידן לפ"מ שהעלה טו"ז סי' צ"ט סק"ט דאומר מותר וטועה בדין שוגג הוא ולפמ"ש בחי' הר"ן סנהדרי' פ"ד דמשו"ה באיסור לאו דשא"מ מותר מפני דשגגת לאו מותר שלא מצינו שענש הכתוב כלל ואפשר דאפי' בדיני שמים אינו מתחייב וכו' ע"ש וא"כ בנ"ד שהי' אומר מותר מה"ת ואפי' לדעת הרמב"ם אינו רק לאו בעלמא ונהי דאונס לא הוי כיון שידע שהוא אי' דרבנן וכמ"ש נוב"י לענין ווסתות שרמז עליו אבל שוגג מיהא הוי וא"כ אפשר שא"צ תענית כלל. אבל ז"א דהא קי"ל מתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה עיי' כריתות י"ט וגם דשא"מ אסור עיי' חי' ר"ן הנ"ל וא"כ גם שוגג צריך כפרה וה"נ צריך כפרה שהרי נהנה

ובדברי נוב"י קמא או"ח סימן ל"ה הנ"ל אמרתי לקשר סוף מס' מכות לתחילתו והוא דקתני במתני' כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כשלקה הרי הוא כאחיך דברי רחב"ג. וקשיא לי א"כ חייבי מיתות ב"ד נמי ליפטרו דכיון שלקה הרי הוא כאחיך. ונ"ל דלעיל י"ג ע"ב תני' רע"א חייבו כריתות ישנו בכלל מלקות מ' שאם עשו תשובה ב"ד שלמעלה מוחלין להם ואין כאן משום שתי רשעיות חייבי מיתות ב"ד אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין ב"ד שלמטה מוחלין להם ואיכא משום שתי רשעיות ע"ש ברש"י. ולפ"ז חייבי כריתות דהוי בכלל מלקות מ' שייך שלקה ונלקה ופטור מכרת אבל חייבו מיתות ב"ד דאינן בכלל מלקות מ' אין זה בגדר מלקות כלל רק הכאה כא' האדם ול"ש בזה נקלה ועיין מל"מ פי"ז מסנהדרין ה"ז

אך ק"ל דרמב"ם בפיה"מ כתב כבר הקדמנו כ' המלקות עם התשובה יכפר הכרת ותקשי אם עשה תשובה בלא"ה ב"ד שלמעלה מוחלין לו ולמה לי מלקות, ונ"ל דביומא פ"ו אמרינן עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה. תשובה ויוה"כ תולין וייסורין ממרקין וכו'. ולפ"ז א"ש דבלא מלקות נהי דב"ד של מעלה מוחלין לו מ"מ צריך ייסורין למרק אבל כשלקה שוב א"צ ייסורין למרק

אלא דלפ"ז יש לדון בדבר החדש דבנוב"י קמא או"ח סימן ל"ה הנ"ל הקשה בכל חייבי מיתות ב"ד אמאי אם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין להם כיון שעשה תשובה וסר עונו וחטאתו תכופר וכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג והוכיח מזה דעיקר התשובה הוא עזיבת החטא ווידוי דברים וחרטה וא"כ אם תיהני תשובה יתבטלו כל עונשי ב"ד שכ"א יאמר חטאתי והנני שב והתורה אמרה למען ישמעו ויראו ואם יועיל תשובה ליכא ישמעו וייראו שכ"א יעשה כנ"ל. אבל אם נאמר שתשובת המשקל הוא עיקר התשובה א"כ ודאי נאמר למשה מסיני לכל עון משקל תשובתה א"כ אמאי לא יועיל תשובה להציל ממיתת ב"ד ומ"מ לא יתבטלו עונשי ב"ד וישמעו ויראו דהרי הוא דבר שאפשר לעמוד על בירור הדברים אם עשה תשובה המשקל ע"ש. ולפי הנ"ל דתשובה בלא ייסורין אינו מכפר שפיר י"ל דבעינן תשובה המשקל ואם עשה כן באמת ב"ד שלמטה מוחלין לו. והא דאמרינן שאם עשה תשובה אין ב"ד שלמטה מוחלין לו היינו רק אם עשה תשובה רק בעזיבת החטא ווידוי דברים וחרטה כיון שזה דבר שא"א לעמוד עליו אבל אם עשה תשובה המשקל מוחלין לו ומ"מ אינו בכלל מלקות מ' דמלקות ותשובה המשקל הוי שתי רשעיות ומלקות קיל מתשובה המשקל של מחויבי מיתת ב"ד אבל חייבי כריתות שאם עשה תשובה בלב ב"ד של מעלה מוחלין ותשובה המשקל או ייסורין בי"ש שצריך אח"כ קיל ממלקות לכן ישנו בכלל מלקות מ'

אלא דאכתי קשיא הא יתבטלו כל מיתות ב"ד משום דהוי התראת ספק דהא בשעת התראה ספק שמא יעשה תשובה. וכבר התעורר בזה בנוב"י שם. אך לפענ"ד לק"מ לפמ"ש תוס' מכות דט"ו ע"ב ד"ה במאי קמיפלגי דמוקמי' לי' אחזקה שלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו וה"נ מוקמי' לי' אחזקה שהוא עכשיו ולא יעשה תשובה וע"ש: אבל דברי תוס' תמוהים הא אמרינן בגיטין כ"ח שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן ולא אזלינן בתר חזקה להבא. ונראה דדוקא היכי דודאי ישתנה החזקה להבא לא אזלינן בתר חזקה. אבל היכי דאפשר שלא ישתנה כלל לעולם שפיר אזלינן בתר חזקה גם להבא. ועיין טו"ז יו"ד סימן של"ז ע"ש

אלא דלפ"ז תקשי בכתובות ל"ג אמרינן דעדים זוממין ממונא משלמי מילקי לא לקי משום דלאו ב' התראה נינהו אמר רבא תדע נתרי בהו אימת נתרי בהו מעיקרא אמרי אישתליין. נתרי בהו בשעת