בית שערים אורח חיים רצו

עתה באתי על ד"ת מ"ש להסביר דברי הש"ס בכריתות ח"י דקאמר כי קא מכפר יו"כ על כולי' שיעורי' על פלגא דשיעורי' לא מכפר וכבר התפלא ע"ז מל"מ סוף פ"ג משגגות והסביר מעלתו דאין יו"כ מכפר על ח"ש דהוא אי' קל כמ"ש תוס' שבועות כ"ד ע"ב וש"ך יו"ד סי' רל"ט כמו דאין קרבן מכפר על לאו דנבילה. שתי תשובות בדבר חדא דשם בכריתות אליבא דרבי קיימי' ורבי ס"ל ביומא פ"ה על כל עבירות שבתורה וכו' יו"כ מכפר ומשמע דאפי' על אי' קל כמו ח"ש נמי מכפר. ועוד דהוא גופא קשי' השתא על אי' חמור מכפר על אי' קל לא כ"ש כדפריך ביומא שם השתא על ל"ת מכפרת על עשה מיבעי' והכי אמרי' בזבחי' ז' חטאת מכפרת על חייבי עשה מקו"ח על חייבי כריתות מכפרת על חייבי' עשה לא כ"ש וזהו תמי' של מל"מ וא"כ לא העלה מרפא לקושי' זו בתירוצו. ועוד דמנלי' דאין קרבן מכפר על א' קלי' כנבלה הלא מסקי' התם בזבחי' דחטאת מכפר על חייבי עשה מקופי' ולא מקיבעא מהאי ק"ו ודילמא על ל"ת ושאר אי' קלי' נמי מכפר מקופי' וה"נ יו"כ והיינו במזיד ולא אתרו בי' דאי במזיד ואתרו בי' בר מלקות הוא ואי בשוגג א"צ כפרה כלל בשגגת לאו כמ"ש חי' הר"ן בסנהדרי' פ"ד ע"ש

ואחרון משובח לכאורה מ"ש עפ"י דברי פמ"ג יו"ד סי' ס"ה דפי' חזי לאיצטרופי היינו כבכדא"פ ומשו"ה אסרה תורה ח"ש שמא ישכח ויאכל מעט מעט ויבא לידי מלקות וכרת ע"ש ופי' מעלתו דח"ש אין שום אי' רק דאם אוכל כשיעור הוי אי' למפרע וא"כ אין יו"כ מכפר על ח"ש דאכתי לא עשה שום אי' כלל. ואני תמה דמ"מ כשהשלי' השיעור ואיגלאי מילתא למפרע שעשה אי' בח"ש ליכפר יו"כ ג"כ למפרע ואיך מצטרף עם ח"ש שאחר יו"כ לחייבו כקושי' הגמ' בכריתות שם. ועוד דמ"מ כיון שאסרה תורה ח"ש משום שמא ישכח ויאכל כשיעור אפי' אינו אוכל אח"כ כשיעור עביד אי' דאורייתא דאטו אם אסרה תורה סחורה בדברי' האסורי' באכילה משום דילמא אתי למיכל עיי' טו"ז יו"ד רס"י קי"ז נימא דאם עשה סחורה בדברי' האסורי' ולא אכיל לא עביד איסורא, וראיתי שכ"ת הרגיש בזה ורצה לתקן ביישוב קושי' תוס' שבועות כ"ד וכתב דח"ש בפ"ע אינו מושבע עליו שיהי' אי' חפצא אבל לא תיקן בזה כלום שהרי כתב ריב"ש בתשו' סי' צ"ח דכל אי' שבתורה אינם אי' חפצא רק אי' גברא חוץ מנדר שהוא אי' חפצא ע"ש ומ"מ לא חייל שבועה על אי' דשבועה וודאי רק אי' גברא א"כ שפיר הקשו תוס' איך חל אי' גברא דשבועה על אי' גברא דח"ש כמו דאינו חל על שיעור שלם דהוי נמי רק אי' גברא

אבל בלאה"נ תיוהא קא חזינא הכא דהרי קושי' הגמ' בכריתו' שם הי' ממעילה דאכל או נהנה היום חצי ש"פ ואכל או נהנה חצי ש"פ למחר ואפילו אחר ג' שנים מצטרף מדכתי' תמעול מעל ריבה ואמאי והא כיפר עלי' יוה"כ וע"ז משני דעל פלגא דשיעורא לא מכפר והרי במעילה ל"ל כמו באכילה דח"ש אינו אכילה כלל דהרי כתבו תוס' בע"ז ע"א ע"ב סד"ה ואי דפחות מש"פ גם ממון הנכרי לא נתרבה שהרי לא קנאה משמע דבישראל שקנאה מקרי נתרבה ממונו ועכ"פ הנאה מקרי ואפי' אי לא קנה גזילה כמ"ש תוס' שם בקושי' אבל בהקדש בשוגג מתחלל ויוצא לחולי' קנאו ונתרבה ממונו וא"כ הח"ש אסור בפ"ע ואמאי לא מכפר עלי' יו"כ ועכ"פ אין לו ענין לדברי פמ"ג

אבל לפענ"ד נראה להסביר כיון דח"ש אינו אסור אלא משום דחזי לאיצטרופי עוד לכשיעור לחיוב ואי נימא דיו"כ מכפר על ח"ש הרי שוב לא חזי לאיצטרופי ואינו אסור כלל ולא עביד אי' וממילא אין כאן על מה לכפר וא"כ הכפרה תלוי במה שאינו מכפר ואם אינו מכפר חזי לאיצטרופי וראוי לכפר ואזלי' לחומרא דאינו מכפר ועיי' כעין זה בתוס' ב"מ ל' ד"ה אף. (ועיין סברא זו ביותר ביאור לעיל סי' ע"ח וסי' קס"ח מ"ש בזה]

ומה שתי' בזה אמאי לא אמרי' דב' אמות אסור מה"ת להעביר בשבת ותי' דשם אם העביר ב' אמות והניח או עמד לפוש שוב אינו מצטרף לחיוב ולהכי ח"ש מותר מה"ת יפה כתב. אבל לדעת פמ"ג לא הונח בזה שהרי לדעתו ח"ש אסור מה"ת משום שמא ישכח ויאכל כשיעור בכא"פ וה"ט שייך נמי לאסור ב' אמות בר"ה שמא ישכח ויעביר ד"א בר"ה דהא באמת אסור מדרבנן פחות פחות מד"א והרל להיות אסור מה"ת מה"ט ויש לי בזה אריכות דברי' ואין הזמן מסכים [ע"ל ס' קל"ט]

אבל בפשיטות י"ל דל"ש ח"ש אסור מה"ת רק באיסורי אכילה עיי' דג"מ או"ח סי' תמ"ב במג"א סק"י עפמ"ש מל"מ פ"א מחמץ דמשו"ה ח"ש אסור מה"ת משום דסתם אכילה בכ"ש רק דאתי הילכתא ואוקמי אכזית אבל לא מפקי' קרא ממשמעותי' לגמרי והוי כ"ש עכ"פ אי' דאורייתא וה"ט ל"ש רק היכי דכתי' לא תאכל וא"ש

ומה שהק' מגזל דפסק הרמב"ם פ"א מגזילה ה"ב ואסור לגזול כ"ש ד"ת וכו' והתם ל"ש צירוף דפחות מש"פ מחיל כדאמרי' בסנהדרי' נ"ז והוא מפרק לה שפיר משום דצערי' דשעתא מיהא אית לי' כדאמרי' בסנהדרי' שם. אלא דאכתי תקשי בגניבה נמי כתב רמב"ם פ"א מגניבה אסור לגנוב כ"ש ד"ת וכו' והתם ל"ש צערי' דשעתי' דהא לא ידע ודוחק לומר דצערי' בשעתי' כשנודע לו דדוקא גזלן שנוטל בחזקה שייך כן ונ"ל דמה שסיים הרמב"ם שם בהלכה זו אשאר דברי' שכתב שם שלא ירגיל עצמו בכך אכ"ש נמי קאי וזה שייך רק בגניבה אבל בגזילה ל"ש שירגיל דהא הנגזל לא יניח להרגיל וצריך לה"ט דצערי' בשעתי' קאי וא"ש

אבל המ"מ כתב שם ודין שווה פחות מפרוטה בממון כדין ח"ש באי' ולפמ"ש אין לו ענין זל"ז כל דבאי' הוא משום חזי לאיצטרופי ובממון טעמי' אית בי'. ולכן נ"ל לפמ"ש הש"ך סי' שמ"ח וסי' שנ"ט בדעת הרמב"ם דגזל עכו"ם אסור מה"ת ובעכו"ם שפיר גם פחות מש"פ אסור מה"ת משום חזי לאיצטרופי דעכו"ם לאו בר מחילה הוא כדאמרי' סנהדרי' נ"ז שם וממילא גם של ישראל אסור מה"ת דעכו"ם אסור מישראל לא כ"ש ועיי' פסחי' ל"א ע"ב

ומ"ש דבזה מיושב דגבי אבידה קי"ל דפחות מש"פ אינו מחויב להחזיר עיי' סי' רנ"ט ורס"ב וק' מ"ש מגזל וניחא לי' דבאבידה לא צערי' וצירוף ל"ש דפחות מש"פ מחיל אינש. אני תמה א"כ ל"ל קרא אשר תאבד או ומצאתה פרט לאבידה שאין בה ש"פ הא מסברא ידעי' דאינו חייב להחזיר ואמת דתוס' שם כתבו ב"מ כ"ז דס"ד דחייב מכלל כל אחיך ולהכי צריך קרא. אבל אכתי תקשי דאם אינו ש"פ בשעת אבידה והוקרה בשעה מציאה נמי אינו חייב להחזיר כמבואר רס"י רס"ב ושם ל"ש טעמא דמחילה דהא ש"פ בשעת מציאה. אבל האמת יורה דרכו דל"ק כלל מ"ש מגזל דהא דא"צ להחזיר היינו שאינו מחויב לטרוח ולהחזיר ואין כאן עשה דהשב תשיבם ול"ת דלא תוכל להתעלם וממילא כיון דאין כאן חיוב השבה מיאשי בעלי' מיני' ואפי' נטלה א"צ להחזיר ויש לעיי' קצת בזה ברש"י שם ד"ה דאתי לידי'

ומ"ש ליתן טעם עמ"ש תוס' בכתובות מ"ו דאין רבית פחות מש"פ משום דל"ש צערי' בשעתי' דהא מדעתי' יהיב לי' וח"ש אינו אוסר אלא משום צירוף ובזה ל"ש צירוף משום דפחות מש"פ מחיל. אינו נכון לפענ"ד שהרי דעת הרבה ראשוני' דברבית לא מהני מחילה שכל רבית שבעולם הוא מחילה אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו ואפי' לדעת הרמב"ם פ"ד ממלוה דמהני מחילה היינו מאחר שאמר המלוה להחזיר לו וידע הלוה שעשה אי' ויש לו ליטלו הימנו אם רצה למחול מוחל וכו' ע"ש הי"ג ובאשר"י ר"פ א"נ אבל כל זמן שלא עשה כן מודה הרמב"ם דלא מהני מחילתו ושפי' שייך בי' חזי לאיצטרופי וח"ש אסור מה"ת. ותוס' בכתובות שם לא כתבו כלל דאין אי' רבית בפחות מש"פ רק דאין בו לאו כמו שאין בו לאו בגזל ואונאה אבל מ"מ אית בי' אי' דח"ש כמו בגזל וגניבה וכל אי' דוק ותשכח שכן הוא וד' יפרוס עלינו סוכת שלומו כנפשו ונפש ידידו דוש"ת באהבה

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רצ"ד

שיל"ת ב' אויפאלו מוש"ק לס' ויצא בסת"ר לפ"ק

מכתביו באו אלי והגם כי דחק עלי להשיב בשבוע העברה אבל היית' עמוס הטרדות אשר מנעוני מהשיב והיום חשתי ולא התמהמהתי להשיב אודות האי צורבא מרבנן אשר המאור שבו החזירו למוטב וכמה פעמים אשר יצרו תקפו וחיבק את אשתו בימי נדתה על בגדי' באשר ידע שאין בזה רק אי' דרבנן רק הי' נזהר שלא יגע בבשרה ממש אך כעת למד במס' שבת י"ג ונתעורר לעשות תשובה

הנה מה דפשיטא לי' שאם אינו נוגע בבשרה ממש הוא רק אי' דרבנן איניני יודע מנלי' הא הן אמת דבפתחי תשובה סי' קצ"ה אות י"ז הביא בשם ספר מקור חיים שכתב שראה מורים שהורו בנדון כזה להניח בגד דק על הדפק ואז מותר לבעלה למשמש הדפק על אותו בגד המפסיק אבל אין מזה ראי' דשם אינו עושה דרך תאוה וחיבה אבל בעושה דרך תאוה וחיבה אפי' אינו נוגע בבשרה רק בגדי' מפסיקי' שפיר י"ל דאסור מה"ת

וגם מה דפשיטא לי' מהאי דשבת י"ג דאפי' על בגדי' הוי אי' דאו' איניני יודע מהו הרי שם אמרה וישן עמו בקירוב בשר ואי משום דאמר שם בגמ' כי אתא ר' אמר מטה חדא הוי ופירש"י רחבה ולא קירוב בשר הוי וסבר דשרי הכי במערבא אמרי אריב"י סינר מפסיק בינו לבינה אלמא דאפי' אינו נוגע בבשרה נמי אכתי מנלי' דאסור מה"ת ואי משום דאמר אלי' ברוך המקום שהרגו הלא אמרינן בברכות ד' ע"ב ובעירובין כ"א ע"ב וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ובעירובין הגי' על דברי סופרים

אבל ז"ל הרמב"ם בסה"מ מל"ת מצוה שנ"ג הזהיר מהקריב אל אחד מהעריות האלו ואפי' בלא חיבוק ונשיקה והדומה להם מן הפעולות הזרות והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כאלו יאמר לא תקריבו שום קירוב יבא לגלות ערוה ולשון ספרי לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא