בית שערים אורח חיים רצה

כמו"ש ביד מלאכי גם למ"ש שעה"מ שם דאף דשבות במקדש לא התיר במדינה אפי' בירושלים מ"מ בהר הבית הותר וגם טבילה ראשונה הי' בהר הבית בשער המים סמוך ללשכת פרהדרי' יפה כתבת

ומ"ש בשמי ליישב הקושי' בתענית י"ד דקאמר שופרות בשבת מי שרי ולמ"ש ריטב"א דבמילה בשבת לא גזרינן שמא יעבירנו משום דגם המצוה ודאי שהוא שמיני ודאי ול"ש דלא בקיאי בקביעא דירחא כמו בלולב וה"נ שופרות על כל צרה שלא תבוא הוא ודאי ול"ש שמא יעבירנו ומה קאמר שופרות בשבת מי איכא ואמינא דאין הפי' שופרות בשבת מי איכא אינו משום איסור מלאכה שמא יעבירנו אלא משום עונג שבת אסור להריע בשבת על כל צרה שלא תבא תיתי לי שאני עומד בדיבורי ונכון הוא

והקושי' שהבאת בכתובות ה' אלא מעתה יו"כ שחל להיות בשני בשבת ידחה גזירה שמא ישחוט בן עוף ומה פריך למ"ד טבד"מ אפי' לא עשה מצוה פטור א"כ כיון דאכילת עיו"כ הוא מצוה מה"ת אם ישחוט בן עוף ליכא אי' דאו' דהוי טבד"מ ולהכי לא גזרי'. לק"מ מתרי טעמי חדא דנהי דמצוה לאכול בעיו"כ אבל אין מצוה לשחוט ואפי' שחוט כשר וא"כ אינו טרוד בד"מ ולא הוי טבד"מ

ועוד דלא מקרי טבד"מ אלא אם עושה מעשה שעשה בה עבירה אותו מעשה גופא הי' דבר מצוה כגון בתינוקת בשבת קל"ז שמל של ע"ש בשבת והי' טרוד בשל שבת דאותו מעשה מילה גופא הי' מצוה בשל שבת או נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי שאכלה הי' מצוה בצלי או בהוציאו לולב לר"ה מפני שהוציא ברשות מצוה שהי' מצוה עליו ליטול הלולב בשבת והי' טרוד ברשות מצוה אבל כאן לא הי' לו רשות להיות טרוד בשבת בשחיטת בן עוף לא הוי טבד"מ. וגם בעט סופר יפה כתב שאין מצוה לאכול בשר דוקא. כ"ז כתבתי בחפזי וד' ימהר ויחוש ישועה לנו בגוף ונפש. ומצאנו נופש. כנפש אביך הנאמן המצפה לישועה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רצ"א

שיל"ת מאדע יום ב' עשי"ת תרל"ו לפ"ק

ייטיב לו ה' הכתיבה והחתימה ידיד נפשי אהובי הרב הגאון חריף ובקי כש"ת מו"ה ישעי' נ"י בייערן אבדק"ק שאראש פאטאק והגליל יהי נועם ה' עליו

נועם מכתבו קבלתי וידידי נ"י הרעיש מדוע אין מברכין על מצות אכילת ערב יו"כ לדעת מג"א דדרש ועיניתם הוא מה"ת ע"כ הנה במ"ש שהוא מה"ת לא ידעתי כונתו בזה הלא גם אם הוא אסמכתא מדבריהם נמי בעי טעמא כי ודאי דדבריהם בעי ברוכי עיין שבת כ"ג ולענ"ד אמינא בה תרי ותלת טעמי

א) לפמ"ש המג"א בסי' ק"ו סק"ד בשם אבודרה"ם טעם דאין מברכי' על התפלה מפני שאין לה קבע ופי' פמג"ד או"ח בפתיחה לה' תפלה הכונה יען דאמרי' הלואי שיתפלל אדם כל היום והנה משמע מלשון שו"ע ריש סי' תר"ד מצוה לאכול בעיו"כ ולהרבות בסעודה דריבוי הסעודה הוא מצוה ועיין בטור וב"י שבריבוי אכילה מראה שמקובל יו"כ עליו ויען שא"א לכבדו במאכל ומשתה כשאר יו"ט מכבדו ביום שלפניו נראה מזה שאם אוכל כמה פעמים ביום לכבוד היום עושה מצוה ועיין רש"י ר"ה ט' ע"א ד"ה כל האוכל ושותה שכ' כל דמפיש באכילה ושתיי' טפי עדיף ע"ש והגם שכתב מג"א שאם אכל פ"א יצא ידי חובתו מ"מ אם אוכל יותר מצוה קעביד כמו בתפלה שיוצא מה"ת בפעם אחד ומדרבנן בב"פ ולדידן בג"פ עיין רמב"ם הלכות תפלה ומ"מ אם מתפלל כל היום מצוה קעביד ומה"ט נקרא אין לה קבע ואין מברכי' וה"נ אין קבע למצות אכילה ולכן אין מברכי'

ב) לפי מה שפרש"י דהכי קאמר קרא הכינו עצמיכם בתשעה לצורך עינוי של מחר עיין רש"י יומא פ"א ע"ב וטור וטו"ז כדי שלא יזיק לו התענית של מחר ומה"ט הי' נ"ל דמי שיודע שלא יתענה ביו"כ מחמת סכנה וכדומה באמת אין שום מצוה לאכול בעיו"כ

ובזה יובן דלא אישתמיט בשום פוסק לכתוב דאם אין לו לאכול בעיו"כ רק דברים אסורים דאתי עשה דאכילת עיו"כ ודחי ל"ת כמו שהאריכו הראשונים במצה של טבל. ולהנ"ל ניחא יען דאכילת עיו"כ אינה רק הכנה והכשר ליו"כ לא מקרי בעידנא ולא דחי ולא מיבעי לדעת הראשונים בנמ"י ב"מ ל"א דהכשר מצוה אפי' א"א לעשות המצוה בלא"ה לא מקרי בעידנא ודאי לא מקרי בעידנא אלא אפי' לדעת ראשונים שם דמקרי בעידנא היינו משום דא"א בשום אופן לעשות גוף המצוה בלי הכשר זה אבל כאן עכ"פ אפשר לקיים תענית יו"כ גם בלי אכילה דעיו"כ ודאי לא מקרי בעידנא ועוד שאין ההכשר מעין המצוה גופא דזה במניעת אכילה וההכשר להיפך באכילה

ולפ"ז כיון דקי"ל בסי' תקס"ה ס"ג דאין היחיד אומר ענינו בשחרית שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו וכו' ה"נ כיון דאפשר שיאחזנו בולמוס ביו"כ ולא יוכל להתענות א"כ אין האכילה בערב יו"כ מצוה לכן מספק לא יברך

ועל שלישים נ"ל לפמ"ש טו"ז או"ח סי' קס"ז סקי"ז ליישב מ"ש המחבר אפי' בשבת שהוא חייב לאכול פת לא יברך לו חבירו ברכת המוציא אם אינו אוכל וכו' והק' טו"ז מ"ש מברכת המוציא דמצה וברכת היין דקידוש דיכול להוציאו משום דהוא ברכת המצוה ולא ברכת הנהנין וה"נ מצוה היא ותי' דדוקא במצה ויין קידוש שיש עכשיו שינוי מאכילה ושתי' דרשות מקרי ברכת המצוה משא"כ באכילת שבת דפת הוא עיקר אכילתו אין שייך בזה אכילת מצוה דגם בחול הוא אוכל פת. ויש להסביר לפמ"ש ב"י באו"ח סי' תל"ב דה"ט דלא מברכי' על ביטול חמץ משום דביטול הוי בלב ואין מברכי' על דברים שבלב ע"ש ולכן כיון שהמעשה אכילה לא נשתנה מאכילת רשות אין כאן דברים שבלב שאוכל לשם מצות אכילת שבת ועל דברים שבלב אין מברכי' ומשו"ה הוי רק ברכת הנהנין וא"י להוציא חבירו בברכתו אם הוא אינו אוכל ולפ"ז א"ש גם במצות אכילת עיו"פ דלא נשתנה אכילתו מאכילת שאר ימים והוי רק דברים שבלב ולהכי אין מברכי' עליו וא"ש. ומאפס הפנאי מחמת ימים הקדושים הבאים לקראתינו אסתגר בזה והנקדש בצדקה יברכנו בברכת השנים. דשנים ורעננים: ידידו הנאמן הדוש"ת באהבה רבה

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רצ"ב

שיל"ת ב' אויפאלו ד' בהר בחוקותי ט"ל למב"י תרמז"ל

ברכת שמים מעל לחתני אהובי הרב המאוה"ג מו"ה גרשון שטערן נ"י רב בק"ק מאראש לודאש

יקרתך הגיעני ומה שהערת על קושי' ירושלמי שהביא הטור או"ח סי' פ"ח דגרסינן התם גבי יוה"כ אסור בתשמה"מ השתא ברחיצה אסור בתשמיש לא כ"ש וכו'. וכתבת שהוא פלא הא צריך למתני דאסור בתשה"מ לאסור על האשה ולגבי אשה הנבעלת ל"ש טבילה לקרי לבד במשמשת שראתה דם נדה כמ"ש הר"מ פ"ד מה' תפילה והפוסקים. ופשוט דגם נשים מצווין בה' עינויים כדמוכח במשנה ר"פ יוה"כ. ואין לתרץ אשה קרקע עולם דמ"מ הנאה יש לה וזה האיסור ביוה"כ. הנה טעית בזה טעות גדול אשר אינו ראוי לך דאשה הפולטת ש"ז תוך ג"י או המשמשת צריכה טבילה כבעל קרי אם היא טהורה מנדה וזיבה. אלא דאם ראתה דם שהיא טמאה גם לאחר טבילה מחמת נדה הו"א שא"צ טבילה לפליטת ש"ז ותשמיש. ואשמעינן הרמב"ם רבותא דאפילו בכה"ג צריכה טבילה והוא משנה ערוכה בברכות כ"ו וע"ש בפירש"י

אבל בלא"ה ג"כ אינה קושיא דאם ה' עינויים מה"ת ודאי ל"ק קושי' ירושלמי דצריך למתני תשה"מ שאסור מה"ת וטבילת בעלי קריין אינה רק תקנת עזרא. רק הקושי' הי' אי שאר עינויים חוץ מאכילה ושתייה רק אסור מדרבנן וא"כ פשיטא שגם היא אסורה לשמש אפילו אינה צריכה טבילה משום לתא דידי' שלא תכשילהו ועוברת משום לפ"ע אפילו באיסור דרבנן כמ"ש תוס' בע"ז כ"ב ע"ש. ולדעת הרבה אחרונים המכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר מה"ת על לפ"ע עיי' תשו' פנ"י סי' ט' ותשו' ב"א או"ח סי' ל"ו [ועיי' ב"ש חיו"ד ה' ריבית להגאון מהר"מ פערלס]

ועוד דהפירש בקושי' ירושלמי אינו כמו שחשבת דהשתא רחיצה אסור א"כ ודאי אסור בתשה"מ כיון שלא יוכל להתפלל אלא הקושי' כיון שאסרו רחיצה מכ"ש שאסרו תשה"מ משום עינוי דאי נימא דתשמיש מותר דלית בי' משום עינוי א"כ לא היו אוסרין רחיצה כיון שלא יהי' יוכל להתפלל. אלא ודאי מדאסרו רחיצה ודאי אסרו גם תשמיש משום עינוי וא"כ גם באשה אסור אפילו אינה צריכה טבילה ויכולה להתפלל דמדאסרו רחיצה באיש שמעינן דתשמיש אסור

וגם מ"ש שאין לתרץ אשה קרקע עולם. דע כי לא עלה ולא יעלה זה על דעת מי שיש בו ריח תורה לומר שאשה מותרת להבעל באיסור משום קרקע עולם ובגמרא לא אמרו כן רק לענין שא"צ למסור נפש. ועיין תוס' כתובות דף ג' ע"ב ד"ה ולידרוש וכ"ז פשוט. ובזה תנוח דעתך כנפשך ונפש חמיך הדוש"ת

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה רצ"ג

שיל"ת ב' אויפאלו עש"ק וירא תרנ"ח לפ"ק

אלפי שלומים. מגבהי מרומים. לכבוד ידידי אהובי הרב הגאון הוותיק. מלא עתיק. הצדיק כקש"ת מו"ה חיים צבי ווינקלער נ"י בק"ק מארגרעטין

יקרת מכתביו הגיעני וסיבות רבות מנעוני מלהשיב עד היום ורק